מַרְוָה Salvia

אור, ריח, סמל, והיסטוריה והכל... בצמח אחד

ד"ר שרה'לה אורן, מדריכה ואוצרת הגן הבוטני בנאות קדומים ואוריה אורן – יועץ בוטני

מַרְוָה(1) (Salvia) - צמח חודש אִיָּר

פסח מאחורינו, ואתו גָּלַלְנוּ עד לשנה הבאה את 'שיר השירים',(2) מגילה הנחתמת במילים: "בְּרַח דּוֹדִי וּדְמֵה לְךָ לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל הָרֵי בְשָׂמִים" (שיר השירים ח', י"ד), קל לדמיין את דּוֹדָהּ של הָרַעְיָה, קל הרגליים מדלג על ההרים ומקפץ על הגבעות בינות צמחי העונה, ובתוכם שפע צמחי ריח ובושם, בהם התברכה ארץ ישראל.
"בני ישראל אשר גדלו על הרי הבשמים ובתוך ריחות השדות.... קלטו מהריחות ההם אל תוך חלקי מוחם", טענו חנה ואפרים הראובני, הוריו של נגה, מייסד נאות קדומים. מכאן, נטמעו ריחות הצמחים והארץ גם במורשת, כדוגמת השימוש בצמחי ריח בשבת ובחג. לדעתם זיכרון ארץ ישראל, המשופעת בצמחי בֹשם, נצרב בזיכרון ובנפש בני ישראל ועבר איתם גם לגולה:(3) "... קשורה נשמת היהודי לריחות צמחי הבשם. ויחד אתם גם לאור לרוב. האור וריחות צמחי הבשם והשמנים אשר ינקנו מהם בארץ עריסתנו בילדותינו, לא עזבנום... בכל ארצות פזורנו... עם האור וריחות הבושם הוא עם ישראל".(4)

חודש אייר (באכדית: איארו ayaru = אור) שאנו עומדים בפתחו, מכונה במקורותינו 'ירח זיו'. התלמוד מדגיש את זיו הצמחים: "בירח זיו שבו זיוו של עולם הצמחים ניכרין והאילנות ניכרין" (ירושלמי ראש השנה ו', ע"א). איילת השחר, אחות נגה, הסבירה כי העצים שהיו בתרדמה בחורף, כמו גם צמחים אחרים, מוציאים לקראת אייר שפע עלים חדשים. הניכרים בגוון בהיר וברק מאפיין, המחזיר את קרני השמש ומפזר סביב בוהק ואור ייחודיים, המצדיקים את הכינוי 'זיוו של עולם'.(5) התעצמות האור מלווה בעליית חום, ואתו מתנדפים ביתר קלות השמנים האתריים שבצמחי הבושם, וכך מתמלא העולם לא רק באור ובזיו, אלא גם בבושם.

מכלל צמחי הבושם בארץ, נייחד הפעם את הדיבור על הסוג מרווה (Salvia), ממשפחת השפתניים (Labiatae), סוג זה כולל כ-700 מינים, בתפוצה כלל עולמית, שרבים מהם משמשים צמחי תבלין וריח. בארץ, מצויים מסוג זה 23 מינים הניחנים בריח מיוחד. שימוש מגוון הנעשה בחומרים הכימיים המצויים במיני המרווה לצרכי רפואה, הקנו לה את השם Salvia. (Salvera = ישועה בלטינית)

נקבה של דבורת בר מהסוג מחושית Eucera יונקת צוף ומאביקה פרח של מרווה ריחנית, שפלת יהודה, 10 באפריל 2011. (ויקיפדיה)

שמה של משפחת השפתניים נגזר ממבנה הפרח, שצורתו מזכירה שפתיים; שפה תחתונה מופשלת וגדולה יחסית ועליונה קטנה. מבנה הפרח מותאם לשיתוף שבין הפרח ל המאביקה. השפתיים יוצרות מִפְתָּח, דרכו נכנסת הדבורה על מנת ליהנות מהצוף,(6) בדרכה היא דורכת על שני אבקנים (מתוך ארבעה) שהתנוונו, והפכו למעין דוושה. דריכה זו מורידה את שני האבקנים האחרים, עמוסים גרגרי אבקה, על גב הדבורה וכך יוצאת הדבורה הלאה אל פרח אחר המצוי אולי בשלב נקבי, עמוסה בגרגרי אבקה. גם כאן, דריכה נוספת על הדוושה, מורידה את עמוד העלי עם הצלקת, וזו נוגעת בגב הדבורה וקולטת את גרגרי האבקה לקראת הפרייה. מנגנון משוכלל ומופלא זה הוא תוצר של תהליכים אבולוציוניים, ומעורר תחושת ההתפעמות: "מָה רַבּוּ מַעֲשֶיךָ ה' כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִיתָ…" (תהילים ק"ד, כ"ד).

