המסלול הארוך

"המסלול הכתום" - המסלול הארוך

מסלול הליכה למטייל העצמאי בפארק נאות קדומים

פארק נאות קדומים מזמין את המטייל העצמאי לסייר בפארק עם מפה ושילטי הכוונה למסלול הנבחר.
המסלול ההכתום - הינו מסלול ארוך המאפשר למטייל להינות מהנופים הטבעיים של האזור, הצמחייה, הממצאים הארכאולוגים, הגידולים והמתקנים החקלאיים משחזרים את נופי העבר מתוכם צמחה מורשת העם.

  1. בור יוסף
    ברחבי נאות קדומים נתגלו כ-45 בורות שסיפקו מים לישוב בן כ-500 נפש במשך כתשע מאות שנה (מימי המכבים ועד לתקופה המוסלמית הקדומה). הבורות ניזונו ממי גשמים ועל הַבַּיָּר הוטלה המשימה לתחזק ולנקות אותם. לפנינו בור שסבל ממאות שנים של הזנחה, הטיח על הדפנות הפנימיים נסדק והתפורר והוא יצא מכלל שימוש כמילותיו של הנביא ירמיה (ב, י"ג) " בֹּארוֹת בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים אֲשֶׁר לֹא יָכִלוּ הַמָּיִם". ניתן לדמיין את תחושתו של יוסף לאחר שאחיו השליכו אותו לבור: "וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה; וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם" (בראשית ל"ז כ"ד)
  2. בית בד ארכאולוגי (חפור)
    "שלא נקרא בית הבד אלא על שם הקורה" (בבא בתרא ס"ז, ע"ב). אל בית הבד הביאו את הזיתים בעת המסיק במטרה להפיק (לַעֲצוֹר) שמן. בשלב ראשון הניחו את הזיתים בַּמִפְרָכָה על מנת לרסק (לפרוך) אותם. את הרסק העבירו  לַעֲקָלִים (סלים עגולים), אותם סדרו בערמה תחת קורת-עץ (בַּד) המפעילה לחץ לסחיטת המוהל (מיץ) המכיל את השמן. המוהל נאגר בבור-האיגום והשמן צף ועולה. את לחץ הסחיטה ניתן להגביר תוך הוספת משקולות. על אף ייחודו של השמן אמר קהלת:  "טוב שם משמן טוב" (קהלת כ', א')
  3. רובע המגורים הקדום –"הבית החפור":
    בשטח זה נחשפו שני מכלולי בנייה. מזרחי ומערבי, כשביינם הפרידה סמטה. מן המכלול המערבי נחשף קטע קטן. במכלול המזרחי נחשפו שני מבנים, צפוני ודרומי כשביינם משתרעת חצר ובה שני בורות מים . מדרום לבור המים נחשפו תעלת הניקוז שהובילה מים לבור ובור שיקוע, תאבון לאפייה הממוקם בפינת החצר, ופתח המוביל למקווה ביתי תת קרקעי המעיד על התיישבות יהודית. המבנים, בהם זוהו שתי שכבות שימוש, הוקמו בתקופה הרומית הקדומה. השלב השני, שבו נערכו שינויים קלים בתכנית מיוחס לתקופה הביזאנטית והאסלאמית הקדומה.
  4. בור רבקה
    תפקידו הבור לאגור מים באזורי ההר והשפלה, בהם שכבת מי התהום עמוקה ומעטים המעיינות. הבור ניזון ממי גשם שנותבו לכיוונו, צורתו  כפעמון חצוב בסלע ופתחו צר כדי למנוע אידוי המים וכניסת לכלוך. אבן גולל סוגרת, בדרך כלל, את הפתח של אבן החוליה לצורך שמירה ולמניעת נפילת חיה או אדם. הבור, כמו הבאר, שימשו כמקום מפגש חברתי, ומכאן גם רקע לתחילתם של סיפורי אהבה: עבד אברהם ורבקה, יעקב ורחל , משה ובנות יתרו ועוד. במשנה מוזכר בעל מקצוע ייחודי לחפירת בורות ולתחזוקתם – "בַּיָּר".
