גֶּפֶן הַיַּיִן Vitis vinifera

צמח חודש אָב - גֶּפֶן הַיַּיִן, Vitis vinifera,
בערבית: עַנָב عنب; כָֹּרְם كرم

כרם, אשכול, זמורה, יין ותירוש הם רק חלק מאסופת מילות הקשורות בגפן. ימי הקיץ, ובהם חודש אב, הם עונתה המובהקת, על המולת הַבָּצִיר, דריכה בגת וריח חמוץ העולה מן התסיסה. מכאן קל לדמיין את התמונה הקיצית העולה מן המדרש: "משל לעשיר שיצא בשעת הקיץ ... נכנס ובידו פרכיל (זמורת גפן עם אשכול ענבים) של ענבים כדי שידעו הכל שבא מן הכרם" (שמות רבה ט"ו, ט"ז).

גפן היין הגיע לארץ ישראל מדרום מזרח אירופה דרך אסיה הקטנה. קיים גם זן של גפן הבר (גפן יערות - Vitis vinifera ) ולא ברור האם גפן היין היא תִּרְבּוּת שלה, או שהיא פליטת תרבות. על חילוף של גפן הבר בגפן היין, העיד הנביא ירמיהו, כשהשווה השקעה עצומה של האל בעם ישראל לחקלאי, הבורר לו גפן משובחת מזן שֹרֵק (זן משובח ואדום) , שאכזבה: "וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שֹׂרֵק כֻּלֹּה זֶרַע אֱמֶת וְאֵיךְ נֶהְפַּכְתְּ לִי סוּרֵי הַגֶּפֶן נָכְרִיָּה " (ירמיהו ב כ"א). עדויות ארכאולוגיות ראשונות לנוכחותה נמצאו בחפירות בתל יריחו, כבר מתקופת הברונזה (3300 לפנה"ס). במקרא מוזכרת הַגֶּפֶן בִּשְׁמָהּ כ-50 פעם ובנוסף, נזכרת במקום גידולה בַּכֶּרֶם, או במוצריה; יין, תירוש או צימוקים. אלה מעידים על מקומה וחשיבותה. הגפן נכללת בשלושת החשובים שב'שבעת המינים', יחד עם חיטה ושמן זית: "דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ" (דברים י"ב י"ז).

גפן היין היא צמח רב שנתי מטפס ממשפחת הגפניים ( Vitaceae ), המצוי בשלכת בחורף. לצורך התפתחות תקינה זקוקה הגפן למנת קור שנתית. עם בא האביב, מלבלבת הגפן עלים רכים ובהירים, ובעקבותיהם מצמיחה ענפים צעירים - 'לולבים': "לולבי גפנים" (משנה ערלה ג', ז') , הניתנים לאכילה לאחר כבישה. אלה כנראה ה'שריגים', ההופכים בשלב הבא ל'זמורות', המוציאות באביב אשכולות פרחים קטנים וירקרקים (מַכְבֵּד), בעלי ריח עדין, המכונים - 'סמדר': "וְהַגְּפָנִים סְמָדַר נָתְנוּ רֵיחַ" (שיר השירים ב', י"ג) . הפרח (נִצָּה) סגור בתחילתו בעלי כותרת הנושרים בבת אחת, אז נחשפים עמוד העלי, האבקנים הצוף והריח אל המאביקים. לאחר שלב האבקה מתפתחים לקראת הקיץ (מאי- אוקטובר) אשכולות פרי עסיסי - עֲנָבוֹת. רצף התפתחותי זה ניתן לסכם בפסוק, מחלומו של 'שר המשקים' בחצר פרעה: "וּבַגֶּפֶן שְׁלֹשָׁה שָׂרִיגִם וְהִיא כְפֹרַחַת (1) עָלְתָה נִצָּהּ הִבְשִׁילוּ אַשְׁכְּלֹתֶיהָ עֲנָבִים " (בראשית מ', י') .

האשכול העשיר והמרשים במראה, נתן בסיס לדימויים וכינויים, כמו מילותיו של רב שמואל, המסביר כי 'אשכול' עניינו יכולת, בדומה לצרוף 'איש אשכולות': "מאי אשכולות?… איש שהכל בו" (בבלי סוטה מ"ז, ע"ב) . יש הקושרים את המילה 'אשכול' למילה היוונית 'אַסְכּוֹלָה' ממנה נגזרו בשפות שונות מילים הקשורות לידע ולימוד כגון school. המתנגדים לקשר זה, נתלים בניקוד השונה של סֶגול או פַּתח.
בארמית מכונה אשכול ענבים 'סֶגול', כינוי המדגיש את הקשר שבין הענבים הנמצאים בצוותא. מכאן קל לגזור את הפועל 'הסתגל', כלומר התרגל והתחבר ו'עם סגולה', המשותף ברעיון אחד. גם סימן הניקוד המוכר לנו 'סֶגול', מזכיר במבנה שְׁלוש הנקודות שלו אשכול ענבים קטן. (2)

שמה של הגפן נגזר מ'גופנו' באכדית. התפתלות וטיפוס הם מתכונותיה המובהקות של הגפן; באין עצם בסביבה, המאפשר לגפן לטפס עליו בעזרת קנוקנות הנכרכות בכל שניתן, תתפרש הגפן על סביבתה ותקרֵא 'גפן סורחת' או 'רוׂגְלִית' (שרועה למרגלותינו, מלשון רֶגֶל) . טיפוס מבוקר של גפן על גבי תומכות או אִפּיְפָירֹות מכונה: 'גפן דָּלִית' (דלייה=הרמה) , "ה מַדְלֶה את הגפן" (משנה, כלאיים ו') ; ניתן גם לכוון את הצמיחה לכדי סוכה או מַעֲטֶה היוצר 'גפן אַדָּרֶת' או 'גפן עָרִיס' : "לִהְיוֹת לְגֶפֶן אַדָּרֶת" (יחזקאל י"ז, ח') .

