ט"ו באב

יקרון עוצמתי ובעל משמעות מתקיים בחסות חודש אב החובק זה בצד זה את ט' באב, העצוב שבימי לוח השנה העברי בו חרבו שני בתי המקדש, ומאידך את ט"ו באב, עליו אמר רבי שמעון בן גמליאל: "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים" (משנה, תענית ד ח)

את הצמד 'עצבות ושמחה' אימץ גם אפרים הראובני, אביו של נגה הראובני מייסד נאות קדומים, בשעה שכתב לאשתו – חנה, בצוק עיתים של ניסיונות נואשים לקדם את הקמת "גן נביאים ורז"ל"(1);הוא השתמש בצמד אחר המשקף רעיון דומה וטען כי "שיר-השירים" הרצוף כולו אהבה ממוקם לאחר ספר איוב, ספר הייסורים והניסיון. ואכן, לימים הוקם אותו 'הגן' בידי נגה והיה ל"נאות קדומים" שבחבל מודיעין.

בשל שנאת חינם חרב בית המקדש בט' באב על פי חז"ל (בבלי גיטין נ"ה ע"ב – נ"ו ע"א). גם מקורו של ט"ו באב באירוע אנושי קשה המוכר בכותרת "פילגש בגבעה"; מדובר בסיפור על גבר ופילגש שמאסה בו ועזבה את ביתו בהר-אפרים כדי לשוב אל בית אביה שבבית-לחם. אולם הגבר הלך אחריה כדי להשיבה לביתו: "וַיָּקָם אִישָׁהּ וַיֵּלֶךְ אַחֲרֶיהָ לְדַבֵּר עַל לִבָּהּ לַהֲשִׁיבָהּ" (שופטים י"ט ג) בסופו של דבר משתכנעת הנערה והם שבים לכיוון הר אפרים, עד אשר חשיכה מאיימת על המשך דרכם. לאחר דיון היכן יבלו את הלילה הוחלט על עיר עברית – גִּבְעָה: "לֹא נָסוּר אֶל עִיר נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵנָּה וְעָבַרְנוּ עַד גִּבְעָה" (שופטים י"ט י"ב). אולם דווקא בגִּבְעָה שבבנימין לא נמצא אדם שנאות לארח את ההולכים ורק איש זקן מהר-אפרים שהתגורר במקרה במקום העניק להם את חסותו: "וַיֹּאמֶר הָאִישׁ הַזָּקֵן שָׁלוֹם לָךְ רַק כָּל מַחְסוֹרְךָ עָלָי רַק בָּרְחוֹב אַל תָּלַן" (שופטים י"ט כ). בעוד הם נהנים מהכנסת אורחים נדיבה הקיפו את הבית אנשים רעים שהתדפקו על הדלתות ודרשו את האורח על מנת ל'דעת' אותו: "הוֹצֵא אֶת הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּא אֶל בֵּיתְךָ וְנֵדָעֶנּוּ" (שופטים י"ט כ"ב). לא הועילו כל תחנוני המארח שהציע אפילו לתת להם את בתו. בסופו של עניין הוצאה הפילגש אל האנשים ואלה התעללו בה כל הלילה, והיא חזרה בשארית כוחותיה אל פתח הבית והתמוטטה: "וְהִנֵּה הָאִשָּׁה פִילַגְשׁוֹ נֹפֶלֶת פֶּתַח הַבַּיִת וְיָדֶיה עַל הַסַּף" (שופטים י"ט כ"ז). רוח מנהיגות פיעמה בקרב האיש שלה והוא מבתר את גופתה לשנים-עשר חלקים, כמספר שבטי ישראל, על מנת להסיט אותם לפעולת נקם: "וְהָיָה כָל הָרֹאֶה וְאָמַר לֹא נִהְיְתָה וְלֹא נִרְאֲתָה כָּזֹאת לְמִיּוֹם עֲלוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה … עֻצוּ וְדַבֵּרוּ" (שופטים י"ט ל) התגובה לא מאחרת לבוא ומלחמת אחים קשה פורצת בין בנימין לשבטי ישראל ובעקבותיה הוכרז גם חרם נישואין עם בני בנימין: "אִישׁ מִמֶּנּוּ לֹא יִתֵּן בִּתּוֹ לְבִנְיָמִן לְאִשָּׁה" (שופטים כ"א א) . אולם מיד אחר כך מתעורר גם עצב על שבט שנגדע מישראל ואף דאגה כנה להמשכיותו: "נִגְדַּע הַיּוֹם שֵׁבֶט אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל מַה נַּעֲשֶׂה לָהֶם לַנּוֹתָרִים" (שופטים כ"א ז).