  5. גת פסיפס
    לגפן ולתוצריה היה מאז ומעולם מקום מרכזי בחייו של האדם. כבר לפני 5000 שנה נמצאו עדויות לייצור יין במשטחי דריכה פשוטים ובור איגום לאיסוף הנוזל – גַּת. גידול הגפן וייצור היין הגיע לשיאו בא"י בתקופה הביזנטית (מאות 7-4 לספירה). בֵּית-הַגִּתּוֹת שמולנו הוא 'מפעל' גדול ליצור יין מהתקופה הביזנטית, במתקן שוחזר בורג מעץ ("תפוח הגת") אשר שימש לסחיטה  נוספת של רסק הענבים. לאחר הדריכה הראשונה שנעשתה במשטחים מעל הגומחות סביב משטח הפסיפס נאגר הנוזל בגומחות והרסק נלקח והונח תחת הבורג. "וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ" (תהילים ק"ד ט"ו)
  6. מקווה טהרה
    מקווה הוא מקום המאפשר ליהודים לטבול כדי להיטהר וכן להכשיר כלי חדש שנקנה מגוי. המקווה מכיל מים שאינם שאובים אלא מגיעים ישירות מן הגשם. לפנינו מקוה-טהרה מסוף תקופת בית שני שנחצב בלב אזור חקלאי על מנת לאפשר לחקלאים להיטהר לקראת ייצור שמן  או יין המיועדים לבית המקדש בירושלים. למקווה החצוב בסלע נפח של כ- 40 סאה לפחות (כ-300 ל'), אליו יורדים בשבע מדרגות. מי הגשמים – "מים חיים" נקווים במשטח הסלע שמעל, וזורמים מבעד לנקב החצוב בסלע.
  7. צלף
    הצלף שיח קוצני סבוך ובבסיס כל עלה יש זוג קוצים מאונקלים. בחורף מצוי בשלכת, ענפיו מתייבשים ועליו נושרים. באביב מלבלב הצלף בעלים בשרניים עגולים ובהמשך, מוציא פרחים גדולים ומרשימים הפורחים מידי יום לקראת הלילה לאורך כל הקיץ. הצלף מופיע במקורות היהודיים והודות ליכולת ההישרדות שלו נחשב ל"עז  באילנות". הצלף נבחר לסמל נאות-קדומים כשהוא מעיד על הישרדות גם בתנאים קשים ושוקד להניב פרי חדש בכל יום. התפצלות הפרי וחשיפת הזרעים כלפי חוץ העניקו לו את שמו בחילוף אותיות.
  8. ארז ואזוב
    ארז הלבנון הפך במקורותינו סמל להתנשאות וגאווה כעץ מרשים המתנשא לגובה רם. לעומתו, משמש האזוב סמל לצניעות וענווה בהיותו צמח סלעים המסתפק במעט מים וקרקע, אולם מעניק מאכל, תבלין, רפואה ואף חומר הסקה. על פי "פרשת מצורע" (ויקרא י"ד) חייב מצורע שנרפא מצרעתו לקיים טקס בו עליו להביא אל הכהן, בין השאר, ארז ואזוב: "..מפני שהגבהת עצמך כארז הזה, השפילך הקדוש ברוך הוא כאזוב הזה, שהכל דשין אותו" (מדרש הגדול, מצורע י"ד ד'),דוגמא לבעיות בהנהגה מובא בפתגם :"אם בארזים נפלה שלהבת  מה יעשו אזובי קיר" (ת. בבלי, מועד קטן)
  9. משל יותם
    משל שנשא יותם, בנו של גדעון השופט לאחר מותו, ובו ביקורת על מינוי אבימלך אחרי רצח כל אחיו "עַל אֶבֶן אֶחָת" (שופטים ט ה), במשל סיפור על עצים שבקשו להם מלך; הם פנו לזית, לתאנה ולגפן שסירבו בשל רצונם להמשיך ולהעניק את תנובתם. בסופו של דבר נעתר האטד ׁ(שיזף מצוי) וקיבל את המינוי שתוצאותיו היו הרסניות: "תֵּצֵא אֵשׁ מִן הָאָטָד" (שופטים ט ט"ו). תכונותיו הבוטניות של האטד מחדדות את המסר; שורשיו של השיזף מתפשטים לרוחב ומונעים מעצים אחרים להתפתח לידו, הוא קוצני, פירותיו ירודים וכשהוא מתייבש הוא דליק וּמְסַכֵּן את סביבתו
  10. בֵּית-הַגִּתּוֹת
    לגפן ולתוצריה היה מאז ומעולם מקום מרכזי בחייו של האדם. כבר לפני 5000 שנה נמצאו עדויות לייצור יין במשטחי דריכה פשוטים ובור איגום לאיסוף הנוזל – גַּת. גידול הגפן וייצור היין הגיע לשיאו בא"י בתקופה הביזנטית (מאות 7-4 לספירה). בֵּית-הַגִּתּוֹת שמולנו הוא 'מפעל' גדול ליצור יין מהתקופה הביזנטית, שהובא ושוחזר ממפעל "נשר" ברמלה. במתקן, עשרה משטחי דריכה הממוקמים מעל חללי תסיסה סביב רחבת פסיפס גדולה. לאחר כמה ימים הוכנס המיץ התוסס שבחללים אל כדים שהונחו בגומחות שמתחת.
