מְרוֹר הַגִּנּוֹת Sonchus oleraceus

צמח חודש ניסן - מְרוֹר הַגִּנּוֹת Sonchus oleraceus
משפחת המורכבים (mpositae asteraceae)
ערבית: גַוואדיד, מוּרֵייר جعضيض

המשנה מונה חמישה מיני צמחים העונים להגדרת "מרורים" הנאכלים בפסח: "ואלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח, בחזרת ובעלשין ובתמכא ובחרחבינא ובמרור". עוד מוסיפה המשנה כי יש לאכול אותם חי או יבש, אך לא מבושל או שלוק: "יוצאין בהן בין לחין בין יבשין, אבל לא כבושין ולא שלוקין ולא מבשלין" (משנה, פסחים ב ו ). המרורים מצטרפים לבשר ולמצות שבסעודת פסח: "וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ" (שמות י"ב ח)

הגמרא מנסה לרדת לפרטי כל אחד מן המועמדים ל'מרור', ודואגת לתת סימנים מזהים המשותפים לכל החמישה: "אחרים אומרים [כל] ירק מר יש לו שרף ופניו מכסיפין" (בבלי, פסחים ל"ט ע"א). האחרון ברשימת המרורים הנזכרים במשנה, הוא המרור, המזוהה עם הצמח - מְרוֹר הַגִּנּוֹת, ועונה לסימנים הנדרשים: יש לו שרף חלבי-לבן, גוון העלים שלו ירוק-כחלחל ומכסיף וטעמו מר. בערבית, מכונה על כן הצמח "מְרָר/מוּרֵייר", והתימנים והשומרונים מקפידים ליטול ממנו ענף כ'מרור' לסדר פסח.

המרור, הוא צמח עשבוני חד-שנתי, בעל גבעול זקוף (עד 1 מ') ועלים מוארכים בעלי שפה מפורצת. בתחילת הנביטה בולטת שושנת עלים ממנה מזדקף גבעול עוטה עלים, בעלי אוזניות החובקות את הגבעול. בולטת שונות בצורת העלים ביו פרט אחד לאחר. פרחיו הצהובים והלשוניים, מסודרים בתפרחות צהובות צפופות, כיאה למשפחת המורכבים, והם פורחים כמעט כל השנה, כאשר פריחה בולטת ניכרת בעיקר באביב. המרור נפוץ בצדי דרכים וּמַעֲזֵבוֹת, העשירות בחומרים חנקניים. כנראה שמוצאו ים-תיכוני, אך תפוצתו נרחבת באסיה, אירופה ואף במרחבים בצפון אפריקה. בעולם מוכרים כ-50 מינים, מהם מוכרים בארץ  5.

המרור אכיל בצעירותו וטעמו דומה לחסה. הוא משמש אף כצמח רפואי להמרצת מערכת העיכול והכבד על ידי שתייה מִרְתָח מחלקיו הגלויים. החומרים שהוא מכיל מטהרים ומנקים את הגוף. מרתח בטעם מר, אך בעל איכות גבוהה ניתן להכין גם משורשיו.

קיימות מספר סיבות לצרוף ה'מרורים' לאכילת הבשר בסדר פסח: סיבה רפואית, לפיה יחד עם הצלי נכון ובריא לאכול ירק, המעניק לגוף אנטיאוקסידנטים (חומרים נוגדי חימצון, המקטינים היווצרות של חומרים מזיקים). סיבה נוספת נאחזת במרור כסמל, ובאה לתאר את תהפוכות בני ישראל במצרים: קבלת-פנים מכבדת ומלכותית על ידי פרעה השליט, אולם בהמשך, התהפך מצבם למציאות מרה וקשה. חז"ל היטיבו להסביר זאת במילים: "למה נמשלו מצרים כמרור, לומר לך: מה מרור זה שתחילתו רך וסופו קשה, אף מצרים תחילתן רכה וסופן קשה" (בבלי, פסחים ל"ט ע"א) מסר זהה נאמר בקריאת ההגדה של פסח בערב החג, עם טעימת המרור: "מרור זה שאנחנו אוכלים על שום מה? על שום שמררו המצרים את חיי אבותינו במצרים. שנאמר: "וימררו את חייהם בעבודה קשה… אשר עבדו בהם בפרך".

אמירה נוספת של חז"ל מוסרת אודות אפשרות לגידול כל סוגי המרורים בערוגה אחת. זאת, על אף ההקפדה השגורה שלא לערב מיני צמחים יחד משום כלאיים. רשות מיוחדת זו מוסיפה לנו מסקנה ערכית-חברתית, המעידה על שוויון. למעשה טוענים חז"ל כי על אף היותם של המרורים צמחים שונים זה מזה, אין לראות בגידולם המשותף באותה ערוגה משום כלאיים: "ירקות שאמרו חכמים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח – כולן נזרעין בערוגה אחת – למימרא דלית בהו משום כלאים"(בבלי פסחים ל"ט ע"א).

מכאן, ניתן להוציא תובנה גם עבור בני האדם ולומר כי על אף השוני בין אדם לאדם, כאשר המטרה של קבוצת אנשים היא משותפת, קטֵן או מתבטל השוני בין כולם והכוח מתגייס למימוש המטרה. מצב זה מאפשר לכולם לדור יחד, בכפיפה אחת. האם נשכיל ללמוד 'ערך מתוק' מן המרור?

שיהיה לכולנו חודש טוב וחג כשר, שמח וערכי.