קָנֶה מָצוּי Phragmites australis

כצמח חודש כִּסְלֵו תשע"ה - קָנֶה מָצוּי Phragmites australis,
ערבית: קָצָבּ, קוּצֶיבָּה قيصوب,
משפחת הדגניים Gramineae

"חליל שבמקדש של קנה היה מימות משה היה. פעם אחת ציפוהו זהב ולא היה קולו עָרֵב כמות שהיה, נטלו ציפויו וחזר קולו להיות עָרֵב" (תוספתא ערכין פ"ב, ה"ג). סיפורו של החליל בבית המקדש החל אי-שם בְּמִדְיָן המדברית שבחצי האי סיני, בִּמְקום נביעת מים. מאז, 'זרמו הרבה מים בנילוס' ועם ישראל 'עשה היסטוריה' כשצעד אל ארץ מובטחת, בה מיקם את נחלתו ובה בנה את בית מקדשו, כשהחליל, על פי המדרש, עמו.

תחושת גאווה וביטחון שמלאה את לב העם היושב לו "אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ" (מלכים א' ה', ה'). הביאה אותו להביט באותו חליל, שנראה היה לו אותה עת פשוט מדי ועלוב. על כן ציפו אותו בזהב, שהעניק לו מראה מרשים וזוהר, אך חרץ גם את גורל קולו הֶעָרֵב שנדם.

צמח הקנה המצוי, שמקטע מן הגבעול שלו ניתן לעצב חליל, כמו גם כלים נוספים,(1) הוא צמח של מקווי מים. שפע לחות מאפשר לו עונת פריחה ארוכה, דווקא בקיץ היבש ועד לעונת הגשמים (יוני-דצמבר). התפרחת הנישאת בראש הצמח מתבדרת ברוח כמברשת פרועת שער בצבע אפרפר. זרעיה נקלטים היטב במקום מים, ומנביטים מושבה חדשה של קנים. את הקנה נמצא תמיד בחבורות, כשגבעוליו עומדים זקופים זה ליד זה, בתצורה המכונה 'חִישָׁה', מושג שהיפוך האותיות בו מעיד אולי על הרחש והשיח התמידי, העולה מן החיכוך של הגבעולים והעלים זה בזה. התפשטות הקנה נזקפת גם לזכות קנה שורש 'זוחל', השולח עוד ועוד שלוחות ושורשים היוצרים לקנה מעמד איתן ובולט גם לאחר שריפה או ניסיון אחר להיפטר ממנו. חז"ל תארו זאת במילים: "מה קנה זה עומד במקום מים וגזעו מחליף ושרשיו מרובין" (בבלי סנהדרין ק"ה, ע"ב – ק"ו, ע"א). חז"ל הסבירו את תקומתה של ממלכת רומי הרשעה על בסיס השתרשות יציבה של קנה. מעשה שנקבע ברגע חתונתו של המלך שלמה עם בת פרעה הזרה, כשירד גבריאל המלאך ונעץ פיסת קנה במים שהשתרש, הפך לבסיס רחב, עליו נבנתה יותר מאוחר רומא: "בשעה שנשא שלמה את בת פרעה ירד גבריאל ונעץ קנה בים, ועלה בו שירטון, ועליו נבנה כרך גדול [של רומי]" (בבלי שבת נ"ו, ע"ב).

גבעוליו של הקנה זקופים וניצבים לגובה של 5-3 מטר, דקים (קוטר 3-1 ס"מ), ירוקים בצעירותם וצהבהבים בבגרותם. הגבעולים חלולים, עובדה המבססת את חוזקם היחסי, ומאפשר לעשות בהם שימושים רבים, כגון מקל למשענת. גדת הנילוס מרובת הקנים, נתנה לראשי הממלכה האשורית הצפונית את הדימוי של מצריים כמשענת קנה, המאכזב בשעה שהוא רצוץ (סדוק), אז ניטל ממנו חוזקו. עצה בנוסח זה קיבל חזקיהו, מלך יהודה:(2) "עַתָּה הִנֵּה בָטַחְתָּ לְּךָ עַל מִשְׁעֶנֶת הַקָּנֶה הָרָצוּץ הַזֶּה עַל מִצְרַיִם אֲשֶׁר יִסָּמֵךְ אִישׁ עָלָיו וּבָא בְכַפּוֹ וּנְקָבָהּ" (מלכים ב' י"ח, כ"א). יש כאן ביטוי לאכזבה כפולה מאותה 'משענת' שלא די שהיא אינה ממלאת את יעודה, היא אף פוצעת את כף ידו של המסתמך עלי

שימוש נוסף בקנה לאחר חידוד אחד מקצות קטע ממנו, הוא קולמוס (kalamos), כינוי יווני למכשיר כתיבה מימים קדומים, אותו טבלו בדיו לכתיבה. עד עצם היום הזה, למרות פיתוחים מדעיים, יושב סופר סת"ם ומסור להעתקת ספרי תורה, תפילין מזוזות ומגילות, כשהוא משתמש בקולמוס עשוי קנה או נוצה. השימוש לכתיבת קודש בכלי שניטל דווקא מצמח מצוי ופשוט, מוסבר במדרש, הנשען על תכונה בוטנית, לפיה ניחן הקנה בגמישות וביכולת להתכופף ברוחות חזקות ולא להישבר, על אף גובהו ודקיקותו. תכונה זו, המייצגת גמישות, סלחנות ויכולת לוותר על הרגע למען העתיד, באה בהשוואה לארז, 'המתעקש' להתגאות בקומתו המרשימה גם ברוח חזקה. כשזו מתגברת ושוברת אותו, אין לו תקומה ואף לא התחדשות.

