דּוּדָא או דּוּדָאִים Mandrake

שלל ירוק עוטה את הגאיות וההרים ובינות לסלעים נפרשות לעיתים שושנות עלים גדולים, ובחיקן פרחים פעמוניים סגולים של הַדּוּדָא הָרְפוּאִי (דּוּדָאִים) ממשפחת הסולניים (1) - Solanace לבלובו המהיר ופריחתו המוקדמת יחסית של הדודא מתאפשרים הודות לשורש מעובה, בו נאגרים חומרי תשמורת מעונות קודמות. קומתם הנמוכה מזמינה אותנו להתקרב ולשמוע סיפור, המלמד על קרבתם של אבותינו לצמחי הארץ.

סיפורנו מתחיל בימי קציר החיטים: "וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה וַיָּבֵא אֹתָם אֶל לֵאָה אִמּוֹ..." (בראשית ל י"ד) . סבך היחסים בין שתי נשותיו של יעקב אבינו; זו האהובה והעקרה, והאחרת שנואה וברוכת ילדים, השפיעה גם על דור הבנים; הבכור 'רְאוּ-בֵּן', שם המעיד עד כמה ניסתה אמו לשאת חן בעיני בעלה: "כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי" (בראשית כ"ט ל"ב) , מזדהה בבגרותו עם מצוקת אמו. כאשר זהה ראובן כי נקודת החוזק שלה, היכולת ללדת, נחלשת ידע כי את הדודאים שמצא בשדה, יגיש לה כסגולה להמשך הפריון.

רחל המתענה בעקרותה; "הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי" (בראשית ל', א') , קולטת את ההזדמנות ופונה אל צרתה: "תְּנִי נָא לִי מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ" (בראשית ל', י"ד) , וזו עונה לה בזעם: "הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי וְלָקַחַת גַּם אֶת דּוּדָאֵי בְּנִי" (בראשית ל', ט"ו) , רחל יודעת כיצד תוכל לספק את לאה ומבטיחה: "לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה תַּחַת דּוּדָאֵי בְנֵך " (בראשית ל', ט"ו) . לאה שָׂשָׂה לעסקה וממהרת לפגוש את בעלה: "כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי" (בראשית ל', ט"ז) , לקראת מפגש ממנו נולד יששכר ולאחריו זבולון. פוריותה של לאה עומדת לה גם בהמשך והיא יולדת את דינה, בעוד רחל נאבקת בעקרותה על אף הדודאים שהשיגה בעסקה. עברו עוד שנים עד אשר: "וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל… וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָה " (בראשית ל', כ"ב) . עדות חותכת לכך שה' מכוון את המציאות, באופן המזכיר את סיפורה של שרה אמנו, עליה כתב המשורר איציק מנגר במילותיו של אברהם: "בטחון, זוגתי, ברצות אלוהים אפילו מטאטא יורה"(2).

סיפור הדודאים מתפתח גם בפי חז"ל: "אמר רבי לוי: בא וראה מה יפה היתה סרסרותן(3) של דודאים לפני מי שאמר והיה העולם, שע"י הדודאים עמדו שני שבטים גדולים בישראל, יששכר וזבולון ; יששכר יושב ועוסק בתורה וזבולון יוצא בימים ובא ונותן לתוך פיו של יששכר, והתורה רבה בישראל…" (מדרש רבה 'ויצא' ע"ב ה). חז"ל מדגישים אפוא, את תרומת העסקנות בדודאים לעם ישראל.

אפרים וחנה הראובני, הוריו של נֹגה, מייסד 'נאות קדומים', הגיעו לארץ בעלייה השנייה. הם הדגישו את חשיבות הכרת צמחי הארץ כגשר לאבותינו לאחר שנות גלות. שם משפחתו המקורי של אפרים היה רוֹבִּינוֹבִיץ.
בשנת 1916, בעת שהיה מורה לטבע ב'גמנסיה העברית' בתל אביב, יצא באחד הערבים לסיור צמחי-חולות עם תלמידיו בחוף הים. עבר לידם ערבי רכוב על גמל והתחיל להתגרות בהם, כתגובה הם לקחו אותו עם הגמל וסגרו אותו לכל הלילה בגימנסיה, שהיתה מוקפת חומה. בבקר, כאשר שוחרר, ניגש הערבי אל השלטונות הטורקיים והגיש תלונה. כתוצאה מכך דנו התורכים את רובינוביץ (הראובני) ואת חיים בוגרשוב (מנהל הגימנסיה) למוות. הראובני הסתתר בירושלים תחת זהות בדויה, ולאחר זמן הוזמן יחד עם חנה על ידי ברל כצנלסון להסתתר בקבוצת כינרת. בשלב זה, שינה את שמו מרובינוביץ להראובני. הוא בחר בשם זה מתוך משמעות המדרש על לידתם של שני השבטים, כאשר האחד (זבולון) מביא פרנסה והאחר, (יששכר) תורה; צרוף המדגיש שילוב והשלמה בין חומר ורוח.

