שִׁקְמָה (פִיקוּס הַשִּׁקְמָה) Ficus sycomorus

צמח חודש אִיָּר - שִׁקְמָה (פִיקוּס הַשִּׁקְמָה) Ficus sycomorus,
בערבית: ג'וּמֵייז
משפחת התותיים - Moraceae

השקמה אינה מוזכרת בלשון יחיד במקרא, אלא ברבים - 'שקמים'. נִרְאֶה כי שכיחות השקמים וחשיבותן הפכו אותן לְסַמָּן ולסמל, כגון הגדרת השפלה: "סִמָּן לשפלה - שִקמים" (תוספתא שביעית ז', י"א) . בשל העובדה כי השקמה אינה גדלה בגבהים, שימשו השקמים סימן לגבול שבין גליל תחתון לגליל עליון: "...כל שאינו מגדל שיקמין - גליל העליון... כל שהוא מגדל שיקמין - גליל התחתון" (משנה שביעית ט', ב') . הסופר המקראי תאר את גודל ההשקעה של שלמה בבית המקדש, תוך השוואת כמות הארזים האדירה שקנה לכמות השקמים שבשפלה: "וְאֵת הָאֲרָזִים נָתַן כַּשִּׁקְמִים אֲשֶׁר בַּשְּׁפֵלָה לָרֹב" (מלכים א' י', כ"ז) . מבין שׂריו המיוחדים של דוד, נזכר שׂר מיוחד לענייני שקמים וזיתים, עובדה המעידה על כמות וחשיבות: "וְעַל הַזֵּיתִים וְהַשִּׁקְמִים אֲשֶׁר בַּשְּׁפֵלָה בַּעַל חָנָן הַגְּדֵרִי" (דברי הימים א' כ"ז, כ"ח) .

יחד עם זאת, השקמה איננה מקומית, ומקורה טרופי. המאביק הטבעי (מין צרעה) לא הגיע לארץ, ולכן פירות השקמה בארץ אינם עושים זרעים והתרבותם נעשית בזכות ייחורים. מעדויות ארכאולוגיות ניתן להבין כי השקמה הובאה לארץ כבר בשחר ההיסטוריה, כנראה בשל פִּרְיָהּ האכיל ובשל העצה הטובה לבנייה; עץ קל יחסית, אינו נרקב, עמיד ומאריך ימים. באזורים טרופיים הוא עץ ירוק עד, ואילו בארץ נכנס לעיתים לשלכת בחורף. השקמה מאריכה שנים אך קשה לדייק באשר לגילה, בשל העובדה כי היא אינה מייצרת טבעות שנתיות.

לשקמה גזע יחיד המתעבה עם השנים ומקבל מראה מסוקס ומעניין. כריתת הגזע יוצרת תגובה של צימוח מספר גזעים הַמִּתַּמְּרִים כלפי מעלה כקורות ישרות, עובדה המאפשרת שימוש בהן כקורות לבנייה. שיטה זו היתה ידועה לאבותינו והם כינו את הגזע המרכזי בשם 'בתולה' ואת השריד הנותר לאחר הכריתה בשם 'סדן': "שלוש בתולות הן: בתולת אדם בתולת אדמה בתולת שקמה ". בהמשך בא ההסבר: "… בתולת שקמה … כל שלא נקצצה מימיה" (תוספתא שביעית פרק ג', י"ד-ט"ו). הסבר המביא אותנו לתחום 'בית הבד' וחלקיו, כאשר הקורה המרכזית, הלוחצת וסוחטת את עקלי בית הבד, מיוצבת בזכות שתי אבנים גדולות או לחילופין גזעים כרותים, המכונים 'בתולות בית הבד'. כריתת הבתולה היא מן המלאכות האסורות בשנת שמיטה: "אין קוצצין בתולת שקמה בשביעית מפני שהיא עבודה" (שביעית ד', ה') .