הכורם זומר מידי חורף את הגפן על מנת לרכז כוח צמיחה בזמורות שנותרו. תכונת ההתפתלות- עקלקלות, מזכירה סיפור מיוחד אודות יוֹשְׁרָה הקשור בגפן, מביא התלמוד הבבלי, המציג כורם, העובר על הצו האוסר לזמור בשנת שמיטה, ומשנשאל, התפתל בתשובתו: "ריש לקיש פגש אדם שזמר את כרמו בשמיטה, שאלו: כהן וזומר?? ענה לו אותו אדם כי אינו זומר לצורך טִיּוּב הגפנים, אלא משתמש בזמורות לקליעת עֵקֶל (סל) לבית הבד. ענה לו ריש לקיש: הַלֵּב יוֹדֵע אִם לעֵקֶל אִם לעֲקַלְקַלּוֹת " (תרגום מארמית) (3)

עושר מילים ומושגים נקשרו לגפן ולטיפול בה, עובדה המצביעה על מקומו החשוב של הגידול בכלכלה ולמומחיות ייחודית בקרב עם ישראל, הרגישה לכל פרט ושלב בטיפול בצמח ובמוצריו. הגפן והכרם תפשו מקום חשוב בתרבות הצומחת מן הבסיס הכלכלי, בוודאי בקרב שבט יהודה, שנותר בנחלתו לאחר גלות שבטי ישראל. שבט שברכתו גפן ויין (בראשית מ"ט, י"א-י"ב) .(4) שנים אחר כך, ינזוף הנביא ישעיהו בעם על התנהגותו הקשה בעזרת 'משל הכרם' (ישעיהו ה').

חודש אב, הוא חודש של זיכרונות ולקחים היסטוריים; חורבן הבית ב-ט' באב, ובט"ו בו 'חג האהבה- חג המחולות בכרמים,(5) שמקורו בפתרון מקורי לחֵרֶם על שבט בנימין לאחר סיפור 'פילגש בגבעה' (שופטים י"ט-כ"א) : "וְהִנֵּה אִם יֵצְאוּ בְנוֹת שִׁילוֹ לָחוּל בַּמְּחֹלוֹת וִיצָאתֶם מִן הַכְּרָמִים וַחֲטַפְתֶּם לָכֶם אִישׁ אִשְׁתּו ֹ" (שופטים כ"א, כ"א) .

שני התאריכים על סיפוריהם, נוטעים בנו זיכרונות ערכיים, חברתיים, אנושיים ובעלי מסר לעתיד: "רבן שמעון בן גמליאל אומר: … כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה " (בבלי תענית ל', ע"ב) . אמירה המתכתבת היטב עם סיפור מוכר אודות המצביא נפוליאון, אשר הבחין באור בוקע בלילה מחלון בית בעת שהותו ברוסיה. כאשר הציץ, ראה חבורה ישובה על רצפה, מתפללת ובוכה. מששאל לפשר המראה, הוסבר לו כי יש כאן אֵבֶל כבד על חורבן בית המקדש. שאל המצביא אימתי חרב אותו מקדש, והתשובה היתה לפני אלף ושבע מאות שנה. כתגובה, אמר כי עם שאינו שוכח את חורבן בניינו שנים רבות כל כך, ישוב לזכות בתקומתו.

ממעגל חודשי השנה מסמל חודש אב אולי יותר מכל את עצמת הכאב והאבל, ובד בבד מתנחם בימים טובים שעוד נכונו לנו בתחום כלכלי, רגשי וחברתי: שמחת הזיווגים – " לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים , שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן… וחולות בכרמים " (משנה תענית ד', ז'), ושגרה ברוכה ורגועה של עמל: "וּבָאוּ וְרִנְּנוּ… עַל דָּגָן וְעַל תִּירֹשׁ וְעַל יִצְהָר… וְהָיְתָה נַפְשָׁם כְּגַן רָוֶה וְלֹא יוֹסִיפוּ לְדַאֲבָה עוֹד " (ירמיהו ל"א ,י"א) .

אמן ואמן – חודש טוב!

 

__________
(1)  "פריחה" בלשון המקרא עניינו – צמיחה, כגון: "צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה" (תהילים צ"ב, י"ג)
(2) מבוסס, בין השאר, על מאמרו של אילון גלעד "סגלגל' במוסף הארץ 27.6.2014.
(3) "ריש לקיש… חזייה לההוא גברא דקא קסח בכרמי. אמר להן: כהן וזמר, א"ל יכול לומר לעקל בית הבד אני צריך אמר להם הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות" (בבלי סנהדרין כ"ו ע"א).
(4) "אֹסְרִי לַ גֶּפֶן עִירֹה וְ לַשֹּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ כִּבֵּס בַּ יַּיִן לְבֻשׁוֹ וּבְדַם עֲנָבִים סוּתֹה. חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן ". ביאור: גפן יהודה מוצלחת, עבותה וחזקה עד כדי שניתן לקשור אליה עייר (בן האתון). שפע היין מאפשר כיבוס בגד (כסות) ביין, ומשפיע על צבע העיניים האדומות (חכלילי) משתייה.
(5) משפחת הראובני מסייגת את עובדת 'המחולות בכרמים' דווקא לכרמי זיתים, המבשילים באותה עת.