אגוז Walnut

בֶּאֱגוֹזִים נְשַׂחֵקָה -
חַג הַפֶּסַח בָּא!
זוּג אוֹ פֶּרֶט,
זוּג אוֹ פֶּרֶט,
מָה אֶצְלִי בַּיָּד?

אִם נִחַשְׁתָּ וּמָצָאתָ -
הֵם כֻּלָּם שֶׁלְּךָ.
לֹא נִחַשְׁתָּ, לֹא מָצָאתָ -
תֵּן לִי אֶת שֶׁלְּךָ!
(מילים: יצחק כצנלסון לחן: יואל ולבה)

מי מאתנו הזוכר את השיר מהילדות, ישמח בוודאי להיזכר בו ובמשחק באגוזים המוכר לנו מימות חג הפסח. שורשי מנהג זה נעוצים לפני כאלפיים שנה, בימיו של רבי עקיבא, ומדגים את העיקרון הייחודי של סדר פסח, שהטביע את חותמו במשך הדורות, והפך את ליל הסדר לעשייה שאינה פוסחת כמעט על אף יהודי באשר הוא: "אמרו עליו על רבי עקיבא שהיה מחלק קליות ואגוזין לתינוקות בערב פסח כדי שלא ישנו וישאלו" (בבלי, פסחים ק"ט א). מסתבר, כי לא רק ילדים נהגו לשחק בהם אלא גם מבוגרים: "נשים המשחקות באגוזים" (בבלי, עירובין ק"ד א), ואפילו מלכים: "מה אגוז זה שחוק לתינוקות ושעשוע למלכים" (שיר השירים רבה ו ו).

מה משתנה ליל פסח משאר הלילות?? שבלילה הזה, שואלים ומטבילים, טועמים ושרים, אוכלים בהסבה, מגישים מאכלים מיוחדים ועוד... אסופה של חריגות מן השגרה, ערב עמוס 'הפעלות' מיוחדות, ההופכות לחוויה הנחרתת עמוק בלב כל משתתף.
סעודת ליל הסדר מחקה, בין השאר, סעודת עשירים יוונית, שמשתתפיה נהגו תנוחה של הֲסָבָה.1 בתום ארוחה הלניסטית מכובדת, נהגו להגיש קינוח - 'אפיקומן', והאגוז נכלל בין מיני המתיקה. אולם, חז"ל הדגישו כי אין להגיש אפיקומן, כדי להתרכז בסיפור פסח: "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, כגון אגוזים תמרים וקליות חייב אדם לעסוק בהלכות הפסח כל הלילה..." (תוספתא פסחים י ח). החוקר שאול ליברמן בפירושו לתוספתא, הסביר כי סיום הארוחה נחגג כהילולה, כשממתקים הוו רק חלק ממנה. שמחה זו היתה חורגת לעיתים קרובות מגבולות הבית: "בשעה שההוללות הייתה מגיעה לִמְרוֹמָהּ, היה דרכם להתפרץ לבתי אחרים, להצטרף אליהם ושם היו ממשיכים את החגיגה", עובדה זו הסיחה את הדעת מהתעמקות בסיפור הפסח אל תוך הלילה, ועל כן נפסלה.

מן המקורות ניתן ללמוד עד כמה היו שימושיו של האגוז מגוונים: קליפתו הירוקה של האגוז שמשה כחומר צבע: "קליפי אגוזים וקליפי רמון... כדי לצבוע בהן בגד קטן" (משנה שבת ט ה). קליפות הרימון והאגוז עשירים בְּצִבְעָנִים (פִּיגמנטים), ועל כן נעשה בהם שימוש מסחרי, המצדיק את שביתתם בשנה השביעית:"קְלִפֵּי רִמּוֹן... קְלִפֵּי אֱגוֹזִים... יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית" (ירושלמי, שביעית י"ח ע"א). שימוש בצבע שבקליפה לצרכי כתיבה נמצא בכתיבת גט: "כתבו בקליפי אגוזים ובקליפי רמונים בדם הקרוש בחלב הקרוש..." (תוספתא גיטין ב ה).

האגוז שמש את אבותינו כאמת מידה להשוואת גדלים, כמו גודלו של אתרוג: "שיעור אתרוג קטן - רבי מאיר אומר, כאגוז" (משנה, סוכה ג ז)

ככל הזרעים בעולם גם זרעי האגוז עשירים בשמן, אשר שימש בין השאר, לבעירה. אמנם רבי טרפון, שחי בלוד, הסמוכה לנאות קדומים, המליץ על הדלקת נרות שבת בשמן זית בלבד, אולם חז"ל היו עֵרִים לצרכי היהודים בגלות, והתירו מיני שמן אחרים: "רבי טרפון אומר אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד עמד ר' יוחנן בן נורי על רגליו ואמר מה יעשו אנשי בבל שאין להם אלא שמן שומשמין מה יעשו אנשי מדי שאין להם אלא שמן אגוזים מה יעשו אנשי אלכסנדריא שאין להם אלא שמן צנונות..." (תוספתא שבת ב ג).

