חָרוּב מָצוּי Ceratonia siliqua

צמח חודש חֶשְׁוָן - חָרוּב מָצוּי Ceratonia siliqua,
משפחת קסאלפיניים Caesalpiniaceae,
בערבית: ח'רוב خروب

בשל יופיו והדרו כעץ גדול, עשיר בעלווה וירוק כל ימות השנה, הציעו חז"ל את החרוב כמועמד ל'פרי עץ הדר' בארבעת המינים, אולם הוא נפסל בשל פירותיו הנחשבים נחותים וידועים כמאכל עניים: "עצו הדר ואין פריו הדר..." (ירושלמי, סוכה פ"ג נ"ג) גודלו המרשים של החרוב, היא מתכונותיו הבולטות; בוויכוח הנחרץ שבין רבי אליעזר בן הורקנוס לבין רבי יהושע ב"תנורו של עכנאי", התעורר ויכוח אודות כוחם של מופתים להוכיח מי צודק, נבחר החרוב להיעקר ולזוז ממקומו בדרך שאינה טבעית: "נעקר חרוב ממקומו מאה אמה..." (בבלי, בבא מציעא נ"ט ע"ב). ר' חנינא העיד על הרושם שהותירו בו גודלם של חרובי הארץ, משפגש אותם בבואו לארץ, ותאר כיצד ביקש להקיף את גזע של חרוב, והוריד לשם כך את החגורה שהקיפה את מותניו, את זאת של אביו ואף את זאת של חמורו, אולם אלה לא הספיקו: "כשעליתי מן הגולה התרי אזורי ושל בהמתי ושל אבא להקיף קורתו של חרוב אחד ולא יכולתי" (ילקוט שמעוני שמואל א ט, סימן כ"ח). המשנָה מורה להרחיק עץ מן העיר מרחק של 25 אמות, אולם את החרוב, הורו חז"ל להרחיק 50 אמה בשל שורשיו החזקים, המתפשטים והחודרניים (בדומה לשקמה), העלולים להרוס בורות מים או יסודות של בית: "מרחיקין את האילן מן העיר כ"ה אמות ובחרוב ובשקמה חמישים אמות" (משנה, בבא בתרא ב ז), ופירש רבי עובדיה מברטנורה בפירושו: "חרוב ושקמה ענפיהן מרובים".

החרוב שייך למשפחת הקסאלפינים, ועל פי צורת הפרי – תרמיל, ניתן להבחין בקרבתו למשפחת הקטניות. עץ טרופי וסוב-טרופי שהיגר, כנראה, לאזור הים התיכון. על כך מעידה תקופת פריחה שלו בסתיו (ספטמבר-נובמבר), השונה מצמחי ארץ ישראל, הפורחים ברובם באביב. ממצאים ארכאולוגיים (אתנובוטניקה) מעידים כי הגיע לארץ ונפוץ בעיקר בתקופת בית שני ואילך, עובדה המתחזקת גם נוכח היעדר שמו מן התנ"ך והופעתו פעמים רבות מן המשנה ואילך. בית הגידול שלו אינו עולה על 400 מ' מעל פני הים, ואם במקומות גבוהים יותר, יִמָּצֵא תמיד בְּמִפְנֶה דרומי, על מנת להשיג יותר קרינת שמש.