לפיקוסים תפרחת ייחודית המכונה 'פגה'. צורתה כדורית והיא מכילה על דפנותיה הפנימיים פרחים חד מיניים קטנים, זכריים ונקביים. פתח הפגה מוגן בקשקשים מהודקים, המתרווחים בעת הצורך. אין בפגת השקמה הפרייה עצמית שכן, הפרחים הנקביים אינם מבשילים בעת ובעונה אחת עם אלה הזכריים. תהליך ההפריה בפיקוס נסמך על שיתוף פעולה סימביוטי ויוצא דופן עם צרעה קטנה. לכל סוג פיקוס צרעה ייחודית לו, המשמשת מתווך המעביר גרגרי אבקה זכריים אל שחלות הנקבה. התפתחות זו חלה בחמישה שלבים:

1. מבצבצת פגה, הגדלה ומתפתחת במשך שבועיים שלושה.
2. שלב נקבי – רק פרחים נקביים מבשילים והקשקשים בפתח מתרווחים ומאפשרים כניסה.
3. צרעות נקבות חודרות אל פנים הפגה, מטילות את ביציהם בתוך חלק מעמודי העלי בעוד שצלקות אחרות קולטות אבקה. הצרעה הנקבה מתה בתוך הפגה.
4. הפגה ממשיכה להתפתח עוד במשך כארבעה שבועות. שחלות שבתוכן הוטלו ביצים אינן מתפתחות בעוד האחרות ממשיכות בתהליך . הפגה נשארת עדיין ירוקה וקשה ו'פיה' סגור. בינתיים משלימים זחלי הצרעה את גלגול התפתחותם, ומגיעים לבגרות.
5. הפרחים הזכריים מבשילים ומתמלאים גרגרי אבקה. צרעות זכריות מגיחות מתוך ביצים אל תוך הפגה, ומכיוון שהם חסרי כנפיים, הם דומים לזחלים. הם מריחים את הנקבות המתפתחות בשחלות הפגה ומזדווגים עמן. נקבות מופרות משתחררות מתוך הפגה כשהן נושאות על גופן בדרכן החוצה גרגרי אבקה, הן עפות לפגה צעירה חדשה, והזכרים מתים בתוך הפגה. עם עזיבת הנקבות מתחילה הפגה להבשיל במהירות, גדלה והופכת רכה ומתוקה ובעלת צבע מושך, המותאם להפצה על ידי אוכלי פירות כגון ציפורים ועטלפים (1)

הפריחה מתקיימת בדרך כלל מראשית הקיץ ולאורכו. הפגות מקובצות באשכולות, ומבשילות למאכל בסתיו. בניגוד לעצים אחרים, המפתחים בדרך כלל פירות על ענפים צעירים, מבשילה השקמה (בדומה לעצים טרופיים אחרים) את פגותיה על הגזע ועל ענפים ותיקים. למרות שהצרעה הייחודית לשקמה (צרעת השקמה Sycophaga sycomori), אינה מצויה בארץ, ניתן לאכול את פירותיה בשני מצבים: האחד – פירות המתפתחים באופן טבעי ללא הפרייה (פַּרְתֶנוֹקַפְיֵּים), ולכן הם חסרי זרעים. בנוסף, ניתן לעקוף את התהליך ההורמונאלי המביא את הפרי לכדי עסיסיות ומתיקות על ידי 'בְּלִיסָה'; תהליך של ניקוב הפרי בעודו צעיר. על פעולה זו מעיד הנביא עמוס מתקוע, שקרוב לוודאי בילה עם בקרו בקיץ בקרבת המעיינות שביריחו או באזור עין גדי, בהם נמצאו ממצאים ארכאולוגיים מעץ שקמה. הוא מעיד על עיסוקו: "לֹא נָבִיא אָנֹכִי… כִּי בוֹקֵר אָנֹכִי וּבוֹלֵס שִׁקְמִים " (עמוס ז', י"ד) . פעולת הבליסה, נזכרת גם בין ההוראות לקראת שנת שמיטה, שם מפורטת כפעולת ניקוב הפרי, שאחריו יש לסוך את החתך בשמן, למניעת חדירת מזיקים: " סכין את הפגין ומנקבין אותן עד ראש השנה" (משנה שביעית ב', ה') . כ-1,000 מיני פיקוס קיימים בעולם, ביניהן התאנה ועצי נוי רבים.

בערבית מכונה השקמה ופירותיה בשם – 'ג'וּמֵייז', מילה המזכירה את ה'גמזיות' שבמקורות: "חכמים מתירין גמזיות של הקדש" (תוספתא פסחים ג', ט"ו) . פרשנים התלבטו בפירוש המונח, וייחסו אותו לפרי או לענפים הקטנים הנושאים את הפרי, אז יקראו הפירות – 'גמזוזיות'. מונח זה
בשילוב המידע אודות שפע שקמים בשפלה מסביר את שמו של הישוב גִּמְזוּ, מישובי השפלה, עליו כתב וילאי במדריך א"י: " הדרך אל גמזו נמשכת מערבה… מצד שמאל הכפר הנקרא בערבית: ג'מזו, שוכן על תל עתיק… העיר גמזו נזכרה בתנ"ך בימי אחז מלך יהודה… אולי נקראה מלשון גמז – פירות השקמה , ג'ומס בערבית" (מדריך א"י- תל-אביב השרון והשפלה: עמ' 293). המקום נזכר גם בהקשר לתנא, נחום איש גמזו, מורו של רבי עקיבא.

