פשתה תרבותית Linum usitatissimum

תמוז תשע"ב - פשתה תרבותית (Linum usitatissimum)

אחת מפרשיות הריגול הנועזות של עם ישראל, מתרחשת בשלב בו עם ישראל הופך מעם, חסר ישע ויוזמה, המונהג על ידי משה 'הרועה' במדבר, לקראת דור חדש, עצמאי, יוזם ואמיץ, הַבָּשֵׁל לכניסה אל הארץ המובטחת. יהושע שולח שני מרגלים לתכנן את הפריצה ליריחו, הראשונה מערי הארץ המבוצרות:"וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מִן הַשִּׁטִּים שְׁנַיִם אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים חֶרֶשׁ... וַיָּבֹאוּ בֵּית אִשָּׁה זוֹנָה וּשְׁמָהּ רָחָב וַיִּשְׁכְּבוּ שָׁמָּה" (יהושע ב', א'). כניסתם אל העיר מסתבכת כאשר מתעורר כלפיהם חשד: "וַיֵּאָמַר לְמֶלֶךְ יְרִיחוֹ לֵאמֹר: הִנֵּה אֲנָשִׁים בָּאוּ הֵנָּה הַלַּיְלָה מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַחְפֹּר אֶת הָאָרֶץ..." (יהושע ב', ב'). רחב, המתגלית כאשה חכמה, נוקטת בדרך תכליתית ומעשית; היא אינה מכחישה את ביקורם, אך מִתַּמֶּמֶת בעניין קורותיהם לאחר הביקור אצלה ובכך, מרחיקה את החשדנים לחיפושים אל תוככי ערבות יריחו, שהות המאפשרת לה טיפול נאות בשניים, תוך תכנון עתידי מבריק להציל את עצמה ואת משפחתה. "וַתִּקַּח הָאִשָּׁה אֶת שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים וַתִּצְפְּנוֹ... וְהִיא הֶעֱלָתַם הַגָּגָה; וַתִּטְמְנֵם בְּפִשְׁתֵּי הָעֵץ הָעֲרֻכוֹת לָהּ עַל הַגָּג" (יהושע ב', ד'-ו'). כאן נעצור את התפתחות הפרשה, הראויה לעמוד בשורה אחת עם פרשיות 'המוסד' הישראלי המפוארות, ונמקד עצמנו בשני הגברים, המסתתרים בינות גבעולים מתייבשים על גגו של בית ים-תיכוני שטוח-גג. גבעוליו של צמח תרבותי בשימוש האדם - הַפִּשְׁתָה.

הפשתה התרבותית (Linum usitatissimum) ממשפחת הפשתיים Linaceae, גודלה בארץ כצמח תרבות, ולעיתים נדירות נמצאת בטבע כ'פליט תרבות', כלומר צמח שנפלט מגידולי האדם והסתגל לתנאי הטבע באזורי החבל הים-תיכוני. ייתכן ומוצאו מפשתה צרת עלים (Linum bienne), שכן לעיתים מתקיימת הפריה בין המין התרבותי לבין מין הבר, עובדה המלמדת על קרבה גנטית. 8 מיני פשתה גדלים בארץ וצבע פרחיהם ורוד, צהוב או כחול. מוכרת וידועה הפשתה השעירה (Linum pubescens), הבולטת באביב בפרחים ורודים ונאים. הפשתה התרבותית פורחת באביב בפרחים כחולים ומבשילה את הפירות (הלקטים) בחודשי הקיץ. בהלקט מצויים זרעים קטנים, חומים ומבריקים המשמשים למאכל וחשובים לתעשיית השמן. בתלמוד מוכרת הפשתה בכינוי - 'פשתן', ובארמית 'כיתנא'(1): מסופר על רבי שמעון בן שטח(2) שסחר בפשתים: "שמעון בן שטח הוה עסיק בהדא כיתנא" (ירושלמי בבא מציעא ח', ע"א).