    "וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ" (תהילים ק"ד ט"ו)
  11. שומרה
    "המוכר את השדה לא מכר את הגת ולא את השומרה, אף על פי שהן בכרם" (בבא בתרא ג' ד'). הַשּוֹמֵרַה (מגדל/מלונה) מסגירה בשמה את תפקידה כמבנה שמירה על החלקה החקלאית בעונה בה היא מעובדת. בכרמים, השומרה לרוב היא בעלת שתי קומות,  כשהתחתונה בנויה מקירות עבים של אבני גוויל ומשמשת לאחסון תוצרת חקלאית ואלו הקומה העליונה  היא סוכת-שמירה ובה הוצב הנוטר (שומר): "…שָׂמֻנִי נֹטֵרָה אֶת-הַכְּרָמִים כַּרְמִי שֶׁלִּי לֹא נָטָרְתִּי" (שיר השירים א' ו'). גג השומרה שימש גם להשטחה ויבוש גרוגרות וצימוקים.
  12. טחנת הקמח
    'אבני ריחיים' הן שתי אבנים עגולות מונחות אחת על השנייה – 'שֶׁכֶב' ו'רֶכֶב', עשויות סלע קשה (כגון בזלת) ותפקידן לטחון גרעיני חיטה ושעורה לקמח בכוח סיבוב ידני. הצורך ליעל את הטחינה הוליד במאה ה-2 לספירה את דגם הטחנה שלפנינו: הטחנה נבנתה על אפיק נחל תוך הטיית מימיו לתעלה ומשם בנפילה אל ארובה. אנרגית המים הפעילה גלגל-כפות שהניע ציר מחובר אל הריחיים. בתיאור מצבו של האדם בסוף חייו בחר קהלת, בין השאר, במילים "בִּשְׁפַל קוֹל הַטַּחֲנָה" (קהלת י"ב ג)
  13. בריכת שלמה
    בנאות קדומים נחפרו שש בריכות מלאכותיות המנקזות אליהן את מי הגשמים, על מנת להמחיש דרך לאגירת מים.  סביב לבריכות נשתלו צמחי מים אופייניים כגון: קנה, סוף, פטל, ערבי-נחל ועוד. 'בריכת שלמה' שלפנינו מדגימה פן בפועלו העשיר: "עָשִׂיתִי לִי בְּרֵכוֹת מָיִם לְהַשְׁקוֹת מֵהֶם יַעַר צוֹמֵחַ עֵצִים" (קהלת ב' ו'), נוף הבריכה וצמחי הסוף מזכירים גם את סיפור הצלתו של משה: "וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר" (שמות ב' ג')
  14. תמר
    פתגם ערבי מספר כי התמר, רגליו במים וראשו באש, אלו שני תנאים חשובים להצלחת גידולו: מים וחום. לכן נמצא תמרים בעמקי המזרח של ארצנו: "סימן לעמקים דקלים" (תוספתא מסכת שביעית). התמר נכלל בשבעת המינים אך לא בשמו המפורש אלא כדבש: "אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ" (דברים ח' ח'). גובהו הבולט קושר את שמו לתמרור, כפי שמעיד מקום ישיבתה של דבורה הנביאה: "וְהִיא יוֹשֶׁבֶת תַּחַת תֹּמֶר דְּבוֹרָה" (שופטים ד  ה). גובהו הפך גם סמל ליופי בדברי הדוד לרעיה בשיר השירים: "זֹאת קוֹמָתֵךְ דָּמְתָה לְתָמָר" (שיר השירים ז ח).
