חֶלְמִית מְצוּיָה Malva nicaeensis

צמח חודש אדר - חֶלְמִית מְצוּיָה Malva nicaeensis בערבית: חוּבֵּייזָה خبيزه

"הֲיֵאָכֵל תָּפֵל מִבְּלִי מֶלַח אִם יֶשׁ טַעַם בְּרִיר חַלָּמוּת" (איוב ו', ו'), כך מְתַנֶּה איוב, בין השאר, את השינוי לרעה בחייו. לטענתו יש מוסכמות בחיים, עליהן אין ויכוח! כמו, טעמו התפֵל של מאכל חסר מלח, או טעמו הרע של רִיר חַלָּמוּת. הוא ממשיך וכואב: "מֵאֲנָה לִנְגּוֹעַ נַפְשִׁי הֵמָּה כִּדְוֵי לַחְמִי" (איוב ו' ז')

פרשנים נדרשו למהותו של הַחַלָּמוּת, והעלו מספר השערות, כגון דברי הבל חסרי טעם, או חלבון ביצה שניכר בו הריר, או גבינה המוכרת בשם 'חָאלוּם' בערבית, המפרישה ריר וטעמה תפל ועוד.(1) פרשנים אלה נשענים, בין השאר, על פירוש המילה 'חלמא', או 'חלמה', שעניינו טיט דביק, המזכיר את כושרו של חלמון הביצה להוות דבק: "החלמא והגללין שטרפן זה בזה ועשה מהן כלים" (משנה כלים א', ב').
חוקרים אחרים מזהים בַּחַלָּמוּת צמח. גם כאן ניתנו מספר אפשרויות כגון: Malva (חלמית), Althaea (חטמית) שניהם ממשפחת החלמיתיים – Malvaceae, ומתאפיינים בריר. דיוסקורידס,(2) ציין שני מינים, האחד תרבותי ואחר בר. את המין התרבותי כינה Mallache agria, שיתכן והוא הַמַּלוּכִיָה הנאכלת (Corchorus olitorius), צמח ממשפחת הטליתיים המוכר בארץ כעשב רע בשטחים מעובדים ומושקים, והפלסטינאים תרבתו אותו לצמח מאכל.(3) חוקר הצמחים עמנואל לעף,(4) זהה את הַחַלָּמוּת עם לשון הפר המצויה Anchusa undulata, המכונה בסורית(5) 'חלמתא'.
הַחַלָּמוּת בספר איוב באה לסמל את מצבו העגום של איוב, שבניגוד לאוכל המשובח אליו התרגל, נאלץ להסתפק במאכל עניים. זרעי חלמית שכיחים באתרים הארכיאולוגיים בארץ ישראל החל מתקופת הברונזה הקדומה,6 עדות לחשיבותה של החלמית לתזונה הקדומה.(7)

כיום, מקובל לזהות את החַלָּמוּת כְּחֶלְמִית מְצוּיָה Malva nicaeensis, המכונה בערבית: 'חוּבֵּייזָה' (בערבית חוּבְּז=לחם), ומוכרת לנו בזכות אכילת פירותיה (המכונים בשפה עממית – 'לחם ערבי'), ונראים ככיכר לחם עגלגלה קטנה, מחולקת לפרוסות.(8) שמו העברי של הצמח חֶלְמִית, בחילוף אותיות מזכיר גם הוא – לחם. עלי החלמית העגולים, נאכלים לאחר בישול ומפרישים ריר.(9)

החלמית, צמח חד שנתי, שגובהו כ-0.5 מטר, פורח בחורף ובאביב (פברואר-יוני), פרחיה ורודים, קוטרם כ-2.5 ס"מ ובעלי 5 עלי כותרת. החלמית חובבת חנקן, ועל כן מצויה בבתי גידול מושפעי אדם; צידי דרכים, גינות, גלי אשפה ומקומות בהם מצויים עדי צאן ובקר שהפרשותיהם עתירי חנקן.10 הסוג חלמית (Malva) כולל כ-30 מינים, ותפוצתו הטבעית בעולם הישן; אירופה, אסיה ואפריקה. בזכות התאמתו לתנאי עודף חנקן, המצויים בצמידות למגורי האדם. מינים אחדים פלשו לאזורים נוספים בעולם, כדוגמת אמריקה וסין. בארץ ישראל מצויים 6 מינים מסוג זה. בגן הבוטני נאות קדומים, נוכל למצוא חלמית מצויה Malva nicaeensis וחלמית קטנת-פרחים Malva parviflora.