"מעשה שבא רבי אלעזר ברבי שמעון ממגדל גדור מבית רבו
והיה רכוב על החמור ומטייל על שפת נהר ושמח שמחה גדולה
והיתה דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה נזדמן
נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר
אמר לו: שלום עליך רבי
ולא החזיר לו, אמר לו: ריקה כמה מכוער אותו האיש שמא כל בני עירך מכוערין כמותך?
אמר לו: איני יודע אלא לך ואמור לאומן שעשאני: כמה מכוער כלי זה שעשית
כיון שידע [ר' אלעזר] בעצמו שחטא, ירד מן החמור ונשתטח לפניו ואמר לו: נעניתי לך מחול לי
אמר לו: איני מוחל לך עד שתלך לאומן שעשאני ואמור לו כמה מכוער כלי זה שעשית
היה מטייל אחריו עד שהגיע לעירו
יצאו בני עירו לקראתו והיו אומרים לו שלום עליך רבי רבי, מורי מורי.
אמר להם: למי אתם קורין רבי רבי?
אמרו לו: לזה שמטייל אחריך
אמר להם: אם זה רבי אל ירבו כמותו בישראל
אמרו לו: מפני מה?
אמר להם: כך וכך עשה לי
אמרו לו: אעפ"כ מחול לו שאדם גדול בתורה הוא
אמר להם: בשבילכם הריני מוחל לו ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן
מיד נכנס רבי אלעזר בן רבי שמעון ודרש
"לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז"
ולפיכך זכה קנה ליטול הימנה קולמוס לכתוב בו ספר תורה תפילין ומזוזות"
(תענית כ', ע"א-ע"ב)

מגבעול הקנה החלול נגזר המינוח העברי – 'קָנֶה', המבטא צינור חלול. מכאן נבין 'קנה נשימה' כצינור חלול, דרכו נכנס ויוצא אויר מן הריאות. הביטוי 'קנה מידה', המוכר לנו כיחס שבין גודל במציאות לבין ביטויו בתרשים, לקוח מהנביא יחזקאל: "וּבְיַד הָאִישׁ קְנֵה הַמִּדָּה… וַיָּמָד אֶת רֹחַב הַבִּנְיָן קָנֶה אֶחָד" (יחזקאל מ', ה'). תיאור זה נוגע בשימוש נוסף בקנה, המשמש גם כסרגל בשל זקיפותו, אורכו והעובדה כי הוא מחולק לפרקים דומים באורכם. בפסיפסים 'נילוטיים',(3) המתארים נוף של הנילוס, נראֶה לעיתים סרגל עשוי קנה, המכונה נִילוֹמֶטֶר, המשמש למדידת עומקו של הנילוס.

בסוג קנה מצויים 3 מינים, שניים מתוכם בארץ ישראל; הקנה המצוי ועבקנה Arundo donax, הנבדל ממנו במספר סימנים וביניהם, גובה (עד 8 מ') ורוחב העלה המקסימלי הנראה בבסיסו שהולך וצר, בהשוואה לקנה מצוי שרוחב עלהו המרבי מצוי בשליש אורכו. בנאות קדומים מצוי הקנה בגדות ברכות המים.

סיפורו של החליל מימי משה שהשמיע קול איכותי רק בהיותו פשוט ונקי בבית המקדש, סגולתו של הקנה לשימושים רבים, וגמישות המאפשרת עמידה במשברים, כל אלה ועוד מייצגים את הגדולה שבפשטות. עובדה זו מחזקת את מקומו וחשיבותו של כל יצור בעולם, אשר לעיתים קבל דימוי עלוב שלא בצדק. בדומה להזהרה החשובה: "הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה" (בבלי נדרים פ"א, ע"א). "מסכת ברכות" שבגמרא, מסבירה חלומות שונים, ובין השאר: "הרואה קנה בחלום – יצפה לחכמה" (בבלי ברכות נ"ו, ע"ב). יתכן והתכוון הכתוב לחכמת-חיים, חכמה פשוטה שאינה כרוכה בתילי תילים של לימודים, אך מזכה את הניחן בה בהצלחה. סיפור חנוכה החותם את כסלו, מאגד בתוכו את סיפור בית המקדש על מקוריות האמונה, אותה בקשו המכבים לשמר ועמידה איתנה מול משברים שהובילה להצלחה, בדומה לקנה!

חודש טוב וחג שמח!

__________

(1) שימושים נוספים: מחצלאות, כוורות, מחיצות סכין ועוד.
(2) חזקיהו מלך במאה ה-8 לפנה"ס, בתקופת כיבוש ממלכת ישראל בידי אשור.
(3) באלכסנדריה, שהיתה בירת מצרים ההלניסטית, נוצרו פסיפסים שתארו את נופי הנילוס (נילוטיים), סגנון שהתפשט גם למחוזות אחרים