  15. גלגל אנטיליה
    גלגל אנטליה הוא מתקן המעלה מים ממפלס נמוך, מנהר או מבריכת אגירה אל עבר חלקות השדה לצרכי השקיה ושימוש ביתי. מתקנים אלה הומצאו במצרים ומשמשים שם עד היום. סיבוב המוטות יסובב אתגלגל הכדים )אנטלים(, אלה מתמלאים ובהגיעם לנקודת השיא מרוקנים את המים אל שוקת אחת וממנה אל אחרת ולעבר תעלה המכוונת לחלקות הגידול. שילוח המים בתעלות נתן את הכינוי חקלאות שלחין. חז"ל  כינו את הגלגל בשם גַלְגָּל שֶׁבַגִּנָּה, והשוו את תנועתו הסיבובית לתהפוכות הפוקדות את האדם. ִּי אֱלֹהִּים שֹׁפֵט זֶׁה יַשְפִּיל וְזֶׁה יָּרִּים")תהילים ע"ה כ').
  16. קילון
    הַקִּילוֹן מסייע בהעלאת מים ממפלס נמוך לגבוה. מקורו במצרים, שם המציאו שיטות לעלות מים מן הנילוס. הקילון עשוי ממוט עץ המשמש כמנוף, הנע על ציר, ובקצהו דלי לשאיבת מים מן הבאר או הבריכה. הקילון נזכר במשנה בעניין איסור עבודה חקלאית בשנת שמיטה: "משקין בית השלחין במועד ובשביעית, בין ממעיין שיצא כתחילה, בין ממעיין שלא יצא כתחילה; אבל אין משקין לא ממי הגשמים, ולא ממי הקילון" (משנה, מועד קטן, א  א)
  17. סוכת הוורדים
    סוכה זו הוקמה בתרומת נשיא המדינה השישי, מר חיים הרצוג ורעייתו אורה, בעקבות ביקור בנאות קדומים. סביב לסוכה נשתלו שיחי ורדים: ורד הבר, ורד הכלב וורד תרבותי. היו פרשני תנ"ך שזיהו את "שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים" או "כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים" (שיר השירים ב' ב') כפרח של ורד הפורח בין ענפיו הקוצניים. בארץ גדלים 4 מינים של ורד בר שחלקם זכה לתִּרְבּוּת בשל יופיים וריחם הטוב. הורד מופיע גם בהלכות בספרות חז"ל.
  18. סוכת שיר השירים
    סוכה זו, המצויה בליבו של "גיא שיר השירים" בו גדלים מבחר מצמחי המגילה. את שיר השירים מקובל לקרוא בפסח, חג האביב, בתוך התעוררות הטבע  וההתרגשות שלאחריה: "הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ וְהַגְּפָנִים סְמָדַר נָתְנוּ רֵיחַ" (שיר השירים ב' י"ג) המגילה מתארת סיפור אהבה בלתי אפשרי בין רועה מן הגלעד ורועה צעירה מן השרון אשר כמהים זה לזו אך לא מממשים את אהבתם. האוהל ובריכת הרועים שמתחתינו באים לייצג את עולמו של הרועה. "שַׂעֲרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים שֶׁגָּלְשׁוּ מִן הַגִּלְעָד" (שיר השירים ו' ה')
  19. מעלה הבשמים (חינה ובושם)
    אנו נמצאים במרום "מַעֲלֵה הַבְּשָׂמִים", בו גדלים מיני צמחי-בושם המוזכרים במקורות, כגון מרווה, לוטם דביק הנזכר כאחד מהזיהויים של הלוט הקדום ואזוביון הדגול – לבנדר. אשכול הכופר הידוע בשמו הערבי "חינה" גדל גם הוא כאן ומשמש לבישום וצביעת העור. מעליו הכתושים מכינים אבקה המשמשת לטיפולי יופי, בריאות ולטכסים שונים. אשכולות הפרחים הצהבהבים בתקופת האביב שימשו גם הם לבישום בעבר: "אֶשְׁכֹּל הַכֹּפֶר דּוֹדִי לִי בְּכַרְמֵי עֵין גֶּדִי" (שיר השירים א' י"ד)
  20. מעלות אחז – שעון שמש
    מבנה המדרגות שלפנינו הוא בעצם שעון שמש ענק אשר שוחזר על פי מבנה דומה המצוי במוזיאון בקהיר. "מעלות אחז" מספרות את סיפורו של המלך חזקיהו, בנו של אחז, אשר חלה ונטה למות. לאחר שביקש והתחנן בישר לו ישעיהו הנביא כי הקב"ה הוסיף לו עוד 15 שנה. חזקיהו בקש סימן לתשובה וזו באה בהקשר לתנועת הצל על מדרגות שעון השמש: "וְזֶה לְּךָ הָאוֹת מֵאֵת ה': … הִנְנִי מֵשִׁיב אֶת צֵל הַמַּעֲלוֹת אֲשֶׁר יָרְדָה בְמַעֲלוֹת אָחָז בַּשֶּׁמֶשׁ אֲחֹרַנִּית עֶשֶׂר מַעֲלוֹת" (ישעיהו פרק ל"ח, ז'-ח').
