חִטַּת הַבַּר Triticum dicoccoides

סיוון תשע"ב - חִטַּת הַבַּר (Triticum dicoccoides) - 'אם החיטה'

"...רב הגודש
באסמינו בר בשפע
בא החודש, עת אלומות בא" (מתוך: 'שׁבולי פז' מילים: עמירם קופר לחן: יעקב שגיא)

דרך ארוכה עשה האדם, הן על פי מחקרים ארכיאולוגיים והן על פי סיפורי התורה, עד אשר זכה לקצור את החטה בשדהו וּלְאֱסֹם את גרעיניה: "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ... וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה..." (בראשית ג', י"ח), אמר הקדוש ברוך הוא לאדם, כעונש על כך שטעם מעץ הדעת. אכילת 'עשב השדה', מאשרת את המחקר הארכיאולוגי, המלמד על לֶקֶט של צמחי בר, ממנו התקיים האדם עד לפני כ-10,000 שנה. בנקודה זו, חל שינוי מהותי באורח חיי האדם, משלמד לְתַרְבֵּת את החיטה התרבותית מחיטת הבר. תקופה המוכרת במחקר כתקופה הנֵיאוֹלִיתִית.(1)

המדרש מספר כי כאשר שמע אדם את עונשו, החל בוכה: "בשעה שאמר הקב"ה לאדם "וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ", זלגו עיניו דמעות. אמר לפניו: ריבונו של עולם! אני וחמורי נאכל באבוס אחד?" ואכן, לפנינו מחאה חברתית ראשונה בעולם; האדם מבקש צדק! לתחושתו, לא נאה לו לאדם, הנחשב 'נֵזֶר הבריאה', זה שזכה בכבוד לכנות את בעלי החיים בשמותיהם, להסתפק ב'עשב השדה', המשמש גם את אבוס חמורו. הוא ראוי, לדעתו, למזון אָנִיִן ומשובח יותר: "כיון שאמר לו "ּבְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם", נתקררה דעתו" (בבלי, פסחים קי"ח, ע"א).

הופעת הַלֶּחֶם בעולם, מסבירה את השינוי שחל בקורות האדם, עם תגליתו אודות מחזור חיי הצמח, והיכולת לברור צמחים מועדפים ולאסוף מזרעיהם. שינוי זה, זימן לו לאדם 'מזון אחר' – לֶחֶם!
אלא, שהשגתו אינה קלה, ודורשת יֶגַע רב: "… בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ" (בראשית ג', י"ז-י"ט), מילים אלה, בהם סיים הקדוש ברוך הוא את העונש, מסבירות את 'מלחמת הקיום' שיש לנהל, כדי להגיע אל הלחם, ואת ההשקעה רבת העמל שעל האדם לבצע. שלא בדומה לבעלי החיים, הלומדים למצוא מזון באופן מהיר וטבעי, לקח לאדם זמן ממושך להגיע אל הלבוש, הבית והמזון, כפי שמסבירים גם חז"ל: "כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא פת לאכול חרש וזרע וקצר ועמר ודש וזרה וברר וטחן והרקיד ולש ואפה ואח"כ אכל…וכמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא בגד ללבוש…" (בבלי ברכות נ"ח, א').