היום, רבה המודעות באשר לשימור מיני צמחים והגנתם. אולם מודעות זו היתה חסרה עד למחצית השנייה של המאה שעברה. אפרים וחנה הראובני, הוריו של נגה, מייסד נאות קדומים, זיהו כבר בתחילת אותה מאה את הסכנה שבניצול וכריתה של צמחי ארץ ישראל ולכן פעלו וחינכו לשימור. עם התרחבות העיר תל אביב והצורך לסלול כבישים, נאבק הראובני על השארות השקמים הנמצאים עד היום ברחוב המלך גורג', חלקם על אי מיוחד באמצע הכביש. בכתבה שהתפרסמה בשנת 1945 בעיתון 'הבוקר', דווח כי הראובני נראה על ידי קבוצת תלמידים שטיילו ברחובות תל-אביב רכוב על ענף בצמרת של עץ שקמה גדול, הוא ראה באירוע זה הזדמנות ואתגר ללימוד התלמידים: "בזריזות מפתיעה גלש המלומד – והוא אינו צעיר לימים – מן העץ, הילדים הקיפוהו וכאן ב'שדרות' זכו לשעור בלתי רגיל…" (2) .

הראובנים היו שותפים לזיהוי צמחי המקורות ומתן שמות לצמחים עם החייאת השפה העברית. הם עסקו גם בפיצוח מקור שמות הצמחים, בין השאר, עסקו במקור שמה של השקמה וקבעו כי הוא נגזר מן השורש ש.ק.מ. לדעתם, מסביר השורש את כושר ההשתקמות של השקמה, בעיקר עקב סכנות צפויות בבית גידול חולי: מצד אחד חולות המוסעים על ידי הרוח עלולים לכסות את העץ בהיותו צעיר, או לחילופין, חולות מוסעים הלאה ואז נחשפים השורשים ומועדים להתייבשות. בשני המקרים אלה צפוי העץ למוות. אולם השקמה אינה "מוותרת", אלא מצליחה בכל מצב לשלוח ענף חדש ורענן, המבטיח את המשך חִיּוּתוֹ של העץ. מכאן מובן כי שמה קשור לכושר התחדשות והשתקמות.

בערבו של יום העצמאות ה- 66 למדינת ישראל, המצוין שבוע בלבד לאחר יום הזיכרון לשואה, ראויה השקמה להיות סמל ודוגמא להתעקשות, כושר הישרדות ולנחישות של עם ישראל להמשיך את מסכת חייו על אף הכל. השראה נוספת ניתן לספוג גם מאורך החיים הממושך ומעוצמת מראהו המרשים של עץ, המלווה את עם ישראל בפרקי קורותיו בארץ.

נסיים בשורות משירם של דושמן וקרצ'בסקי, שנכתב בשנת 1922 בהזמנת חיים בוגרשוב, מנהל הגימנסיה העברית הראשונה – הרצליה. השיר הוזמן כשיר לכת, שלווה את ילדי בית הספר בטיולים ברחבי המולדת. בין השאר, נכתב גם כמענה למילות השיר ביידיש, המספרות על קשיי הגולה (3) :

פֹּה בְּאֶרֶץ חֶמְדַּת אָבוֹת              נִירוּ נִיר, נִיר, נִיר,
תִּתְגַּשֵּׁמְנָה כָּל הַתִּקְווֹת,             שִׁירוּ שִׁיר, שִׁיר, שִׁיר,
פֹּה נִחְיֶה וּפֹה נִצֹּר,                   גִּילוּ גִּיל, גִּיל, גִּיל,
חַיֵּי זֹהַר חַיֵּי דְּרוֹר,                   כְּבָר הֵנֵצּוּ נִצָּנִים.
פֹּה תְּהֵא הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה,
פֹּה תִּפְרַח גַּם שְׂפַת הַתּוֹרָה

 

לחיים ארוכים וטובים,
חודש טוב וחג עצמאות שמח!

__________

(1) י. גליל, התאנה חנטה פגיה, "מדע" – עיתון מדעי לכל, כ"ז/ 6, רחובות 1983.
(2) א.נ.ק 10ב, מס' 125, תאריך: 12.5.1945.
(3) מתוך וויקיפדיה