  21. גלגל העיתים
    "… יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם… וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים" (בראשית א' י"ד). פסיפס זה, המכונה "גַּלְגַּל הָעִתִּים" מתאר את עיקרון לוח השנה העברי: הצווי "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח(דברים ט"ז א') מְכַוֵּן לחגוג את פסח במועד הָאָבִיב, שמה של עונה וכינוי לשלב הבשלת השעורה, הראשונה להיקצר. החגים העבריים נזכרים בספירת ימי הירח – חודש, אך הבשלת השעורה תלויה בשמש, לכן יש צורך לגשר בין 'שנת שמש' (365 יום) לבין 'שנת ירח' (354 יום), היוצרים פער של 11 יום. אחת ל-3-2 שנים מוסיפים את אדר א' ומקבלים 'שָׁנָה מְעֻבֶּרֶת'.
  22. סוכת המוריות
    סוכה זו בלב "גבעת המנורה" מספרת על הקשר בין המנורה – סמל המדינה והקטורת בבית המקדש לבין צמח המרווה (Salvia). בתיאור המפורט של מנורת המשכן בולט שימוש במונחים מעולם הצומח: קנה, גביעים, פרחים, גביעים משוקדים: "וַיַּעַשׂ אֶת הַמְּנֹרָה זָהָב טָהוֹר מִקְשָׁה עָשָׂה אֶת הַמְּנֹרָה יְרֵכָהּ וְקָנָהּ גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ מִמֶּנָּה הָיוּ" (שמות ל"ז, י"ז). מתוך כך, זיהתה משפחת  הראובני את המרווה עם הַמֹּרִיָּה, כהשראה לתבנית המנורה וריחה הבולט מציין את הקטורת. מֹּרִיָּה, מזכיר את מקום המקדש וכן את הצירוף מור+יה.
  23. חצרות היצהר
    שדרת ההר והשפלה בארץ ישראל מאופיינים במסלע גירני אשר יוצר משטחי אבן שנוצלו בעבר לעיבוד תוצרת חקלאית. לעיתים, יצר החקלאי "ספלולים" (שקעים בסלע) באופן יזום בהם כתש וריסק זיתים כדי לסחוט מהם שמן. אנו רואים במקום גם גת פשוטה, הכוללת משטח דריכה ובור איסוף (יקב) לתסיסת היין. יש הטוענים כי הגת שמשה ל"דו- שימוש": הן לייצור יין והן לעצירת שמן, כל אחד בעונתו החקלאית המתאימה, כפי שמעיד, כנראה, הנביא יואל: "וּמָלְאוּ הַגֳּרָנוֹת בָּר וְהֵשִׁיקוּ הַיְקָבִים תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר " (יואל ב' כ"ד).
  24. גורן האחים
    "בזיעת אפיך תאכל לחם" (בראשית ג' י"ט) הגורן- משטח סלע עגול, אלין מביאים את הדגן לאחר הקציר כדי להפריד את הגרעינים מחלקי הצמח בשלבים:
    1. דייש – פירוק וחיתוך אלומות השיבולים בעזרת מורג, משטח עץ רתום לבהמה שבצדו התחתון אבנים קשות
    2. זרייה – הפרדת תוצרי הדייש לגרעינים, תבן ומוץ בעזרת הנפת המזרה (קלשון עץ) ובסיוע הרוח (בריזה).
    3. ברירה – שלב ניקוי אחרון של הגרעינים מן המוץ בעזרת כברה (מסננת עשויה גידים של חיה) הנותן כתוצר את הבר- גרעינים מבוררים לטחינה באבני הריחיים.