צמח חודש חֵשְוָן - עֻזְרָר קוֹצָנִי

צמח חודש חֵשְוָן - עֻזְרָר קוֹצָנִי Crataegus azarolus או Crataegus aronia
משפחת הורדניים Rosaceae
ערבית - זערור زعرور

"וּפִתְאֹם בָּאנוּ עַד-תַּפּוּחַ
וַיַּעַל רֵיחוֹ הַנִּיחוֹחַ –
חִישׁ קַל מִיָּדִי כָּאֶפְרֹחַ
יוֹנָתִי פְנִנָּה הִתְמַלָּטָה,
וַתָּרֶם יָד וַתָּכָף מַטָּה
אֶת-אַחַד עַנְפֵי הַתַּפּוּחַ
הַנּוֹתֵן רֵיחוֹ הַנִּיחוֹחַ".  (מתוך: בְּשֶׁל תַּפּוּחַ/ ח.נ. ביאליק)

משפע הפירות המוכרים תופש הַתַּפּוּחַ מקום מכובד בתרבות האדם; בנצרות, מקובל כי התפוח הוא פריו של 'עץ הדעת', העומד במרכזו של החטא הקדמון בגן עדן: "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל" (בראשית ג ו). גם במיתוסים ובמיתולוגיות קדומות יש לתפוח מקום חשוב, כמו בשיר אהבה שומרי[1]:

"עטור ניצנים שלי, עטור ניצנים שלי, מה טובים דודייך!
גן תפוחים עטור ניצנים שלי, מה טובים דודייך!…"

במקרא מוזכר התפוח כעשר פעמים כשם מקום וכפרי מאכל: "בַּשְּׁפֵלָה אֶשְׁתָּאוֹל וְצָרְעָה וְאַשְׁנָה וְזָנוֹחַ וְעֵין גַּנִּים תַּפּוּחַ וְהָעֵינָם" (יהושע ט"ו ל"ג- ל"ד). ב'שיר השירים' מוזכר התפוח בחילופי מחמאות שבין הדוד לרעיה, בין  מבחר מצמחי הארץ: "כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר כֵּן דּוֹדִי בֵּין הַבָּנִים" (שיר השירים ב ג). במקום אחר במגילה מודגש ריחם המיוחד של התפוחים: "וְרֵיחַ אַפֵּךְ כַּתַּפּוּחִים" (שיר השירים ז ט), כמו גם מעשה אֲהָבִים תחת התפוח: "תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ" (שיר הישירים ח ה).

אז מי הם אותם תפוחים שמוזכרים? האם הם דומים לתפוחים המוכרים לנו כיום?

למרות שנמצאו ממצאים ארכאולוגיים של תפוח תרבותי (Malus sylverstris), מן המאה ה-10 לפנה"ס בקדש ברנע (קרוב לניצנה שבנגב)[2], בינתיים כממצא יחידי מתקופת הברזל, מקובל על המחקר כי גידול תרבותי מסודר של התפוח החל מן התקופה הרומית (תקופת המשנה והתלמוד). נגה הראובני, מייסד נאות קדומים, ברצונו לזהות את התפוח המקראי ביקש להתייחס בתשומת לב למשמעות המדויקת המוזכרת במקרא, לפיה גדל התפוח בין עצי היער "כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר", כלומר לא במטע מגונן ומטופל. 'היער' על פי משנת משפחת הראובני הוא החורש הים-תיכוני המגוון, הסבוך והצפוף, המוכר לנו במרחבי הבר של ארץ ישראל שאינם מדבריים. שם נוכל למצוא, בין השאר, את העוזרר קוצני Crataegus azarolus או Crataegus aronia שפירותיו דומים לתפוח במראה ואף בטעם, אלא שגודלם קטן (בדומה לשמם בערבית – זערור או 'תופאח ברי'). פריחת העץ מלווה בריח אופייני, המזוהה ממרחק. גם לפריו ריח עדין המזכיר ריח תפוח תרבותי, אולי כפי שנזכר: "וְרֵיחַ אַפֵּךְ כַּתַּפּוּחִים" (שיר השירים ז ט).[3] העוזרר או העוזרד שייך למשפחת הוורדניים (כמו השקד, שזיף, אפרסק, תפוח ועוד).

עוזרר בשלב הפריחה באביב. צילום נוגן צברי.

בבר ניתן לפגוש בעוזרר. בדרך כלל כעץ קטן (2-1.5 מ') שעל ענפיו העבים קוצים באורך של 2-1 ס"מ (כפי מעיד שמו – 'קוצני'). העלים שלו בעלי 5-3 אונות וצבעם ירקרק-אפור בשל שיער עדין המכסה אותם, שיער הנושר עם התבגרות העלה. העוזרר פורח במקבצים של פרחים לבנים בעלי גוון ירוק, צהוב-ורוד באביב (מרץ-אפריל). הפרי מבשיל בסתיו והוא אכיל וטעם ציפתו, כאמור, כתפוח (חמוץ-מתוק). יש מקומות שעד היום נוהגים לשווקו לממכר בשוק.

פרי העוזרר הדומה בטעמו, צורתו ובריחו לתפוח. צילום נוגן צברי

כל חלקי העוזרר הקוצני מהשורש ועד הפרי משמשים לצורכי רפואה כמו, בעיות לב ולחץ דם, הקלה על שלשולים ודימומים, דלקות גרון, להתרגעות ועוד. בארץ ישראל וסביבתה קיימים עוד שלושה מיני עוזררים בעלי פרי אדום, אלא שהם נדירים ביותר.

מקבץ חגי תשרי מאחורינו… ואנו בפתחו של חודש חשוון (מרחשוון), המכונה במקרא 'יֶרַח בּוּל', בו נסתיימה כליל הקמת בית המקדש הראשון על ידי שלמה המלך: "וּבַשָּׁנָה הָאַחַת עֶשְׂרֵה בְּיֶרַח בּוּל הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי כָּלָה הַבַּיִת" (מלכים א ו ל"ח) כעת, נאחל לעצמנו שגרת חיים פעילה, בריאה ופורייה שיהיו בה גשמים וירק בשדה ושפע עצי יער מגוונים בחורש הים-תיכוני כמו העוזרר ש'ביער'; טבע בריא ומשגשג:  "כִּי בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ וּבְשָׁלוֹם תּוּבָלוּן הֶהָרִים וְהַגְּבָעוֹת יִפְצְחוּ לִפְנֵיכֶם רִנָּה וְכָל עֲצֵי הַשָּׂדֶה יִמְחֲאוּ כָף" (ישעיהו נ"ה י"ב).

[1] ש. שפרה י. קליין "אנתולוגיה משירת המזרח הקדום" עמ' 347-346.

[2] עמר, ז. צמחי המקרא, עמ' 123-122.

[3] הראובני נ, "טבע הארץ ביסוד שיר השירים", עתידות (אייר- תש"ו), עמ' 39-31.