גובהו מגיע ל-12-10 מ' ונופו, כאמור, רחב. עליו של החרוב מורכבים – מנוצים, כלומר כל עלה מורכב מעלעלים, המסודרים בתבנית של נוצה. תנוחת העלים משתנה בהתאם לכיוון השמש. פרחיו הקטנים ערוכים בתפרחות דמויות שיבולת, ויוצאים היישר מענפים מעובים, שגילם לפחות שנתיים ולעיתים אף מהגזע. מצב זה מאפשר נגישות קלה יותר לפרי, בעיקר ליונקים המצויים באזור הטרופי. העץ בדרך כלל דו ביתי, כלומר קיים עץ זכר ואחֵר שהוא נקבה. אולם לעיתים, קיימת תופעה לפיה בעץ אחד נמצא שילוב של פרחים נקביים וזכריים, מעין 'הפרעה' או 'סגולה' הורמונלית, המתרחשת בקרב עצים בוגרים או בהיעדר המין השני בסביבה, להפריח פרחים זכריים או נקביים לפי הצורך, כדי לא להימנע מרבייה. לדוגמא, עץ חרוב נקבה, בודד ומרשים בגודלו, המצוי צפונית לשדה-בוקר, שחלק מענפיו מצמיחים פרחים זכריים. עובדה זו מסבירה היטב את המדרש המוכר אודות חוני המעגל שנתקל, לפליאתו, באדם זקן נוטע חרוב, התקרב איליו ושאלו: "לכמה שנים טוען פירות?", כלומר בעוד כמה שנים עתיד העץ לתת פרי? תמיהתו התחזקה נוכח התשובה – שבעים שנה, אורך שנים שאינו מאפשר לזקן ליהנות מפרי עמלו. לשמע תמיהתו ענה אותו זקן תשובה מחכימה ובעלת מסר ערכי חשוב: "אֲנִי מָצָאתִי אֶת הָעוֹלָם בַּחֲרוּבִים; כְּשֵׁם שֶׁנָּטְעוּ אֲבוֹתַי לִי כָּךְ אֶטַּע אֲנִי לְבָנַי" (בבלי תענית כ"ג ע"א). המידע אודות יכולתו הייחודית של החרוב לשנות את מינו מסבירה את הבסיס הבוטני עליו בנוי המדרש; כאשר נוטעים שתיל חרוב, קשה לזהות את מינו, במידה והנטע הוא זכר, יש סיכוי שלאחר שבעים שנה הוא יוסיף לעצמו פריחה נקבית ויטען פרי. הפריחה הזכרית בולטת בצבע אדמדם ובריח חריף, המזכיר ריח זרע גברי. עובדה זו מסייעת במשיכת חרקים להאבקה ומהווה כר נרחב לאגדות וסיפורים, כמו אגדה על מנהג בדואי לקחת כלה טרם נישואיה לעץ חרוב פורח, על מנת לבדוק את ניסיונה המיני; במידה והיא מכירה את הריח, מתעורר חשד כי היא אינה בתולה עוד וגורלה נחרץ. הפריחה הנקבית צנועה יותר בצבעה ומבנה השחלה מזכיר חרוב קטנטן שעתיד לגדול, לתפוח ולהשחיר עם ההפריה.

פרי החרוב נחשב, כאמור, מזון נחות, ממנו ניזונו עניים או בעת בצורת: "מפני מה אתה אוכל חרובים? מפני שאין לי דבילה" (ספרי במדבר י"א ח). אומות העולם לגלגו על עם ישראל בשנת שמיטה או לחילופין בזמן חורבן הבית, וברכו עצמם בשפע שלא יהיה דומה לדלותם של היהודים הניזונים מחרובים: "דלא נצרוך לחרובא כיהודאי" (איכא רבה פתיחתא י"ז). יש הגורסים כי האיום בדברי ישעיהו, הקובל על שגרת החיים טובה ושופעת של העם, המשולבת בהתנהגות קלוקלת, התכוון לעובדה כי סופם לאכול חרובים, מציאות המעידה על מצב כלכלי עגום: "אִם תֹּאבוּ וּשְׁמַעְתֶּם טוּב הָאָרֶץ תֹּאכֵלו וְאִם תְּמָאֲנוּ וּמְרִיתֶם חֶרֶב תְּאֻכְּלוּ" (ישעיהו א י"ט-כ) "אָמַר רַב אַחָא… חֶרֶב תְּאֻכְּלוּ, חֲרוּבִין תֹּאכֵלוּ" (ויקרא רבה י"ג ד).