ההגנה הכפולה של שתי קליפות הפרי, מאפשרת לנקות את האגוז במידה והתלכלך ללא נזק לתוכו, עובדה זו התקשרה אצל חז"ל לכפרת יום הכיפורים, ומצביעה כי חטאו של האדם, אינו יוצא מעומק לבו, אלא מחיצוניותו בלבד ולכן קל לניקוי: "מה אגוז זה, אם נופל לתוך הטנופת, את נוטלו ומורקו ושוטפו ומדיחו, והוא חוזר כתחילתו והוא יפה לאכילה. כך כל מה שישראל מתלכלכין בעונות כל ימות השנה, בא יום הכפורים ומכפר" (שיר השירים רבה ו א)

המבנה המיוחד של האגוז, העשוי שני חלקים מחוברים, משמש סמל לפוריות ולקשר בין בני זוג, ומכאן נהגו לפזר אגוזים לפני חתן וכלה:
"… לפני חתן ולפני כלה וזורקין לפניהם קליות ואגוזים" (בבלי, ברכות נ ב). תוכו של האגוז טעים למאכל, אולם בין שני חלקיו, מצויה מחיצה (מְגוּרָה), שטעמה מר. עובדה זו עוררה את הקשר אל בני זוג הנישאים, היכולים לכוון את זוגיותם ל'טעם טוב' או ל'מרירות'.

נושא החתונה, מעביר אותנו אל תחום ייחודי, שממעטים לדבר בו והוא דן בהצגת 'דם הבתולין', ובברכה הנאמרת עם הצגתו. קיימות מס' גרסאות לברכה, כמו הברכה המוכרת בשם: 'אשר צג' (=מַצִּיג): "ברוך אשר צג אגוז בגן עדן, שושנת העמקים…",(2) או בגרסה אחרת, "אשר נטע גינת אגוז בגן עדן".(3)
יש הרואים במילה 'אגוז' את חילופי האותיות של המילה 'זוג'. מתשובתו של הרב האי גאון לרבי יהודה ברבי יוסף אנו למדים על הגרסה: "אשר צג זוג בגן עדן".(4) האגוז על שתי קליפותיו, משמש כאן דוגמא נאותה לשמירה טובה על הבתולין: "מה אגוז זה יש לו שתי קליפות" (שיר השירים רבה ו י"ז)

וקצת היסטוריה – האגוז המכונה 'אגוז מלך', משמש בארץ כגידול תרבותי, שהובא לארץ ישראל מאזור פרס וקווקז בערך בשנת 200 לפני הספירה. בתנ"ך נזכר לראשונה בשיר השירים: "אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי לִרְאוֹת בְּאִבֵּי הַנָּחַל לִרְאוֹת הֲפָרְחָה הַגֶּפֶן הֵנֵצוּ הָרִמֹּנִים…"
(שיר השירים ו י"א)

יוסף בן מתתיהו מעיד על אגוזים בבקעת גנוסר: "…ואדמת הארץ הזאת (גנוסר) שמנה, ועל כן לא יחסר בה כל צמח האדמה… כי מזג האוויר הטוב נוח לצמחים השונים זה מזה (בתכונתם). ופה צומחים לאין מספר אגוזים… " (יוסף בן מתתיהו מלחמות היהודים, ספר ג' י ח).
הגיאוגרף הערבי מוקדסי (985 לספירה), מדווח על עצי אגוז בירושלים. בתקופה מאוחרת יותר, (1371), מספר השופט אל עות'מאני שישב בצפת, כי בצפת מגדלים אגוזים שמפצחים אותם בקלות. אחמד בן עלי אלקלקשנדי, פקיד ממלוכי, פרט באנציקלופדיה שכתב על פירות הארץ וציין את האגוז. בתקופת המנדט צוינו אגוזים בסביבות שכם, צפת(5) וחברון, אולם כיום מספרם מועט(6)

האגוז שייך למשפחת האגוזיים (Jurylandaceae) שמו הלטיני Juglans נוצר משילוב של שתי מילים: Junca glans שפירושם 'בלוט מכוסה' או 'הבלוט של יופיטר האל'. שמו השני הוא regia, עניינו 'מלך' ומכאן – 'אגוז מלך'. בערבית מכונה 'ג'וז', בדומה לעברית.(7)