חִטַּת הַבַּר (Triticum dicoccoides), פורחת בניסן-אייר (אפריל) ומגיעה לגובה של 100-70 ס"מ. בדומה למשפחת הדגניים, התפרחת – שִׁבֹּלֶת, העשויה שיבוליות, שיבוליות, ערוכות על ציר. בכל שִׁבֳּלִית שני זרעים, עטופים בְּמוֹץ וּבִגְלוּמָה, המסתיימת בחוד ובשני מלענים קשים וארוכים (כ-15 ס"מ). הַאֲבָקָה ברובה עצמית, כלומר אין כמעטכ חילופי חומר גנטי בעזרת מתווך כמו רוח או בעלי חיים.(2) הבשלת חיטת הבר בחודש סיוון, מלווה בשוֹנוּת (פולימורפיזם) בגווני הבשלה; צהוב, כתום ושחור. בזמן זה, מתפרק מבנה השיבולת וכל שיבולית המסתיימת בבסיסה בחוד דמוי חץ נופלת, ומחדירה את הזרעים אל תוך האדמה. המלענים, מכוסים בשִׂכִּים קטנים (שערות קוצניות זעירות), הפונים כלפי מעלה, שאינם מאפשרים לזרע שננעץ, להישלף על ידי ציפור או בעל חיים אחר. חיטת הבר מסתפקת במיעוט גשמים, צומחת בקרקע סלעית, גירנית או בזלתית בעיקר בגליל ובגולן. תפוצתה העולמית מתרכזת במזרח הים התיכון, עובדה המעידה על חשיבות האזור בתהליך ההיסטורי של תולדות האדם בשלב הַבִּיוּת. פרטים מחיטת הבר ניתן למצוא ב'נאות קדומים', בצידו הדרומי של אזור 'שבעת המינים', בתקופה זו נאספים זרעים כדי להרבות את הצמח לצורכי הדגמה ולימוד.

חיטת הבר, היא הבסיס לְתִרְבּוּת צמחים בכלל והחיטה בפרט.(3) לחיטת הבר עמידות בפני מחלות דגנים, בעיקר כנגד חִלָּדוֹן(4). במחקר שנערך בשיתוף אוניברסיטת חיפה ואוניברסיטת קליפורניה(5), ופורסם בשנת 2009, נמצא בחיטת הבר גֵן, האחראי על עמידות בפני חִלָּדוֹן. חוקרים הצליחו לשתול את הגן בזנים תרבותיים, ולהקנות להם עמידות למחלה. 'אם-החיטה התרבותית', התגלתה בשנת 1906 על ידי האגרונום אהרון אהרונסון בראש פינה, שהאמין כי ניתן יהיה להשתמש בתגלית על מנת לשפר את החיטה התרבותית. במרחק של כמאה שנים נראֶה כי מתממש חזונו.

מעט לאחר גילויו של אהרונסון, נמצאה חיטת הבר גם במקומות נוספים בארץ. חנה ואפרים הראובני, שהרבו לסייר ברחבי הארץ, גילו את 'אם החיטה' בהרי ירושלים, לא רחוק מקרית-משה. הם ספרו כי בפי הערבים, היא מכונה 'גָ'הֲדָסֶה', כלומר 'הדומה לשעורה'.(6)

הראובנים תרמו לחקלאות המתפתחת בארץ, בין השאר, שימש הראובני כיועץ בוטני (1923-1918) של ממשלת המנדט, ועסק בהדברת מזיקים ומחלות, ובמציאת זנים מתאימים לארץ. הראובני התנגד ליבוא זרעי חיטה מארצות אירופה, וטען בתוקף כי זנים אלה אינם מתאימים לארץ. לדעתו, יש להישען על זנים מקומיים. והשווה את העניין לסיפור המקראי אודות אברהם אבינו, השולח את עבדו לְאוּר כַּשְׂדִּים, מחוז ילדותו, על מנת לחפש אישה לבנו יצחק: "כִּי אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק" (בראשית כ"ד, ד'). חז"ל נמקו את בקשתו בכך שבנות אלה, הוא מכיר על מעלותיהן ומגרעותיהן, והשוו הכרות זו לזני החיטה המוכרים, למרות היותם נגועים בְּזוּן – Lolium temulentum, צמח רעיל ומזיק לחיטה: "מוטב לך לזרוע חיטי מקומך למרות שהן לקויות בְּזוּנִין, שאתה בטוח, למצער, בתוצאות הרגילות שלך. מאשר להשתמש בחיטין זרות. שהתוצאות יכולות להיות גרועות בהרבה מאשר החיטין הַמְּזֻוָּּנוֹת (זוּן) שלך"(7) (מארמית לבראשית רבה, פרשת 'חיי שרה' ח'). הראובני טען כי בסופו של דבר יתברר כי זנים מקומיים, יעילים ועמידים יותר כנגד מזיקים או בצורת, בהשוואה ל'חטה משובחת' המיובאת לארץ.(8)