לכל המרוות, תבנית ייחודית של גבעול מרכזי וזוג ענפים היוצאים לצדדים, זה כנגד זה; הראובנים הביטו בתבנית הצמח, ומצאו בו את הדמיון אל תבנית המנורה, שעוצבה על ידי בצלאל במדבר, והיתה לסמל המדינה. כל המנסה כוחו בשרטוט המנורה מתוך המידע המפורט שבספר שמות כ"ה ובמהדורה חוזרת בשמות ל"ז, יתקשה! רש"י, תרץ את הקושי מתוך הפסוק: "וּרְאֵה וַעֲשֵׂה בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר" (שמות כ"ה, מ'); והסביר כי הקדוש ברוך הוא, הראה למשה את תבנית המנורה באש: "מגיד שנתקשה משה במעשה המנורה עד שהראה לו הקב"ה מנורה של אש".(7)

הראובנים שערו כי תבנית הַמַּרְוָה, שמינים אחדים שלה נפוצים גם בהרי סיני, מקום בניית המשכן וכליו, סייעה בעיצוב מנורת המשכן. הכרות קרובה עם המרווה, מוסיפה פרטים היוצרים הקבלה נוספת למנורה: הריח האופייני, המתגבר עם האור והחום, מזכיר את הקטרת הקטורת, בד בבד עם הדלקת האור בנרות: "וּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת הַנֵּרֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם יַקְטִירֶנָּה קְטֹרֶת תָּמִיד לִפְנֵי ה' לְדֹרֹתֵיכֶם" (שמות ל', ח').

 

תבנית המנורה לפי הרמב"ם

מששמע הראובני את השם 'מְרַמִיָה' למרווה בסביבות רמאללה, או את השם 'מַרוּ' בסביבות חולדה והרטוב, ואת שמה הארמי מַרְוָוה או מַרְוָוא, כפי שציין אסף הרופא,(8) הבין כי הם קשורים במילה מֹר, שעניינה ריח טוב. שילוב בין מבנה הצמח, המזכיר את תבנית המנורה, לבין הריח הייחודי המזכיר את הקטורת, לבין מיקום המנורה בבית המקדש שבהר המוריה, נתנו להראובנים את הבסיס לשמו העברי, לדעתם, של הצמח – מוֹרִיַּה. השם מצביע על מור+יה, ובתוספת א' יעיד על מאור+יה. לדעת הראובנים משום נוכחות וחשיבות הריח במורשת ישראל, קיימים במקורותינו שמות אנשים הקשורים במֹר, כמו: מִרְיָם; מְרָיוֹת; יִרְמְיָהוּ, ואפילו שמו של מָרְדֳּכַי היהודי. אמנם ידוע כי שמו נגזר משמו של האל הפרסי מַרְדוּך, אך חז"ל דרשו: "מרדכי שנקרא ראש לכל הבשמים שנאמר (שמות ל') ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור" (ירושלמי מגילה י ע"ב).

לא נכנסנו לפרטי מבנה המנורה כמו, 'כפתור ופרח' ו'גביעים משוקדים',(9) אלא העמדנו את המנורה ככלי סמלי, המפיץ סביבו אור, מלווה בריח קטורת, שמן הראוי לדבר בו דווקא לקראת חודש זיו, הוא חודש אייר. בחודש זה מציינים את זכרון הנופלים בתקומת המדינה ואת תאריך הכרזת העצמאות – ה' באייר. תאריכים אלה, באים מיד לאחר ציון יום הזיכרון לשואה שהתחוללה באירופה.

תולדות העם והארץ מְלֻוּים במנורה, העומדת תמיד בממשק שבין חורבן ותקומה; בחורבן בית ראשון נלקחו כלי המקדש ובתוכם המנורה שלל לבבל, כפי שמספר פרק נ"ב בירמיהו. זכריה הנביא, שחי בין גלות בבל לשיבת ציון, רואה חזיון ובו מנורת שבעה קנים: "רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ… וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ שִׁבְעָה" (זכריה ד ב).
המכבים, ראו בהדלקת המנורה את סיום חנוכת בית המקדש לאחר שחולל בידי היוונים ואת השיבה לשגרה. אמנם היתה זו מנורת שיפודי מתכת בתחילה, אולם בהמשך שודרגה למנורת זהב. הרומאים בניצחונם על עם ישראל, בחרו במנורת המקדש, לסמל את מפלת העם העברי העקשן אותו הכניעו, וחקקו אותה נישאת בידי שבויים עבריים, בשער הניצחון שהוקם ברומא, הוא 'שער טיטוס'. עם קום המדינה בתש"ח, הוקמה ועדה לאיתור סמלי המדינה, והמנורה נבחרה כסמל מדינת ישראל. על אף היעלמותה הפיסית, נחקקה המנורה בלב ובזיכרון כל יהודי, ושמשה לאורך דורות לציון בתים יהודים, כפי שמלמדים אותנו ממצאים ארכיאולוגים.