פתרון 'עוקף חרם' לא מאחר לבוא: "אִם יֵצְאוּ בְנוֹת שִׁילוֹ לָחוּל בַּמְּחֹלוֹת וִיצָאתֶם מִן הַכְּרָמִים וַחֲטַפְתֶּם
לָכֶם אִישׁ אִשְׁתּוֹ מִבְּנוֹת שִׁילוֹ וַהֲלַכְתֶּם…" (שופטים כ"א כ). לפנינו, איפוא, מעשה של חטיפת נשים המחוללות בכרמים המכשיר אותן ככלות
"וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי בִנְיָמִן וַיִּשְׂאוּ נָשִׁים… מִן הַמְּחֹלְלוֹת אֲשֶׁר גָּזָלוּ" (שופטים כ"א כ"ג)
מעניין להבין כי פתרון זה היה על פי הכתוב מנהג מקובל: "וַיֹּאמְרוּ הִנֵּה חַג ה' בְּשִׁלוֹ מִיָּמִים יָמִימָה"
(שופטים כ"א י"ט). האם לפנינו טקס נשים פנימי של שבט אפרים שבתחום שיפוטו המקדש אשר בשילה?
שהרי הוראות הביצוע כללו נ.צ. ברור שלא היה, מן הסתם, מוכר "מִצְּפוֹנָה לְבֵית אֵל מִזְרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ
לִמְסִלָּה הָעלָה מִבֵּית אֵל שְׁכֶמָה וּמִנֶּגֶב לִלְבוֹנָה" ואף הוראה מפורשת לבצע זאת בהתגנבות:
"לְכוּ וַאֲרַבְתֶּם בַּכְּרָמִים" (שופטים כ"א י"ט-כ). שנים אחר כך דווחו חז"ל על מעבר או התרחבות
המנהג לירושלים, כנראה, עם שינוי מקום המקדש כשהפעם הוא מלֻווה בלבוש לבן:
"שבהן בנות ירושלם יוצאות בכלי לבן… וחולות בכרמים" (בבלי תענית ד׳ ח׳).
יתכן והחגיגה קשורה לבציר-הענבים המתקיים בתקופה זו ולדריכת הענבים ליין בגיתות,
פעולה שמחה כפי שתיאר הנביא ירמיהו:"עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל:
עוֹד תַּעְדִּי תֻפַּיִךְ וְיָצָאת בִּמְחוֹל מְשַׂחֲקִים . עוֹד תִּטְּעִי כְרָמִים בְּהָרֵי שֹׁמְרוֹן;
נָטְעוּ נֹטְעִים וְחִלֵּלוּ" (ירמיהו ל"א ג).(1)

משפחת הראובני העלתה סברה כי כלל לא מדובר במחולות בכרמי הגפן, כי אם בכרמי הזית.
הם קושרים את ט"ו באב לתחילת הופעת ראשוני החצבים במועד זה המבשרים שינוי במזג האוויר הקיצי.
חיזוק להכרזה זו בא מדברי רב יוסף שהעיד כי ביום זה הפסיקו להביא עצים למזבח  שבבית במקדש בשל
הלחות הגוברת והעשן הנלווה מכך בבערת עצים: "יום שפוסקין בו מלכרות עצים למערכה "
והוסיף רב מנשה: "וקרו ליה יום תבר מגל", כלומר, יום "שבירת" הגרזן, כי החוטב פסק מלחטוב עצים.
רבי אליעזר הגדול השלים את ההסבר בתיאור כוחה המדלדל של השמש:
"כיון שהגיע חמשה עשר באב תשש כוחה של חמה" (בבלי, בבא בתרא קכ"א ע"ב),
כלומר אין בה כוח לייבש את העצים. הראובנים נשענו בגרסתם זו על פולקלור ערבי מקומי
שבא לידי ביטוי במילים: "בצלביטלאפיאליוםאלזיתון", כלומר: פרחיה חצבי עלו ביום הזיתים"
ומוסיפים הסבר: "קחו מעך גרגר זית בין אצבעותיך ביום שיעלה החצבות
ראה שמן יוצא מתוכו,קודם לכן לא היה בו שמן",
כלומר עליית הלחות מיטיב העם הזיתים המתמלאים בימים אלה שמן.(2)

__________
כך או כך, עלינו לחזק בסיפור זה דווקא את העניין החברתי וליצור תיקון לשנאת
חינם המעוררת תמיד מאבק ואובדן. פרשת פילגש בגבעה מסתיימת במציאת
פתרון של גישור במגמה שלא לאבד את שבט בנימין: "ט"ו באב – יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה".
בנוסף, הדגישו חז"לאת ההתחשבות שמגלות המחוללות בכרמים לבנות העניות שביניהן
בט"ו באב מתוך מגמה ליצור שוויון חברתי:" ְנוֹת יְרוּשָׁלִַם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין,
שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ" (בבלי תענית ד׳ ח׳). מכאן, נוכל לייחל כי דווקא מן 'הבור' הנורא
של מלחמת האחים ושל חורבן תצא בשורה של תיקון ואולי נוכל גם להתחזק
מן המסר הערכי העולה ממעשיהן של נשים צעירות והוא שימלא בנו אחווה, שמחה ושקט :
"אוֹתָן הַיָּמִים עֲתִידִין לִהְיוֹת יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ׳כֹּה אָמַר ה' צוֹם הָרְבִיעִי צוֹם הַחֲמִישִׁי
וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיוּ לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים״ (תוספתא תענית ד׳ י״ד).
צא ולמד את מה גדול כוחה של סליחה ושל תיקון לטובת עם ישראל וחוסנו.

__________

(1) רז"ל – גן נביאים ורבותינו זיכרונם לברכה – גן בו נטועים צמחי התנ"ך, משנה ותלמוד, המדגימים את קרבת אבותינו לצומח הארץ וסגולתם לזהות בצמחים גם סמל ומשל לחיי העם והאדם.

(2) https://www.toraland.org.il – ט"ו באב.

(3) הראובני אפרים וחנה, פרשת החצב והיבלית, עמ' 48-52.