צַחְנָן מַבְאִישׁ Anagyris foetida

צמח חודש אֲדָר א': צַחְנָן מַבְאִישׁ Anagyris foetida, בערבית: חרוב אל כלב خرّوب الكلب או חרוב החזיר خروب الخنزير

פחות מוכר, ממהר לפרוח כבר בתחילתו של חורף ובעל שם כלל לא מחמיא... מי?...
שיח העונה לשם - צַחְנָן מַבְאִישׁ.(1)
מאיין צחנה? ואם כבר צחנה, אז מה עניין התוספת - מבאיש? נשמע מרתיע ולא נעים. התנסות במעיכת העלים התלתניים (עלה מורכב מכמה עלעלים) של הצחנן אכן מדיף ריח רע, אם כי כלל לא מוגזם, שאינו מצדיק כפל לשון להדגשת הריח.

פרט לריח, מתגלה לעיננו שיח ירוק בגובה של 1-2 מטר, עמוס פרחים פרפרניים(2) צהובים - ירקרקים, החבויים היטב בין ענפי השיח מפני הגשמים הניתכים בעונה ועלולים לפגוע בפרחים ובכושר הפריון. בתחילה, צבעם יותר ירקרק, זהו שלב הבשלת האבקנים - השלב הזכרי, בו מרובה הצוף. כאשר הפרח נמצא בשלב הנקבי, בו השחלה והביציות בשלים, הוא הופך צהוב חזק ומסומן בכתם חום. בינות ענפיו נשמעים ציוצי צוּפִיוֹת, ציפורים קטנות ששמן מעיד על המזון המועדף עליהן - צוּף. בעזרת המקור המאונקל קמעא שלהן חודרות הציפורים אל תוך הפרח הסגור כדי לשאוב את הצוף המרובה, ובתוך כך מתמלאות גרגרי אבקה, המועברים הלאה (דרך אגב) אל הפרח הבא לצורך הפרייה. בקדחתנות החיפוש, בעת בה כמות הצוף גדולה, נוהגות הצופיות לעיתים אף לחורר את הפרח מן הצד, ובכך מייעלות לעצמן את קצב איסוף הצוף, אולם נמנעות בכך לשרת את הפרח כמתווך הפרייה. כמות הצוף הגבוהה יחסית בהשוואה לכמות בפרחי צוף אחרים, וכן עונת פריחה מוקדמת, מעניקים יתרון גדול לצחנן כפרח מועדף. הצופיות אינן מתרגשות אפוא מן הריח 'הדוחה' של הצמח, אלא נענות ליתרון של עושר צוף ייחודי. בנוסף, גם חרקים קטנים מזדמנים אל הפרחים ואל הצוף, והם מהווים טרף המעשיר את מזונן של הצופיות. שפע המזון שפרחי הצחנן מעתירים, מסייעים לצופיות בעונת הקינון, לטפל ולהאכיל את הגוזלים הצעירים.(3)

שמו הלטיני של הצחנן מורכב משתי מילים; שם הסוג Anagyris -,משמעותו 'שיח ריחני' ושם המין foetida, מדווח על ריח רע, שמקורו (כאמור) בעלים. חומר כימי זה בא להגן על הצמח מפני אוכלי העשב, ומתריע מפני ההשפעה שלו הגורמת לשלשולים והקאות, ומשום כך משמש הצמח אף גם לרפואה. שמו הערבי – חָרוּבְּ אֶל כַּלְבְּ, מעיד על צורת פריו (תרמיל) המזכיר את צורת פרי החרוב. אפרים וחנה הראובני, הוריו של נגה-מייסד נאות קדומים, שוטטו במחקריהם בין כפרים ערביים ודווחו כי סגולה רפואית יש בצחנן כנגד נשיכת כלב שוטה. על פי דיווחם, משתמשים הערבים בשורש, אי לכך יש לעקור את הצמח (לפי המלצתם, יש לעשות זאת בחצות הלילה, הרחק ממושב אדם ונוכחות כלבים). את השורש יש לכתוש לכדי עיסה, לסחוט ממנה את המיץ, אשר בו ישקו את 'הנשוךְ' כדי להצילו.(4)

בקיץ, משליך הצמח את העלים שלו מן השיח ונשאר חסר עלים. זהו תהליך מקביל לשלכת המוכרת בחורף, אלא שלפנינו 'שלכת קיץ', תהליך מתאים לאקלים הארצישראלי הקשה בעונה זו, ומוכר במספר צמחים כמו בסירה קוצנית. הפריחה חלה עם הלבלוב והיא מתקיימת מוקדם יחסית לשאר הצמחים באזור הים- תיכוני.
הצחנן גדל בארץ בבתה ובחורש הים תיכוני, בדרך כלל כפרטים  בודדים, לעיתים גם במעזבות, ובעולם בארצות אגן הים התיכון, ועד מערב אסיה. בסוג שני מינים, בארץ מצוי רק הַצַּחְנָן הַמַּבְּאִישׁ.

רבות נכתב במקורות היהודיים אודות ריח נעים "ריח ניחוח", ומאידך נפגוש גם "ריח רע", ריח שהפך סמל למעשה רע ומזיק: לדוגמא, מתלוננים בני ישראל בפני משה ואהרון, לאחר שפרעה הכביד עליהם את העבודה, בעקבות פניית השניים בבקשה לְשַׁלֵּחַ את העם ממצריים: "הִבְאַשְׁתֶּם אֶת רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה" (שְׁמוֹת ה', כ"א). ספר משלי מחנך כי: "וְרָשָׁע יַבְאִישׁ וְיַחְפִּיר" (משלי י"ג. ה'), ואף אנו נהגים לומר 'זה מריח לא טוב', כאשר אנחנו חשים כי צעד או מעשה מסוים באים להזיק ולהרע.

במקרה שלנו, שוקד הַצַּחְנָן הַמַּבְּאִישׁ באופן מרשים על הבאת הדור הבא באמצעים מתוחכמים; אמצעי ההגנה, עונת פריחה מוקדמת, התאמה ייחודית למאביקים ושלכת קיץ. כל אלה מעוררים התפעלות, בבחינת: "מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה' כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ" (תהילים ק"ד, כ"ד). לנו ניתנת ההזדמנות דווקא דרך צמח פחות מיוחצ"ן, אבל עטור ועתיר בחכמת חיים, להבין שלא כל ריח רע מבאיש את שמו הטוב של נושא השם, אלא מביא אתו חכמה, הסתגלות וברכה.

חודש טוב ומטיב!

__________

(1) בעבר כונה אף 'חרוב השוטים', בשל דמיון התרמילים שלו לפרי החרוב. בדומה לשמו בערבית.
(2) פרחים פרפרניים – פרחים א-סימטריים הכוללים שני עלי כותרת כעין סירה, בתוכם האבקנים ועמוד העלי, שני עלים המכונים משוטים ועלה רחב נוסף – מפרש. מבנה מאפיין של משפחה הפרפרניים Papilionaceae.
(3) תודה לעמיהוד נאור מהמרכז הלאומי לציפורי ישראל על המידע.
(4) הראובני א, צמחי רפואות וסגולות אצל הערבים בא"י, הרפואה (ג) (תרצ"ג), עמ' 127-113.