החרוב הפך סמל להסתפקות במועט ולצניעות: צניעותו המפליגה של רבי חנינא וכן דלותו, עליה לא התלונן, מוזכרת בכמה הזדמנויות. המוכרת מכולן היא העובדה כי הוא ניזון מקב (מידת נפח) חרובים משבת ועד שבת ובזכות כך קיים העולם: "בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת כל העולם כולו – ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני – די לו בְּקַב חרובין מערב שבת לערב שבת" (בבלי, חוליו ו ע"א). הרב פנחס הורוביץ, בן המאה ה-18 מגרמניה שכתב את 'ספר הפלאה', הסביר על חנינא: "רוצה לומר שהצדיק די לו ומסתפק ולא נחשב בעיניו טובת העולם הזה". מוכר גם הסיפור אודות רבי שמעון בר יוחאי ובנו שהסתתרו מפני הרומאים במערה בפקיעין 12 שנה ולאחריה אף הוסיפו שנה, וכל תזונתם התבססה על מעיין שֶׁפִּכָּה לידם ועץ חרוב שהעניק להם מפירותיו: "הלכו והתחבאו במערה ונעשה להם נס והתברכו בחרוב ומעיין, מהם התפרנסו" (מארמית, בבלי שבת ל"ג ע"ב)

שמו של הֶחָרוּב והשורש חר"ב מסגירים כמה מתכונותיו הבולטות; את סגולתו לגדול במקום יובשני ולשרוד בשנות בצורת, במילה חָרָבָה=יַבָּשָׁה (כפי שבני ישראל עברו בים סוף ובירדן בחרבה); שרידותו מאפשרת לו להמשיך את חייו גם במקומות הרוסים ונטושים – חִרְבֶּה או חֻרְבָּה, וכמו כן צורת פריו מזכירה צורת חֶרֶב, הגורמת לחורבן.

זרעי החרוב קטנים, שחומים, נוקשים, אחידים במשקלם ובעלי קליפה חלקה. תכונות אלה וזמינותם הפכו אותם בימי קדם ליחידת משקל קטנה, שנקראה, כנראה, גֵּרָה, כפי שמוסבר, לדוגמא, בעניין המס שיש לשלם לפעילות השוטפת באוהל מועד ומאוחר יותר בבית במקדש: "מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל… עֶשְׂרִים גֵּרָה" (שמות ל י"ג).יתכן כי מן הַגֵּרָה נוצר הַקֹּרֶט (גם הקֻרְטוֹב), שלימים הפך לְקָרָט, המוכר לנו כיחידת משקל ליהלומים, זהב ושאר דברים יקרים.

בשל מתיקותו וסגולותיו התזונתיות הגבוהות, משמש החרוב מזון לאדם ולבהמה. פרט למאכל הפרי בשלמותו, מבוקש גם דבש החרובים, המגן על הזרעים. חרובים קלויים וטחונים המהווים בסיס לתעשיית מזון מגוון, מתוק ובריא וכן ליצור 'שוקולד' ייחודי. לחרוב סגולות בריאותיות לבעיות נשימה, איחוי פצעים ועוד.

בתאריך ט"ז בחשוון ימלאו שמונה שנים להסתלקותו של נגַהּ הראובני, מייסד נאות קדומים. במידה רבה מייצג דווקא החרוב את האיש, רחב המידה ועמוק השורשים, בתכונותיו ובידע העשיר והייחודי שלו. האיש שיכול היה לתנאים קשים, איתם התעמת בדרכו הפתלתלה והמורכבת להקים את נאות קדומים, השמורה הייחודית המציגה את שורשי מורשת ישראל ברקע נופי הארץ ומאפייניה. לעולם לא נרתע נׂגַהּ ממצבי חָרָבָה, גם לא מלהשתמש בְּחֶרֶב להיטותו ולשכנע וּלְבַקֵּעַ את דרכו עתירת המכשולים. צנוע בהליכותיו וגאה בפירותיו, אותם הוריש לנו כצוואה לדורות הבאים, ממש בדומה לגישתו של הזקן שנטע חרוב.

ביום ו', י"ז בחשוון תשע"ו 30.10.15 נקיים בנאות קדומים יום עיון לזכרו שנושאו "תּוֹצֶרֶת הָאָרֶץ", אודות גידולים חקלאיים קדומים ומתקנים שסייעו בעיבוד תנובתם. בין השאר, תוצג תערוכה ייחודית של דגמים קטנים של מתקנים חקלאיים, שנעשו בתחילת המאה שעברה על ידי חוקר ארץ-ישראל הגרמני, גוסטב דלמן. אתם מוזמנים לקחת חלק ביום העיון, המתקיים ללא תשלום.

שיהיה לכולנו חודש טוב, צנוע בדרישות ועשיר בערכים.

__________

(1) http://www.eyarok.org.il/trip.aspx?id=290