ברפואה העממית משמשת החלמית לחבישת פצעים והורדת נפיחות. מחקרים מצאו כי החלמית עשירה בטנינים (חומרים מכווצים), במרכיבים אנטי בקטריאליים, נוגדי חמצון ובוויטמין A, וכן לחפיפת הראש לחיזוק השיער.

הַחֶלְמִית, תופסת שטח גדול יחסית בבית הגידול שלה, ומהווה חלק בלתי נפרד מהנוף הירוק המאפיין את הארץ בחודשי החורף, כיסוי ירוק זה השתלב אף בשולחן האוכל של אבותינו, שהיו ברובם חקלאים. בחורף, עצי הפרי, בתוכם גם שבעת המינים, שרויים בתרדמת חורף עמוקה. לכן,
"ירק השדה" הווה חלק חשוב בתפריט של בעלי החיים ושל בני האדם; "כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה" (במדבר כ"ב ד'), ובתוכם גם החלמית.(11)

במיתוס הישראלי, תופסת הַחוּבֵּייזָה (הַחֶלְמִית) מקום חשוב, בעיקר בתולדות העמידה האיתנה של אנשי ירושלים בהתקפות ובמצור שנכפו עליהם בעקבות התנגדות ערביי ירושלים והלגיון הירדני להחלטת כ"ט בנובמבר 1947, (12) ולקראת הכרזת העצמאות. בחודש אדר תש"ח נחסם עורק התחבורה הראשי לירושלים, עובדה שהקשתה על מעבר הספקה לעיר ובתוכה גם מזון. דב יוסף, מושל העיר, כתב בספרו 'קריה נאמנה':(13) "במאמץ להגדיל את סיכויינו להישאר בחיים… שלחנו ילדים אל השדות ללקט עלי חלמית … צמח בר… שטעמו כטעם התרד, ומכרנו אותו לציבור"(14) עלי החלמית הועברו ל'תנובה', ולאחר שנארזו, שווקו כ'תרד ניו-זילנדי'. להשלמת המבצע הושמעו ב'קול המגן',(15) תחנת הרדיו העברית, מתכונים והוראות לבישול 'תרד' זה. השידורים נקלטו גם בירדן וברדיו עמאן, שהזדרזו לשדר כי בירושלים אוכלים 'חוּבֵּייזָה', שהוא מאכל עניים, חמורים ובהמות, עדות ברורה למצב הרע של תושבי ירושלים וכי נפילת העיר קרובה. כתגובה, הופסקו השידורים והמתכונים הועברו בידי רצים ומפה לאוזן.(16)

חודשי החורף הקצרים וכסות הירוק החולפת, מציעים לנו הזדמנות להתוודע אל שפע צמחי יֶרֶק הַשָּׂדֶה למאכל, כמו החלמית. התנסות באסיף העלים והכנת תבשיל, מזמנת לנו חוויה מיוחדת הן בהיבט קולינארי עתיר בריאות, והן התנסות תרבותית, המטעימה אותנו בדרכי אבות, שנהגו כך להעשיר את סל מזונותיהם החורפי, בנוהגם של הפלסטינאים שחלקם הגדול מכיר ויודע לברור מצמחי השדה את הטעימים והחשובים, וגם להרגיש, ולו רק פעם אחת תחושת עניים שחכמת הטבע וחסדו של האל דואגים להם גם בדרך הזו. המשורר הסיודוס,(17) טען כלפי העשירים: "הם טיפשים…שאינם יודעים כמה מלא יותר החצי מן השלם, וכמה יתרונות יש בחלמית…".(18)

לֶקֶט נעים ומשביע – לִבְריאות!

