עֲרָבָה מְחֻדֶּדֶת

בין צניעות ובקשה לקראת שנה חדשה - מעט על עֲרָבָה

ד"ר שרה'לה אורן וד"ר חן שרמן - יועצת בוטנית

צמח חודש תשרי - עֲרָבָה מְחֻדֶּדֶת Salix acmophylla
משפחת הערבתיים Salicaceae
ערבית: زردبید זרדיביד, או צפצאף صفسساف

"לְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן
פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל
וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים" (ויקרא כ"ג מ)

ליום השביעי של חג הסוכות מעמד מיוחד בו נוטלים ענפים של עֲרָבָה ומקיפים אותם שבע פעמים, על כן מכונה יום זה 'יום הערבה' או 'יום השביעי של ערבה'; אל בית המקדש נהגו להביא בכל יום של החג ענפי ערבה, אותם זקפו ליד המזבח ואותם הקיפו, אולם ביום השביעי של החג נהגו, כאמור, לבצע זאת שבע פעמים. הכינוי 'יום הערבה' מוכר כבר מימי הגאונים[1] ועד ימינו. בצמוד למנהג הבאת ענפי הערבה היו מרבים באמירת פרקי תפילה כבקשה הנפתחת במילה – "הושענא", ולכן נוסף לשמו של היום גם הכינוי "הושענא רבה" (מארמית – הושענה הגדול) או "יום הושענא", המקובל גם הוא עד עצם היום הזה, מנהג זה מסיים את רצף ימי הסליחה והתחנונים שתחילתו חודש אלול לקראת שנה חדשה.

חג הסוכות

ערבת נחל (ערבה מחודדת) מראה כללי. צילום: נוגן צברי

סוכות

הגדרה מורפולוגית לערבת נחל: "אי זהו ערבה … ערבה: קנה שלה אדום, ועלה שלה משוך ופיה חלק" (בבלי, סוכה ל"ד א).

מדרש תהילים מדגיש את היותו של ראש השנה יום חשוב לכל ברואי עולם, ללא הבדל דת, גזע או מין ובכללם עם ישראל: "בראש השנה באין כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון, ואף ישראל עוברין לפניו עם כל באי עולם…" המשכו של המדרש מעביר אותנו אל ימי סוכות ואל מנהגי עם ישראל: כיון שהגיע יום טוב הראשון של חג (חג הסוכות) וכל ישראל, גדולים וקטנים נוטלין לולביהן בימינם ואתרוגיהן בשמאלם… שהגיע יום הושענא רבה נוטלין ערבי נחל ומקיפין שבע הקפות (את המזבח)" (מדרש תהלים (שוחר טוב) יז,ה).
המשנה מתארת את מנהג לקיחת ענפי הערבה לבית המקדש מעצי ערבה שצמחו בקרבת מעיין מוׂצָא, הסמוך לירושלים:  "מצוות ערבה כיצד? מקום היה למטה מירושלים ונקרא מוצא. יורדין לשם ומלקטין משם מורביות של ערבה, ובאין וזוקפין אותן, בצדי המזבח" (משנה, סוכה ד ה).  מכיוון שאין בית המקדש קיים עוד, הותאם מנהג זה אל בית הכנסת – המכונה גם "מקדש מעט". שם עומד החזן עם ספר תורה בידו ואנשים מקיפים אותו כדוגמת המזבח, כפי שממשיך ומסביר מדרש תהילים: "וכיון שהגיע יום הושענא רבה, נוטלין ערבי נחל ומקיפין שבע פעמים וחזן הכנסת עומד כמלאך אלוקים וספר תורה בזרועו, והעם מקיפין אותו זכר למזבח".
פרט מעניין נוסף המוזכר במסכת סוכה מעביר אותנו אל תכונותיה של הערבה: "ובאין וזוקפין אותן בצדי המזבח" עובדה שקשה לבצע שכן ענפי הערבה האדמדמים, על עליהם המחודדים, גמישים ומשתלשלים באופן טבעי כלפי מטה. תלותם במים באה לידי ביטוי בכמישה מהירה כשהם מנותקים ממקור מים, עובדה המחייבת את החלפתם מידי יום בבית הכנסת. רגישותם לנוכחות של מים מאפשרת צמיחה מהירה וכן השרשה קלה ומכאן דרך של רביה אל-מינית (וגטטיבית) המסייעת בהפצת הצמח; די בענף שנשבר אשר בא במגע עם מים והרי לנו שתיל חדש.