פשתה וצמר היוו את סוגי הבד העיקריים בתקופת המקרא, המשנה והתלמוד: "לַחְמִי וּמֵימַי צַמְרִי וּפִשְׁתִּי" (הושע ב', ז'). חל איסור לערבב בין שני אריגים אלה, ערבוב המוכר בשם 'שַׁעַטְנֵז' (ויקרא י"ט, י"ט), נראה כי יש פה עדות למלחמה הידועה והבלתי פוסקת שבין החקלאים (פשתה), לבין הרועים (צמר): "לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו" (דברים כ"ב, י"א). מפרש רש"י: "יכול לא ילבש גיזי צמר ואניצי פשתן" ודורש 'שעטנז': שוע טווי ונוז, כלומר שילוב בין שתי דרכי עיבוד; טוויה ושזירה. חשיבות הפשתה הקנתה לבדי הפשתה שמות שונים על פי איכותם: בָּד, בּוּץ, כֻּתֹּנֶת וְשֵׁשׁ.

את הפשתה הכירו בני ישראל עוד במצרים, ותוצאות מכת ברד, מעידות על שלב פגיעה (מכה) קשה הן בשעורה שהיתה ב'שלב אביב' (תחילת הבשלת הגרעינים) והן בפשתה אשר הספיקה להצמיח גבעולים גבוהים: "וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה נֻכָּתָה כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל". (שמות ט', ל"א-ל"ב).(3)
רש"י טען למוצאה של הפשתה ממצריים, ומסביר כי הפישון, אחד מארבע נהרות גן העדן: "וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן; וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים; שֵׁם הָאֶחָד פִּישׁוֹן הוּא הַסֹּבֵב אֵת כָּל אֶרֶץ הַחֲוִילָה" (בראשית ב', י-י"א), הוא הנילוס, ושמו נובע מן הפשתה: "... פישון - הוא נילוס נהר מצרים... שהוא מגדל פשתן"

ממצרים הובאה הפשתה לארץ ישראל. ממצאי פשתה משנת 6,500 לפנה"ס מנחל חימר שבמדבר יהודה, הם העדות הקדומה ביותר לפשתה בארץ, גידול עתיר עבודה אך רווחי זה נמשך עד לכיבוש המוסלמי (מאה ה-7), עת חדרה הכותנה (Gossypium) לארץ. מכאן, נכרת ירידה בגידול הפשתה, עד להשתלטות הכותנה בתקופה הצלבנית.(4)
אריגי הפשתה מארץ ישראל נחשבו משובחים ביותר: אב הכנסייה - קלמנס (216-150), מאלכסנדריה, מאשים את נשות מצריים בחיי הוללות, וטוען כי הן משתמשות באריגי פשתן מארץ העברים. הסופר היווני, פאוסאניאס, מסביר את טיב אריגי הפשתן ביוון, תוך השוואה לאריגים הטובים בארץ ישראל. הסופר הרומאי דיוקלאטינוס, מספר על אריגי בית שאן המשובחים, כפי שמעיד גם התנא רבי יצחק: "ככלי פשתן הדקים הבאים מבית שאן" (בראשית רבא ב').(5)

שלבים רבים עובר צמח הפשתה מן השדה ועד הפיכתו לחוטים ולאריגים:

•  עוקרים את הצמחים לחבילות המכונות 'הוצני פשתה' (ירושלמי פאה ל', ע"א).
• פורשים או תולים לייבוש. זה השלב בו פגשו המרגלים בפשתים, מתייבשים על גג ביתה של רחב.
• הפרדת הלקטי הזרע, שלב המכונה 'חפפה'
• הפרדת הסיבים המרוכזים בהיקף קליפת הגבעול ('פשתי העץ'), על ידי כך שגורמים לחומר האורגני להרקיב כתוצאה של השריית הגבעולים במים במשך ימים, שלב הגורם לריח לא נעים ('מִשְׁרֵה בי כיתנא' בבלי, גיטין כ"ז, א'). מלאכה שנחשבה מקצועית שכן השרייה מועטה מדי או ארוכה, עלולה לפגוע באיכות הסיבים.
• בשלב הבא סוחטים, שוטפים ומנגבים ומקבלים 'הושני פשתה' או 'חוסני פשתה' (בבלי סוכה י"ב, ע"ב)
• כעת יש לדוש במעין מכוש עץ, או אז יצאו הסיבים (ירושלמי שבת מ"ח ב). חבילות הסיבים מכונות 'קרצין' (תוספתא בבא מציעא ט', ח'). אולם, ניקיונם של הסיבים לא הושלם, עד אשר ינופצו הגבעולים ותצא פשתה נקייה. הפסולת מכונה 'נעורת'; "וַיְנַתֵּק (שמשון) אֶת הַיְתָרִים כַּאֲשֶׁר יִנָּתֵק פְּתִיל הַנְּעֹרֶת בַּהֲרִיחוֹ אֵשׁ" (שופטים ט"ז, ט'), ואילו שברי הגבעולים העדינים מכונים 'דקתא' (בבלי, חולין נ"א, ע"ב). (6)
• אחר כך סורקים את הסיבים בעזרת 'מסרק של פשתן' (משנה, כלים י"ג, י')

בסופו של תהליך מקבלים 'אניצי פשתן' (משנה, נדרים ז', ג'), המוכנים לטוויה ולאחר מכן לאריגה. בסקירה זו הובאו רק חלק מהמונחים הרבים שלוו את התהליך המפורט של עיבוד הפשתה, עובדה המוכיחה את חשיבות הגידול על אף שלבי עיבוד מורכבים ורבים.

(7)

בנאות קדומים אנו מגדלים את הפשתה התרבותית בחלקות הריבוי, כחלק מהרצון להכיר ולהציג את הגידולים המופיעים במקורות. בימים אלה אנו עוסקים בעקירת הצמח ובהפרדת הזרעים.

הקיץ איתנו, ואתו נוף מצהיב ויבש. אך 'האֵין' הבולט, מסתיר שפע תקווה בזרעים רבים וּרדומים באדמה, המחכים לעת גשמים. ביניהם מצויים צמחים המסוגלים לספר לנו את הווי החיים הקדום של אבותינו ואת אורחות חייהם. כדוגמת הפשתה, המחברת בין האיש הפשוט, לעשיר ולמלך. צמח המזכיר את המאבק שבין עובדי האדמה לרועי הצאן ואפילו מעורב בפרשת ריגול. עושר ערכי שכזה, בוודאי אינו מצוי בעולמנו המתועש, הרווי באריגים סינטטיים.

__________

(1) ומכאן נגזרת ה'כותונת' כסוג של לבוש: "וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו… וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים" (בראשית ל"ז, ג').
(2) רבי שמעון בן שטח – מנהיג בעת מלכות בית חשמונאי (מאה ה-1 לפני הספירה). לפי המסורת אחיה של שלומציון המלכה.
(3) בהשוואה לחיטה ולכוסמת שלא הוכו שכן, צמיחתם מאוחרת יותר והם היו בעלי גבעול נמוך, רך וגמיש: "וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה" (שמות ט', ל"א-ל"ב).
(4) המונח 'כותנה' Cotton, בא משמה של הפשתה בארמית – 'כיתנא', והשתרש בכל השפות.
(5) ספראי ולין, "המבנה הכלכלי של גבע", בתוך: גבע תגליות ארכאולוגיות בתל אבו שושה משמר העמק, ירושלים 198.
(6) והַנְּעֹרֶת שמשה חומר בעירה מעולה: "כיצד היו משיאין משואות מביאין כלונסות של ארז ארוכין וקנים ועצי שמן ונעורת של פשתן וכורך במשיחה ועולה לראש ההר ומצית בהן את האוּר" (ירושלמי ראש השנה י"ב, א')
(7) סדרת התמונות צולמה על ידי כותבת המאמר, במסגרת עבודת מחקר שנערכה באוניברסיטת בר-אילן, כדרישה לתואר מוסמך.
כותרת המחקר: חומרי-כתיבה מהצומח במרחב ארץ-ישראל הקדומה (מתקופת בית ראשון ועד המצאת הדפוס).