סרְפָּד צוֹרֵב Urtica urens

צמח חודש טֵבֵת - סִרְפָּד צוֹרֵב (Urtica urens)
משפחת הסרפדיים Urticaceae
ערבית: קוּרֵייס قريص

כשיצאנו כילדים לחצר הבית או לחצר בית-הספר בשנות ה-50 וה-60, הכיר כל ילד את הַסִּרְפָּד ואף ידע להיזהר מצריבתו. ואכן, הסרפד מצויד להגנתו בשערות בלוטיות שבירות. מגע עם הצמח, באקראי או במתכוון, שובר את השערה העדינה, אז מוזרק אל העור חומר צורב בדומה להזרקת מחט, ומכאן שמו: 'סִרְפָּד צוֹרֵב'. אמנם חומר זה אינו מסוכן, אבל המגע עמו גורם לצריבה מידית וכואבת, החולפת לאחר כעשר דקות (ניתן להרגיע את הצריבה על ידי רטייה ספוגה בסודה לשתייה מהולה במים). אחד החומרים הבולטים, הגורמים לגירוי חזק הוא 'חומצת נמלים' (Formic acid), חומצה המוכרת משיטות ההגנה של נמלים על הקן; בעת הצורך, הן משחררות חומצת נמלים צורבת מקצה הבטן, בו מצוי צינור הטלה שקבל הסבה לתפקיד של איבר הגנה.

הסרפד וחברת הצמחים הגדלים מאיליהם בחצרות ובגינות, קבלו בפינו את הכינוי "עשב שוטה", או "עשב רע". אולם חשוב לדעת שבד בבד עם אי הנעימות, מכיל הסרפד חומרים ייחודיים וחשובים לשמירה על בריאות האדם: הסרפד מכיל כמות ברזל טובה ומינרלים חשובים אחרים, חומרים המסייעים בטיפול נגד אלרגיות ודלקות עור, דלקות פרקים ובעיות ראומטיות, חומרים מְשַׁתְּנִים המסייעים בניקוי מערכת ההפרשה, חומרים לטיפול בסכרת ועוד. בקרב טבעונים, נחשב הסרפד לאחד מן הצמחים החשובים. לאחר שפשוף שערותיו, או לאחר שטיפה בזרם מים חזק, ניתן להכין מן הסרפד חליטות, מִשְׁרֶה, סלט, מרק, קציצות, מילוי לבצק ועוד.

תפוצתו של הסרפד קוסמופוליטית, אולם הוא נפוץ יותר באזורים ממוזגים. הוא מעדיף מקומות נטושים, מוצלים, מַעֲזֵבוֹת ואשפתות. ימצא לרוב במקומות מרבץ של צאן ובקר, בהיותו צמח חובב חנקן, המצוי לרוב בהפרשות שהם מותירים בסביבתם. מרבית הסרפדים בעולם הם עשבוניים וחד שנתיים. הם 'כובשים' שטח נרחב בדרך כלל, ומהווים צמח בעל שליטה כמעט מלאה בו. מספר מיני הסרפד בעולם נע בין 30 ל-45 מינים. בישראל מצויים ארבעה מינים: סרפד הכדורים (Urtica pilulifera); סרפד צורב ; (Urtica urens) סרפד החוּלָה (Urtica kioviensis) (רב-שנתי).

לסרפד הצורב עונת פריחה ארוכה (דצמבר-יוני). התפרחת דמוית שיבולית, אורכה כ-2 ס"מ והיא מכילה מעט פרחים זכריים ורוב של פרחים נקביים. צבעם של הפרחים ירקרק ולא בולט, והאבקנים מסולסלים ויוצרים מעין 'קפיץ', הנדרך במגע, אז מתפזרים האבקנים בבת אחת, וְהַאֲבָקָה מתרחשת בעזרת הרוח.

בתנ"ך, מופיע הסרפד כצמח לא רצוי, שראוי כי יבוא תחתיו צמח אחר: "תַּחַת הַנַּעֲצוּץ יַעֲלֶה בְרוֹשׁ וְתַחַת הַסִּרְפַּד יַעֲלֶה הֲדַס" (ישעיהו נ"ה י"ג). מן הכתוב ברור כי מדובר בצמח קוצני, מקביל לַנַּעֲצוּץ, הננעץ והמציק. אין לסרפד מסורת זיהוי מקובלת ולכן במהלך הדורות חשבוהו פרשנים למבחר צמחים כגון, טיון דביק Dittrichia viscosa בתרגום השבעים; הוולגטה (תרגום לטיני) מביא את הסרפד הצורב Urtica urens כהצעה; רס"ג (רבי סעדיה גאון) הציע את הַשּׁוּשׁ הקרח Glycyrrhiza glabra, צמח שמשורשיו מכינים משקה ממותק ועוד.[1] אפרים וחנה הראובני, הוריו של נגה, מייסד נאות קדומים, צדדו בהצעת תרגום השבעים כי הסרפד הוא – טיון דביק. הטיון, צמח מצוי בצדי דרכים, מַעֲזֵבוֹת, נחלי אכזב וגדותיהם. הוא גדל בריכוז של צמחים רבים וצפופים הנראים מרחוק כסבך, בדומה להדס. מגע איתם משחרר שרף חריף בריח ובמגע, הנותר במהלֵךְ בינותם זמן רב. הנביא ישעיהו מבטיח לשבי ציון, העושים דרכם מן הגולה כי לכבוד השיבה שלהם, ידאג הקדוש ברוך הוא למהפך; הוא ימיר צמחים מכאיבים כמו נַעֲצוּצִים (לפי הראובנים, אלון מצוי, שקצות עליון דוקרניים) בִּבְרוֹשׁ, ואת הַסִּרְפָּד (טיון דביק) בַּהֲדָס. את הצמח Urtica urens, המכונה במגדיר סִרְפָּד צוֹרֵב, הם מזהים כְּסָרָב, המופיע ביחזקאל כצמח מציק: "וְאַתָּה בֶן אָדָם אַל תִּירָא מֵהֶם וּמִדִּבְרֵיהֶם אַל תִּירָא כִּי סָרָבִים וְסַלּוֹנִים אוֹתָךְ" (יחזקאל ב ו)(2)

אם כך נוכל לסכם; לא כל מציק וקוצני הוא שלילי! ואם נדע כיצד 'להתעסק' עם קוציו, נהנה מתרומתו שלעיתים חשובה וערכה יקר הרבה יותר מפז.

חודש טוב ובריא!

__________
(1)  עמר ז, צמחי המקרא, עמ' 206-205.
(2) הראובני נ, "שיח ועץ במורשת ישראל", עמ' 131.