סיפור השימוש בדודאים להריון מקבל משנה תוקף לאור בדיקות כימיות, המאשרות הימצאותם של הורמונים אנושיים בכמויות קטנות. אמונות רבות נקשרו לסגולתם של פירות הצמח או שורשיו להביא מזור לעקרות: "וימצא דודאים. מין עשב טוב הריח ומכין כלי הזרע אל התולדה… וכן היה מין הדודאים… עם הוסיפם אהבת הזווג, כאמרו שם אתן את דודי לך " (ספורנו בראשית ל') . ענייני אהבה באים לידי ביטוי גם בשיר השירים, כאשר הרעיה מזמינה את דוֹדָהּ לשכרון-חושים וַאֲהָבִים (דוֹדִים), המשלב יין ודודאים: "נַשְׁכִּימָה לַכְּרָמִים נִרְאֶה אִם פָּרְחָה הַגֶּפֶן… שָׁם אֶתֵּן אֶת דֹּדַי לָךְ. הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ וְעַל פְּתָחֵינוּ כָּל מְגָדִים… דּוֹדִי צָפַנְתִּי לָך" (שיר השירים ז י"ג-י"ד). על כך מעיד ר' יצחק בזֹהר: "אל תקרי דודאים אלא הדודים " (זוהר מדרש הנעלם כרך א (בראשית) פרשת תולדות דף קל"ד ע"ב).

את השאלה איזה מן האיברים הביא ראובן לאמו כסגולה לפריון שאלו גם חכמים: "וימצא דודאים בשדה – מאי דודאים ? אמר רב יברוחי לוי אמר סיגלי רבי יונתן אמר סביסקי " (בבלי סנהדרין צ"ט, ע"ב). נגה הצטרף לסוברים כי חשיבות הדודאים הביאה שמות שונים לחלקי הצמח. האם הביא ראובן שורש או פרי המבשיל בקציר?
רב טוען לשורש, המכונה 'יברוחי' (בדומה לשמו בערבית 'יַבְרוּח' או 'רַיְיבוּח'), ואילו רבי יונתן בוחר בפירות המכונים 'סביסקי(4).

עניין בוטני מיוחד מעורר פריו הבשרני והצהוב של הדודא, המתפתח על האדמה:
בדרך כלל מוכרים לנו עצים בעלי פרי מן הבר ומן התרבות, כְּתַּפּוּחַ, עֻזְרָר, קְטָלָב וּפֶטֶל, לעומת זאת מוכרים מעט פירות עסיסיים בעשבוניים. תופעה זו נתמכת גם בהיבט סטטיסטי, כשרק כ- 0.6% מהמינים העשבוניים מצמחי הבר בארץ נפוצים בעזרת פרי עסיסי, לעומת 38.5% מפירות העצים. ההסבר לתופעה זו טמון בדרכי ההפצה של הצמח. בדרך כלל מופצים הפירות על ידי ציפורים, הנהנות מציפת הפרי המתוקה וּמְלַשְלְשוֹת את הזרעים. בדרך כלל גוון פירות אלה נע בין אדום לשחור, הבולט על רקע הירוק של הצמח. אולם קיימים צמחים נושאי פירות, אשר פירותיהם נאכלים ומופצים על-ידי יונקים כמו, מנגו ואפרסק. במקרה זה נע גוון הפירות בין ירוק לצהוב, בדומה לצמח החודש שלנו – הדּוּדָא רְפוּאִי.

אם-כן, מהם התכונות ההופכות את הפרי מותאם להפצה על-ידי יונקים?

גודל הפרי יהיה גדול משמעותית, במידה המתאימה ליונק. ריח הפרי מושך, כפי שאנו מכירים בגויאבה, מנגו ואפרסק, ובדּוּדָא הרְפוּאִי, עליו נכתב: "הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ".
פרי הדודא נגיש ליונקים, בהיותו גדל על הקרקע; פירות המיועדים להפצה על-ידי יונקים, נושרים ארצה בעת הבשלתם, ולעיתים מאיצים יונקים גדולים את נפילת הפרי על ידי נענוע העץ. תסיסת הפרי על האדמה מפיצה אף היא ריח, המגרה יונקים רבים לטעום מהם(5).

פריחת הדודאים ב'גיא שיר השירים' שבנאות קדומים, מזמינה לטייל בינות שבילי הגן הבוטני, ולתבל את מראה הצמחים בשפע סיפורים, סמלים ומשלים, המאירים את הצמחים באור קורות אבותינו.

__________
(1) ממשפחה זו מוכרים הפלפל, תפוח האדמה מבין הצמחים התרבותיים ומצמחי הבר, אטד ושכרון.
(2) מתוך שירו של איציק מנגר 'אברהם ושרה', בתרגום בנימין טנא.
(3) סרסותן – מלשון סרסרות, שמשמעו מקח וממכר
(4) הראובני נ, "היברוחין והסביסקי- הדודאים והמיישין", סיני כ"ה (תש"ט), עמ' קס"ד- קס"ז.
(5) א. שמידע אבי וא. ארונסון. "פירות בר עסיסיים בצמחיית ארץ-ישראל והתאמתם להפצה על-ידי בעלי-חיים", רֹתם מס' 10 (1983). עמ' 44-5.