המעבר שעשה האדם מאיסוף זרעי חיטת הבר לחיטה תרבותית, גרר אחריו שינוי אדיר בחיי האנושות. משלב זה של בִּיּוּת צמחים ואילך, אין מקום עוד לנדודים וחיפושי מזון.(9) את הזרעים שטמנו, אין נוטשים! יש לבסס את הבית הקבוע ואת והשדה, יש להמציא כלים ומכשירים, ואף ללמוד לחיות בחברה הולכת וגדלה, שתנאי חיים נוחים יותר ומזון מצוי מאפשרים. שינוי מהפכני זה, הוא המשמעותי ביותר בחיי האדם, אדם הראשון שטעם מ'עץ הדעת', שינה את חייו, ובתוך כך גם את חיינו. בין ניסיונותיהם של חז"ל לזהות את 'עץ הדעת', הציע רבי יהודה את החיטה, שכאמור הובילה לרמת ידע, המצאה ותקשורת גבוהים. לדעתו, מקביל שלב זה לשלב התפתחות הדיבור אצל תינוק, המאפשר תקשורת ואיסוף ידע. שלב בו יכול התינוק גם לנגוס בלחם: "… חטה היה שאין התינוק יודע לקרוא אבא ואימא עד שיטעום טעם דגן"(בבלי סנהדרין ע', ע"ב)

חיטת הלחם (T. aestivum), שמוצאה, כאמור, מחיטת-הבר, היא מהגידולים החשובים בעולם לצד תירס ואורז. ראשית התפתחותה ב'סהר הפורה' שבמזרח הקרוב, הכולל את ארץ ישראל. החיטה עומדת בראש שבעת המינים: "אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ" (שמות ח', ח'). ועל מקומה בחיי האדם וחשיבותה, יעיד עושר מילים המתארות אותה בשלבים שונים, כמו חִטָּה, שִׁבֹּלֶת, דָּגָן, בָּר, תְּבוּאָה, אָבִיב, קַמָּה…..
שדות של זהב בחודש סיוון, מביאים איתם תחושת רוגע ושובע, ומספרים את סיפורו של האדם מגן העדן ועד עתה, נאחל לעצמנו ולעולם, כי תתמיד הבטחת אליהו הנביא: "כֹה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כַּד הַקֶּמַח לֹא תִכְלָה". (מלכים א י"ז י"ד).

__________

(1) ניאוליתית- תקופת האבן החדשה (ניאו=חדש, ליתוס= אבן). במקביל לתרבות החיטה, החל האדם לייצר כלים מסייעים מאבן.
(2) מיכה לבנה – אתר 'צמח השדה' בערך חיטת הבר http://www.wildflowers.co.il
(3) חיטה מתורבתת קדומה ביותר היא חיטה חד- גרגרית (T. monococcum), שתורבתה מחיטת בר חד גרגרית (T. boeticum), בה מבשיל גרגר אחד בכל שיבולית, וגדלה כיום בהרי טורקיה. מהכלאת חיטת זו עם בן חיטה קטוע Aegilops speltoides התפתחה חיטת הבר דו-גרגרית, הידועה כ'אם החיטה' T.dicoccoides)). ד"ר טובה דיקשטיין, "על שולחן האוכל הארץ ישראלי" (דוקטורט).
(4) חילדון צהוב – מחלה שכיחה, הנגרמת על ידי פטרייה, ופוגעת ביבולי החיטה ברחבי העולם.
(5) פרופ' ציון פחימה מאוניברסיטת חיפה ופרופ' ג'ורג' דובקובסקי מאוניברסיטת קליפורניה,
(6) הראובני א, למציאותה של "אם-החטה", השדה י (כ) (תר"ץ), עמ' 484.
(7) "חטיא דקרתך זונין, זרע מנהון"
(8) הראובני א, "הסברת משל חקלאי במדרש", קול תורה ד/כ"א (תש"י), עמ' י"ז.
(9) במקביל החלו לביית צמחים נופים כגון מיני קטניות