מסלול קצר
"המסלול הסגול" - המסלול הקצר
מסלול הליכה למטייל העצמאי בפארק נאות קדומים
פארק נאות קדומים מזמין את המטייל העצמאי לסייר בפארק עם מפה ושילטי הכוונה למסלול הנבחר.
המסלול הסגול - הינו מסלול קצר המאפשר למטייל להינות מהנופים הטבעיים של האזור, הצמחייה, הממצאים הארכאולוגים, הגידולים והמתקנים החקלאיים משחזרים את נופי העבר מתוכם צמחה מורשת העם.
נקודות העיניין במסלול:
- שקמה
פיקוס השקמה, עץ ממשפ' התותים, אינו מוזכר בלשון יחיד במקרא, אלא כ'שקמים' ברבים. נִרְאֵה כי שכיחות השקמים בארץ וחשיבותן כעץ מעולה לבניה היו לסמל ולסימן: "סִמָּן לשפלה – שִקמים" (תוספתא, שביעית ז י"א), את השקעתו יוצאת הדופן של המלך שלמה בבניין המקדש הראשון תאר המקרא תוך השוואה לכמות השקמים בשפלה: "וְאֵת הָאֲרָזִים נָתַן כַּשִּׁקְמִים אֲשֶׁר בַּשְּׁפֵלָה לָרֹב" (מלכים א י כ"ז). שמה של השקמה נגזר מן השורש ש.ק.מ המעיד על סגולתה להשתקם ממצבים קשים. - הגן הבוטני-גינת ההצלה
בנאות קדומים גן בוטני מהגדולים בארץ ויחודו הוא בקשר שבין צמחי הארץ ומורשת ישראל. לאורך המסלול הבוטני גינות נושאיות המציגות צמחים בהתאם לרעיון מסוים. לדוגמה: 'גינת ההצלה' – בה מצוי אוסף צמחים נדירים או בסכנת הכחדה. מיקומה בקרבת שדה-חיטה ושעורה נועד להמחיש את הציווי שקיבל האדם הראשון: " וַיִּקַּח ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (בראשית ב' ט"ו), כלומר, על האדם לעבד את האדמה לצרכיו אך יחד עם זאת לשמור על ערכי הטבע. - גורן האחים
"בזיעת אפיך תאכל לחם" (בראשית ג' י"ט) הגורן- משטח סלע עגול, אלין מביאים את הדגן לאחר הקציר כדי להפריד את הגרעינים מחלקי הצמח בשלבים: 1.דייש- פירוק וחיתוך אלומות השיבולים בעזרת מורג, משטח עץ רתום לבהמה שבצדו התחתון אבנים קשות 2.זרייה- הפרדת תוצרי הדייש לגרעינים, תבן ומוץ בעזרת הנפת המזרה (קלשון עץ) ובסיוע הרוח (בריזה). 3. ברירה– שלב ניקוי אחרון של הגרעינים מן המוץ בעזרת כברה (מסננת עשויה גידים של חיה) הנותן כתוצר את הבר- גרעינים מבוררים לטחינה באבני הריחיים. - בית בד גבעת המנורה
"שלא נקרא בית הבד אלא על שם הקורה" (בבא בתרא ס"ז, ע"ב). אל בית הבד הביאו את הזיתים בעת המסיק במטרה להפיק (לַעֲצוֹר) שמן. בשלב ראשון הניחו את הזיתים בַּמִפְרָכָה על מנת לרסק (לפרוך) אותם. את הרסק העבירו לַעֲקָלִים (סלים עגולים), אותם סדרו בערמה תחת קורת-עץ (בַּד) המפעילה לחץ לסחיטת המוהל (מיץ) המכיל את השמן. המוהל נאגר בבור-האיגום והשמן צף ועולה. את לחץ הסחיטה ניתן להגביר תוך הוספת משקולות. על אף ייחודו של השמן אמר קהלת: "טוב שם משמן טוב" (קהלת כ', א') - בור הארי
תפקידו של הבור לאגור מים באזורי ההר והשפלה, בהם שכבת מי התהום עמוקה ומעטים המעיינות. הבור ניזון ממי גשם שנותבו לכיוונו, צורתו כפעמון חצוב בסלע ופתחו צר כדי למנוע אידוי המים וכניסת לכלוך. אבן גולל סוגרת, בדרך כלל, את הפתח של אבן החוליה לצורך שמירה ולמניעת נפילת חיה או אדם. הבור, כמו הבאר, שימשו כמקום מפגש חברתי, ומכאן גם רקע לתחילתם של סיפורי אהבה: עבד אברהם ורבקה, יעקב ורחל , משה ובנות יתרו ועוד. במשנה מוזכר בעל מקצוע ייחודי לחפירת בורות ולתחזוקתם – "בַּיָּר". - שובך יונים
"ותָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ וַיֵּדַע נֹחַ כִּי קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ" (בראשית ח' י"א). מאז המבול מסמלת היונה תקווה לחופש ולאור חדש בעולם, ובימינו הפכה סמל של שלום ושלווה. היונה מוזכרת עשרות פעמים במקורות בהיבט סמלי ובהיבט דתי-פולחני, "וְהִקְרִיב מִן הַתֹּרִים אוֹ מִן בְּנֵי הַיּוֹנָה אֶת קָרְבָּנוֹ" (ויקרא א' י"ד). בשיר השירים מחליפים הדוד והרעיה מחמאות ביניהם כשהם מדמים האחת את השני ליונה: "הִנָּךְ יָפָה עֵינַיִךְ יוֹנִים" "עֵינָיו כְּיוֹנִים עַל אֲפִיקֵי מָיִם". הביטוי "זוג יונים" השתרש אצל בני האדם כיוון שיון ויונה חיים כזוג לכל החיים. - אלונים
אלון מצוי ואלון התבור נפוצים בארץ; אלון מצוי עץ/שיח ירוק-עד שעליו גִּלְדניים וקטנים יחסית, ושפתם דוקרנית כנעץ. לאלון התבור עלים רכים ורחבים יותר הנושרים בחורף (לעיתים באופן חלקי), אך כבר בטרם השלֶכֶת יוצאים ניצני עלים חדשים המרמזים על התחדשות: "כָּאֵלָה וְכָאַלּוֹן אֲשֶׁר בְּשַׁלֶּכֶת מַצֶּבֶת בָּם זֶרַע קֹדֶשׁ מַצַּבְתָּהּ" (ישעיהו ו' י"ג). הראובני זהה את האלון המצוי כְּנַעֲצוּץ ואת התבור כְּנַהֲלוּל, בדומה לשמו בערבית וכשם הכפר מַהֲלוּל בגליל התחתון "ובָאוּ וְנָחוּ כֻלָּם בְּנַחֲלֵי הַבַּתּוֹת וּבִנְקִיקֵי הַסְּלָעִים וּבְכֹל הַנַּעֲצוּצִים וּבְכֹל הַנַּהֲלֹלִים" (ישעיהו ז' י"ט). - קנה
קנה מצוי ממשפחת הדגניים גדל ליד מקורות מים ומופיע במקורותינו בשימושיו הרבים לתועלת האדם ואף כסמל. לקנה גבעול גבוה (5-3 מ') זקוף וחלול. רוח שנושבת בו אינה שוברת אותו בשל הגמישות בה ניחן. חז"ל הסבירו מדוע דווקא מן הקנה ניטל הקולמוס (עט) לסופר הסת"מ לכתוב בו ספר-תורה, תפילין ומזוזות: "לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז" (בבלי, תענית כ ע"א,ב), לקנה שימושים נוספים לגדרות, מחצלות, חַכּוֹת חליל ועוד. משמו נגזר הצרוף 'קנה-מידה' בשל אורכו והיותו מחולק לפרקים. - גלגל אנטיליה
גלגל אנטליה הוא מתקן המעלה מים ממפלס נמוך, מנהר או מבריכת אגירה אל עבר חלקות השדה לצרכי השקיה ושימוש ביתי. מתקנים אלה הומצאו במצרים ומשמשים שם עד היום. סיבוב המוטות יסובב אתגלגל הכדים (אנטלים), אלה מתמלאים ובהגיעם לנקודת השיא מרוקנים את המים אל שוקת אחת וממנה אל אחרת ולעבר תעלה המכוונת לחלקות הגידול. שילוח המים בתעלות נתן את הכינוי חקלאות שלחין. חז"ל כינו את הגלגל בשם גַלְגָּל שֶׁבַגִּנָּה, והשוו את תנועתו הסיבובית לתהפוכות הפוקדות את האדם. "כִּי אֱלֹהִּים שֹׁפֵט זֶׁה יַשְפִּיל וְזֶׁה יָּרִּים")תהילים ע"ה כ'). - קילון
הַקִּילוֹן מסייע בהעלאת מים ממפלס נמוך לגבוה. מקורו במצרים, שם המציאו שיטות לעלות מים מן הנילוס. הקילון עשוי ממוט עץ המשמש כמנוף, הנע על ציר, ובקצהו דלי לשאיבת מים מן הבאר או הבריכה. הקילון נזכר במשנה בעניין איסור עבודה חקלאית בשנת שמיטה: "משקין בית השלחין במועד ובשביעית, בין ממעיין שיצא כתחילה, בין ממעיין שלא יצא כתחילה; אבל אין משקין לא ממי הגשמים, ולא ממי הקילון" (משנה, מועד קטן, א א) - בריכת שלמה