האגוז זקוק במהלך השנה ל'מנת קור'. הכוונה היא לשעות קור, בטמפרטורה הנמוכה מ-8 מעלות צלסיוס בישראל. הקור 'שובר' את התרדמה בה מצוי האגוז בימות החורף, ומעורר את הלבלוב. תהליך דומה עוברים עצים נשירים אחרים. יוסף בן מתתיהו מעיד על אגוזי בקעת גנוסר: "אגוזים… הדרושים להם קרה יותר מכל הנטעים, ועל ידם עולים תמרים, היונקים את להט השמש" (יוסף בן מתתיהו מלחמות היהודים, ספר ג' י ח). נגה הראובני, מייסד נאות קדומים, בבואו לתכנן את 'גיא שיר השירים', נימק את החלטתו בבחירת המקום הנמוך בסביבה, בו מצטברים כיסי הקרה המספקים את מנת הקור, כפי שכתוב בשיר השירים: "אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי…" (שיר השירים ו י"א).

האגוז, צמח חד-ביתי (צמח בעל פרחים זכריים הנפרדים מהנקביים, המצויים על אותו פרט). העלים מנוצים ב-9-5 עלעלים גדולים,(8) בעלי ניחוח אופייני. האגוז פורח באביב, הפרחים הזכריים מדלדלים כלפי מטה ונראים כעגילים. הפרחים הנקביים מקובצים בקצות ענפים הצעירים. האבקה נעשית בעזרת רוח. הפרי מבשיל בסתיו. כמויות המים הגדולות הנדרשות לגידולו, והעובדה כי לאגוז מזיקם רבים כגון סס הנמר Zeuzera pyrina)) הנובר בגזעו, מונעים את גידולו המסחרי בארץ.(9)

את האגוזים בנאות קדומים ניתן לראות ואף לטעום ב'גיא שיר השירים', ולצרף אל האגוז צמחים רבים אחרים, המוזכרים בשיר השירים הגדלים בסביבתו.

בין אם נשחק באגוזים, או 'נפצע' את קליפתם כדי לאכול את תוכם הֶעָרֵב: "נוטל אדם קורנס לפצע בו אגוזים" (משנה שבת י"ז ב), יוותר חג הפסח אירוע מכונן, המאחד את בתי ישראל לדורותם. שותפות זו מדגישה לנו עד כמה רב המאחד בינינו על השונה, עובדה שחשוב להאדיר. עניין זה מקבל חיזוק מן האגוזים: " … מה אגוז זה אתה נוטל אחד מהכרי (ערימה) וכולן מדרדרין ומתגלגלים זה אחר זה, כך הן ישראל: לקה אחד מהן – כולן מרגישין" [שיר השירים רבה ו, יא].

אנו מזמינים את בית ישראל לשוטט בינות הנופים הפורחים של נאות קדומים, המייצגים את נופי הארץ – ערש התרבות המשותפת של כולנו, ולהנות מעושר התכנים הקשורים בחג ובארץ ישראל.

שיהיה לכולנו חג פורח ומאחד – חג שמח!

__________

(1) הֲסָבָה – תנוחה של חצי שכיבה, תוך השענות על כרים.
(2) הרב עובדיה יוסף, טהרת הבית א', עמ' תקכ"א-תקכ"ב.
(3) הרכבי, תשובת הגאונים, סימן תל"ח.
(4) הרכבי, תשובת הגאונים, סימן תל"ח
(5) כיום ניתן לראות בקרבת צפת, עץ אגוז ענק ב'עין תינה', שבנחל עמוד עליון.
(6) אסף גור, פירות ארץ ישראל, תל אביב תשל"ד.
(7) מוכרת לכולנו שכונת 'ואדי גוז' בירושלים, (או כפי שכונתה על ידי מתקני המכוניות במוסכים שם – 'ואדי אגזוז'). למעשה זה קטע מנחל קדרון הנקרא 'נחל אגוז'. שמו המקורי היה 'נחל יהושפט' ובאנגלית 'ג'וזפט'. שיבוש שמו בערבית נתן 'גוז'.
(8) עלה מנוצה – עלה בעל שדרה מרכזית, ממנה יוצאים בכל צד עלעלים. ההבדל בין עלעל לעלה, טמון בנוכחות של ניצן קטן המכונה 'ניצן חיק'. בעלעל, בניגוד לעלה אין ניצן חיק.
(9) הל אור יצחק- אגרונום