__________

(1) פליקס י, עולם הצומח המקראי, עמ' 188.
(2) דיוסקורידס- פדניוס דיוסקורידס (Pedanius Dioscorides‏, נולד במאה הראשונה לספירה בקליקיה שבטורקיה. בוטנאי, רוקח ורופא שעסק בתחום זה ברומא בתקופת נירון קיסר. ספרו De Materia Medica (חומרי הרפואה), נחשב לספר רפואות חשוב עד היום.
(3) מתוך עבודת הדוקטורט של ד"ר טובה דיקשטיין (מדריכה בכירה בנאות קדומים) שכותרתה: "על שולחן האוכל הארץ ישראלי בתקופות בית שני, משנה ותלמוד", בהנחיית פרופסור זאב ספראי, אוניברסיטת בר אילן. מידע עשיר ונוסף ניתן לקרא במחקר בערך 'חלמית'.
(4) עמנואל לעף (1944-1854), רב וד"ר, שרת כרב בקהילת סֵגֶד שבהונגריה, חוקר תנ"ך, בוטנאי ובלשן. מחבר הספר "צמחי היהודים".
(5) סורית – ניב מזרחי של ארמית, שפה רווחת במזרח התיכון במרחבי הסהר הפורה, ומרכז אסיה החל מהאלף הראשון לספירה. ניב זה התפתח בעיקר בקרב נוצרים אשורים, ובה נכתב תרגום לתנ"ך ולברית החדשה המוכר בשם 'פשיטא'.
(6) 3300-2200 לפנה"ס. זרעי חלמית נמצאו בתל אפק שבגליל המערבי, אורחן מור בדרך הבשמים הנבטית בנגב ובמערת הרומח בהרי יהודה
(7) ד"ר טובה דיקשטיין: "על שולחן האוכל הארץ ישראלי בתקופות בית שני, משנה ותלמוד", בערך 'חלמית'.
(8) בשפה הבוטנית מכונה הפרי 'מפרדת' – פרי המתפרק בעת ההבשלה למספר יחידות (פרודות) כשבכל אחת מהן זרע אחד או שניים.
צמח נוסף, מאותה משפחה, המוכר לנו במרקם הרירי שלו הוא הַבַּמְיָה – אבלומסקוס נאכל ( Abelmoschus esculentus).
(9) בנאות קדומים – מצויים משטחי חלמית, בקרבת עדרי הצאן והבקר, וכן בבקעת הפראים" בתוככי המכלאה שהתרוקנה משוכניה הפראים.
(10) אפרים הראובני, ששימש יועץ בוטני בממשלת המנדט, העיר כי צמחים העולים אחר היורה, כשלאחריו קיימת עצירת גשמים ממושכת רעילים לעדרים. כדוגמת ה- Malva rotundifolia (חוּבֵּיזָה). הראובני א, "מצמחי הרעל לעזים ולכבשים", רפואה וטרינרית ז (א) (1950), עמ' 13-12.
(11) כ"ט בנובמבר – 29 בנובמבר 1947 (י"ז בכסלו תש"ח), יום החלטת עצרת האומות המאוחדות (האו"ם) על סיום המנדט הבריטי והקמת שתי מדינות עצמאיות (ערבית ויהודית) בארץ ישראל. לפי תוכנית זו ירושלים וסביבתה יהיו פיקוח בין- לאומי.
(12) דב יוסף (1899- 1980) מושלה הצבאי של ירושלים בזמן המצור, ולימים שר האספקה והקיצוב, שהנהיג, בין השאר, את 'הצנע' בתחילת שנות ה-50. בספרו 'קריה נאמנה', שהקדיש לזכר בתו שנהרגה בקרבות הנגב ולזכר חבריה, תאר את קורות ירושלים במצור.
(13) קריספיל, ילקוט הצמחים, בערך 'חלמית' עמ' 269.
(14) קריספיל, ילקוט הצמחים, בערך 'חלמית' עמ' 269.
(15) קול המגן – תחנת רדיו בשם "קול המגן העברי", שפעלה מתוך בית פרטי בירושלים במלחמת העצמאות, פרט לשידורי 'קול ישראל', שהיו בפיקוח מנדטורי. האות שליווה את שידוריה היה הפזמון החוזר של "התקווה" שהושמע בשריקה.
(16) קריספיל, ילקוט הצמחים, בערך 'חלמית' עמ' 269- 270.
(17) הסיודוס – משורר יווני שחי כנראה במאה ה-8 לפנה"ס.
(18) ד"ר טובה דיקשטיין: "על שולחן האוכל הארץ ישראלי בתקופות בית שני, משנה ותלמוד", בערך 'חלמית'.