מנורת המקדש חובקת בתוכה מורשת-עם, מהמדבר ועד עתה! על פי הראובנים נשענת המנורה על הטבע ומאפייניו וביניהם צמחי הַמּוֹרִיָּה (Salvia), שארץ ישראל מצטיינת בהם. נגה סכם את הקשר במילים: "האור והבשמים צומדו יחד בטבע… הנרות והקטורת צומדו יחד במקדש."(10)
ולנו, מחכה בעונה זו ארץ מלאה באור ובריחות בשמים, בצמחים ובמורשת. דווקא בחודש זה, המזכיר ימים קשים ועצובים, בצד קוממיות, עם ציון יום עצמאות נוסף בתולדות עמנו, מן הראוי לנו שנכיר ונתקרב אל נופי הארץ, צמחיה ומאפייניה, עובדה שתחזק את תחושת השייכות לארץ. לדעת הראובנים חֵסֶר בהכרת הארץ הופכת אותנו לזרים, על אף העובדה כי אנו חיים בה: "… מוטל על כל העם היושב בה… להעמיק חקור ודע את סביבתו הטבעית. עם המזלזל בחובתו זו ומניח את מילואה לאחרים מוכיח כי לא נקשר כראוי במולדתו, כי כְּגֵר הוא בתוכה… ".(11)
עם ישראל מוזמן לנאות קדומים, ליהנות מיופיו וניחוחו של 'ירח זיו', להכיר מיני מוריות (Salvia), ב'קיר המוריות', שבראש 'גבעת המנורה', לשמוע על תבנית המנורה ומשמעות מרכיביה, בצד צמחים אחרים, אשר באמתחתם שפע סיפורי מורשת.

__________

(1) הפעם, צמח החודש עוסק בסוג מַרְוָה, ולא במין מסויים.
(2) בקהילות ספרד נהוג לקרא את מגילת שיר השירים בכל ערב שבת, ואילו קהילות אשכנז נוהגות לקרא את שיר השירים למחרת ליל הסדר או ביום השביעי של פסח
(3) כדוגמא, הביא הראובני את 'שיר השירים', וציין כי 50 מבין 117 פסוקי המגילה עוסקים בריח. הראובני א, צמחי בשם, עמ' 95.
הראובני ציין כי המשורר שאול טשרניחובסקי הקדיש להראובנים פואמה בשם ה"ימשן" (טשרניחובסקי, הימשן, עמ' 282-281). בפואמה סיפור אודות לוחם שעזב את מולדתו (אוקראינה) לשנים רבות, ניסיונות להשיבו למולדת לא הועילו, עד אשר שליח זרק לפניו צרור מצמח ה'ימשן', הנפוץ בארצו. ריח הצמח שינה את דעתו של הלוחם, אשר כיוון את צעדיו חזרה למולדתו. הפואמה מבוססת על אגדה העוברת במסורת באזור ווהלין שבאוקראינה, ראה: הראובני א, צמחי הבשם, עמ' 97.
(4) הראובני א, צמחי הבשם, עמ' 108.
(5) הראובני א.ה, ארבעה ראשי שנים, סיני ל"ג (תשי"ג) עמ' פ"ג-צ"ב);
(6) הפרח מתפתח בשני שלבים; שלב זכרי – בו בשלים גרגרי האבקה ושלב נקבי, בו בשלים החלקים הנקביים: הצלקת, עמוד העלי והביציות בשחלה. הפרדה זו, באה למנוע 'האבקה עצמית', דומה לנישואי קרובים, המעלים את הסיכוי להופעת תכונות שליליות.
(7) "כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר הֶרְאָה ה' אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשָׂה אֶת הַמְּנֹרָה" (במדבר ח ד)
(8) אסף הרופא בן ברכיהו, חי במאה ה-6 ליד טבריה. חבר ספר רפואה הקדום בכתבי היהדות שנשען על מסורות תלמודיות.
(9) ניתן לקרא במאמרי הראובני: 'המוריה' לשוננו ה תרצ"ו; כפתורי המנורה, לשוננו א תרפ"ח ובחוברת "סמל במדינה" של נגה הראובני.
(10) הראובני נ, סמל המדינה, שרשיו בטבע הארץ והמורשת ישראל, עמ' 14.
(11) מתוך: "הצעה על יסוד מוזיאום בוטני בירושלים" מאת אפרים רובינוביץ. א.נ.ק. 5א, מס' 7.