ערבה מחודדת נפוצה באזורי מים בארץ. גובהו של העץ כ-6-5 מ' ולעיתים אף למעלה מכך. הערבה המחודדת פורחת באביב (מרץ-מאי), הפרחים חסרי עלי כותרת או גביע והם מצוידים במעין חפה שעיר בולט. לפרחים צוף והם מאבקים על ידי חרקים ואף על ידי רוח. הזרע המתפתח מצויד בציצת שערות המסייעת בהפצתו וציפתו מעל המים.

ענפיה הגמישים משמשים לקליעה כפי שמלמד אותנו מנהג הבאת סלי הביכורים אל בית המקדש: "העשירים מביאים ביכוריהם בקלתות של כסף ושל זהב. והעניים מביאין אותם בסלי נצרים של ערבה קלופה" (משנה, בכורים ג ח), הָעֵצָה קלה לעיצוב סירות או כלים אחרים. הפרחים המכילים צוף, טובים ליצור דבש והעלים וקליפת הגזע משמשים להפקת התרופה המוכרת כ'אספירין' לטיפול בחום, בדלקות ובשיכוך כאבים, מחומר סליצין המצוי בו כשמה של המשפחה – Salicacea.

צמח משבעת המינים

שלב פריחה בערבת נחל . צילום נוגן צברי

תפוצתה העולמית של הערבה מקיפה את מזרח הים התיכון. לערבה קל להתרבות עם מינים קרובים היוצרים יחד בני כלאיים קשים לזיהוי. מין קרוב נוסף הגדל בבית גידול קרוב למים הוא צפצפת הפרת (Populus euphratica), אותו הכשירו חכמים גם למצוות נטילת ארבעת המינים. הפסוק המוכר המביע את אבלם הכבד של גולי בבל: "עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן. עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ" (תהילים קל"ז א-ב) מסביר את חוסר יכולתם של אבותינו לשיר בגלות ועל כן תלו את כינורותיהם בין ענפי הערבה (עֲרָבִים) המרובים אשר יתכן והיו בכלל עצי צפצפת הפרת, כפי שהסביר רב חסדא: "משחרב בית המקדש נתחלף השם ערבה בצפצפה והשם צפצפה בערבה" (בבלי מסכת שבת לו ע"א).

מנהג נוסף ביום זה הוא 'חיבוט ערבה', כלומר נטילת ענפי ערבה אותם חובטים על הקרקע (יש המתירים גם על רצפה). למנהג זה שתי סיבות: האחת, קשורה לעובדה כי ארבעת המינים משולים, בין השאר, גם לאברי גוף חיוניים וכך הערבה נדמית לפה ושפתיים (לולב – עמוד שדרה; אתרוג – לב והדס – עין). מנהג חבטת ענפי הערבה באים לרמוז כי כל פה שיקטרג עלינו לא יצלח וישחק עד דק, אולי בא לרמוז מנהג זה גם על צניעותנו אנו ובכלל זה מוצא פינו בדיבור. הסיבה השנייה קשורה לתכונתה של הערבה לכמוש מהר כאשר היא מנותקת ממים; על כן יכולה לשמש הערבה סמל המבטא תחינה ובקשה לגשמים, כאשר סוכות הוא מועד החלפת התפילה המבקשת טל לתפילה לגשם, או כפי שמסבירה המשנה: "ובחג נידונין על המים" (משנה, ראש השנה א ב) .

כך או כך, כאשר אנו ניצבים בפתחו של חודש המביא עמו שנה חדשה מביאה לנו הערבה צרור זיכרונות מבית המקדש בצרוף מחשבות של ענווה לקראת התחדשות. מחשבות אלה מסבירות לנו את הצורך להיות גם תלויים באחר ואת מקומו החשוב של הפה והדיבור בהוויית חיינו.

"תכלה השנה וקללותיה" (בבלי, מגילה ל"א ע"ב)  – שנה טובה!

[1] תקופת הגאונים – תקופה חשובה בין השנים 589 ל-1038, בין 'התקופה התלמודית' בה התהווה ונכתב התלמוד לבין ה'תקופה הרבנית', בה פעלו "הראשונים"- התקופה 'הבתר תלמודית'.