בנאות קדומים נחפרו שש בריכות מלאכותיות המנקזות אליהן את מי הגשמים, על מנת להמחיש דרך לאגירת מים. סביב לבריכות נשתלו צמחי מים אופייניים כגון: קנה, סוף, פטל, ערבי-נחל ועוד. 'בריכת שלמה' שלפנינו מדגימה פן בפועלו העשיר: "עָשִׂיתִי לִי בְּרֵכוֹת מָיִם לְהַשְׁקוֹת מֵהֶם יַעַר צוֹמֵחַ עֵצִים" (קהלת ב' ו'), נוף הבריכה וצמחי הסוף מזכירים גם את סיפור הצלתו של משה: "וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר" (שמות ב' ג') - תמר
פתגם ערבי מספר כי התמר, רגליו במים וראשו באש, אלו שני תנאים חשובים להצלחת גידולו: מים וחום. לכן נמצא תמרים בעמקי המזרח של ארצנו: "סימן לעמקים דקלים" (תוספתא מסכת שביעית). התמר נכלל בשבעת המינים אך לא בשמו המפורש אלא כדבש: "אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ" (דברים ח' ח'). גובהו הבולט קושר את שמו לתמרור, כפי שמעיד מקום ישיבתה של דבורה הנביאה: "וְהִיא יוֹשֶׁבֶת תַּחַת תֹּמֶר דְּבוֹרָה" (שופטים ד ה). גובהו הפך גם סמל ליופי בדברי הדוד לרעיה בשיר השירים: "זֹאת קוֹמָתֵךְ דָּמְתָה לְתָמָר" (שיר השירים ז ח). - בֵּית-הַגִּתּוֹת
לגפן ולתוצריה היה מאז ומעולם מקום מרכזי בחייו של האדם. כבר לפני 5000 שנה נמצאו עדויות לייצור יין במשטחי דריכה פשוטים ובור איגום לאיסוף הנוזל – גַּת. גידול הגפן וייצור היין הגיע לשיאו בא"י בתקופה הביזנטית (מאות 7-4 לספירה). בֵּית-הַגִּתּוֹת שמולנו הוא 'מפעל' גדול ליצור יין מהתקופה הביזנטית, שהובא ושוחזר ממפעל "נשר" ברמלה. במתקן, עשרה משטחי דריכה הממוקמים מעל חללי תסיסה סביב רחבת פסיפס גדולה. לאחר כמה ימים הוכנס המיץ התוסס שבחללים אל כדים שהונחו בגומחות שמתחת.
"וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ" (תהילים ק"ד ט"ו) - שומרה
המוכר את השדה לא מכר את הגת ולא את השומרה, אף על פי שהן בכרם" (בבא בתרא ג' ד'). הַשּוֹמֵרַה (מגדל/מלונה) מסגירה בשמה את תפקידה כמבנה שמירה על החלקה החקלאית בעונה בה היא מעובדת. בכרמים, השומרה לרוב היא בעלת שתי קומות, כשהתחתונה בנויה מקירות עבים של אבני גוויל ומשמשת לאחסון תוצרת חקלאית ואלו הקומה העליונה היא סוכת-שמירה ובה הוצב הנוטר (שומר): "…שָׂמֻנִי נֹטֵרָה אֶת-הַכְּרָמִים כַּרְמִי שֶׁלִּי לֹא נָטָרְתִּי" (שיר השירים א' ו'). גג השומרה שימש גם להשטחה ויבוש גרוגרות וצימוקים. - טחנת הקמח
'אבני ריחיים' הן שתי אבנים עגולות מונחות אחת על השנייה – 'שֶׁכֶב' ו'רֶכֶב', עשויות סלע קשה (כגון בזלת) ותפקידן לטחון גרעיני חיטה ושעורה לקמח בכוח סיבוב ידני. הצורך ליעל את הטחינה הוליד במאה ה-2 לספירה את דגם הטחנה שלפנינו: הטחנה נבנתה על אפיק נחל תוך הטיית מימיו לתעלה ומשם בנפילה אל ארובה. אנרגית המים הפעילה גלגל-כפות שהניע ציר מחובר אל הריחיים. בתיאור מצבו של האדם בסוף חייו בחר קהלת, בין השאר, במילים "בִּשְׁפַל קוֹל הַטַּחֲנָה" (קהלת י"ב ג)