גבעת המנורה - פארק נאות קדומים

גבעת המנורה הוא כינוייה של גבעה הממוקמת במרכז הפארק ומוקדשת לאחד הסמלים הבולטים של עם ישראל: מנורת הזהב או מנורת המקדש. אף על פי שהמנורה נעלמה פיזית לפני 2000 שנה, היא נותרה כסמל בלב ובזיכרון היהודי לאורך הדורות, ולא פלא שנבחרה לסמל המדינה. כאשר תוכנן הפארק, נגה הראובני ביקש למקם את השטח המוקדש לה במרכז, בהתאמה למרכזיותה וסמליותה של המנורה בנרטיב היהודי.

נקודות עניין על גבעת המנורה – פארק נאות קדומים:

גבעת המנורה בנאות קדומים מציגה את כל המרכיבים הקשורים במנורת המקדש ובתפקודיה: שמן הזית– המשמש להדלקת אור, הפתיל– המתווך בין השמן ללהבה וצמחי הבושם והקטורת– שליוו את הדלקת המנורה. בגבעה ניטעו עצי זיתים, אשר מבשילים בסוף הסתיו. עצי זית אלו, שגילם הממוצע מעל מאה שנה, הגיעו לנאות קדומים בשנות ה70, עת הורחב כביש מס' 1 בין תל אביב לירושלים. הם  נזקקו לבית חדש ומצאו אותו בנאות קדומים.

בראש הגבעה נמצאים מתקנים פשוטים, חצרות היצהר: משטחי סלע עם שקעים מעוגלים אשר בתוכם רוסקו הזיתים. בשלב השני הרסק נסחט, והתקבל מוהל: שמן זית מהול במים. לאחר המתנה השמן צף למעלה, ניתן להפרידו ולקבל שמן זית. זאת כנראה הייתה הדרך המקובלת להפקת שמן זית בתקופת המקרא. בגבעה נמצא בית בד: מתקן מתקדם יותר להפקת שמן, שהגיע לארץ בתקופה ההלניסטית. ניתן להבחין בשני המתקנים ששימשו לעצירת השמן: הזיתים הונחו על אבן המפרכה, אשר פורכת (מרסקת) את הפרי בעזרת משקלה של האבן העגולה, שסובבה ע"י בע"ח. את הרסק הזיתים שהתקבל העבירו לעקלים, סלים בעלי דופן כפולה. הסלים נערמו במתקן הכבישה לצורך לחץ וסחיטה. את הלחץ הגבירו ע"י הוספת משקולות בצדה הרחוק של הקורה (בד) או בשלב יותר מתקדם ע"י הורדת לוח מתכת ב'מכבש הבורג'. המוהל הצטבר בבריכה קטנה ולאחר זמן מה, השמן צף ונאסף אל כדי חרס.

האפרסמון והמור: סמוך לבית הבד נמצאת חממה ובה צמחי בושם. קיימת הסכמה בקרב החוקרים כי צמח האפרסמון, אשר מן השרף שלו הפיקו את אחד הבשמים היקרים בעולם הקדום הוא מור הגלעד. את הבושם ייצרו מן השרף המצוי בענפים, ומחלקי הצמח האחרים הכינו חומרים למטרות שונות: מענפי הצמח היבשים הכינו קטורת, מן האבקה הכתושה הכינו שיקוי לחיזוק ועידון הגוף לאחר השהות בבית המרחץ ועוד. המור הוא צמח בושם המופק מן השרף של הגזע והענפים. בקליפת העץ יש סיבי שרף המייצרים ומפרישים אותו בעת פציעת קליפת העץ. השימוש במור היה נפוץ כבר מימים קדומים בעיקר בהקשר פולחני ביוון ורומי. בבית המקדש השתמשו במור ל"שמן המשחה" בו משחו את כלי המקדש.

סמוך לחממת צמחי הבושם נמצאות כמה הצעות לחומרים מהם ניתן להכין פתילות: לדוגמא: אבן גדולה ובה כרוי גב מים ובו מים ואצות, המכונות כנראה במסכת שבת שבמשנה 'ירוקה שעל פני המים' (משנה, שבת ב א).  מאצות מיובשות ניתן לפתול פתילות. צמח אחר הוא פתילת המדבר, שבפירותיו התפוחים יש סיבים לבנים מהם ניתן להכין פתילה. בסמוך נמצאת חלקה של צמחי פשתה, שמסיבים שניתן להפיק מן הגבעולים נהגו להכין פתילות ואף בדים.

בגבעת המנורה פזורים שיחי מרווה. אפרים וחנה הראובני שמו לב שבתיאור המנורה נעשה שימוש במונחים מעולם הצומח (קנה, גביעים משוקדים, כפתור ופרח) וחיפשו צמח שיתאים לתיאור. לדעתם המרווה מדגימה במבנה שלה את תבנית המנורה: שדרה מרכזית, ממנה יוצאים 'קנים' סימטריים לשני העברים: "..וששה קנים יוצאים מצדיה שלשה קני מנורה מצדה האחד ושלשה קני מנורה מצדה השני…" (שמות כ"ה ל"ב).

בצידה המזרחי של הגבעה ממוקמת גורן: הגורן- משטח סלע עגול, אלין מביאים את הדגן לאחר הקציר כדי להפריד את הגרעינים מחלקי הצמח בשלבים: דייש: פירוק וחיתוך אלומות השיבולים בעזרת מורג, משטח עץ רתום לבהמה שבצדו התחתון אבנים חדות. זרייה: הפרדת תוצרי הדייש לגרעינים, תבן ומוץ בעזרת הנפת המזרה (קלשון עץ) ובסיוע הרוח. ברירה– שלב ניקוי אחרון של הגרעינים מן המוץ בעזרת כברה (מסננת עשויה גידים של חיה) הנותן כתוצר את הבר- גרעינים מבוררים לטחינה באבני הריחיים. סמוך לגורן נמצאים מתקני טחינה שונים: ריחיים של יד ואבני שחיקה.

גורן זו מכונה בנאות קדומים "גורן ארוונה היבוסי" על שם הגורן שאותה קנה דוד מארונה, הוא הר הבית, אשר עליו נבנה בית מקדש: "…וַיָּחֶל שְׁלֹמֹה, לִבְנוֹת אֶת-בֵּית-יְהוָה בִּירוּשָׁלִַם, בְּהַר הַמּוֹרִיָּה, אֲשֶׁר נִרְאָה לְדָוִיד אָבִיהוּ–אֲשֶׁר הֵכִין בִּמְקוֹם דָּוִיד, בְּגֹרֶן אָרְנָן הַיְבוּסִי…." (דברי הימים ב, פרק ג, 1).

 

מורית ירושלים המוריה הארץ ישראלית

המוריה המשולשת
המוריה החריפה
מורית יהודה