פֵּיגָם מָצוּי Ruta chalepensis

צמח חודש אדר ב' - פֵּיגָם מָצוּי Ruta chalepensis
משפחה פגמיים Rutaceae
בערבית: فيجن פֵייגַ'ם, פִיגַא'ן, רודה, רוטה

'פיצול אישיות' יש לפיגם, אשר 'סובל' או לחילופין 'נהנה' מיחס שונה אל ריחו הבולט; חלק מן האוכלוסייה, בעיקר ילידי תימן וצאצאיהם, נהנים מריחו הבולט, ואף משתמשים בו כצמח בושם לטקס ההבדלה, בעוד אשכנזים נרתעים מריחו עד כדי סלידה. כך או כך... קשה להישאר אדיש אל ריחו.

הַפֵּיגָם הַמָצוּי עתיר בשמן אתרי, המצוי בבלוטות מיוחדות על גבי העלים ומקנה לו את הריח האופייני. שמן זה משמש כהגנה כנגד אוכלי עשב, בהיותו דוחה בריחו החריף, וכן בעובדה כי הוא מכיל רעל לגבי חלק מן האוכלים. לשמן האתרי עושר סגולות לרפא ולהקל על דלקות פרקים, הרעלה במערכת העיכול, זיהומים, בעיות במערכת הנשימה, דלקות עיניים, כינים ועוד. על פי אפרים וחנה הראובני, שחקרו את צמחי הרפואה בקרב ערביי הארץ, טוב שמן הפיגם כטיפול כנגד עצירות אצל תינוקות, על ידי תוספת שמן זית ומריחה בפתח פי הטבעת.(1) אולם, סגולתו העממית הייחודית הוא בגירוש שדים, עובדה הבאה לידי ביטוי בשמו הערבי פִיגִא'ן, שעניינו 'שיש בו שד' או 'מסוגל לגרש שד' (גִ'ין, בערבית פירושו שד). ריחו החריף משמש בידי אוהדיו לתיבול זיתים כבושים וחמוצים ואחרים. שימוש בכמויות גדולות של פיגם יכול לגרום להקאות ונשים בהריון עלולות להפיל, ניסים קריספיל, מדווח ב"ילקוט הצמחים", כי יש עדות בהן נשים משתמשות בפיגם להפלה, במקרה של הריון לא רצוי.(2) יש הרגישים למוהל שבצמח, העלול לגרום לצריבה והתנפחות, בעיקר בנוכחות קרינת שמש.

פרופ' אמוץ דפני בספרו: "פרחים, סגולות ואגדות", מקדיש פרק לסגולותיו הייחודיות של הפיגם לסייע במצבים מיוחדים, לדוגמא מיטרידטס מלך פונטוס, דאג להכין סגולה כנגד הרעלות בעזרת שילוב של תאנים, אגוזי מלך ועלי פיגם. כטיפול במצבים של אדם הנוהג לדבר בשנתו, מציע מרשם מימי הביניים שימוש בזרעי פיגם: "קח זרעים ועלים של פיגם, ערבב היטב בחומץ ומשרת שעורים, סנן דרך בד נקי והשקה את הלקוח". כנגד טמטום, ניתן להשתמש במרשם מספר רפואות אנגלי מן המאה ה-16: "מיץ הפיגם סגולה נגד כאב ראש…. לגרוש הטמטום ולניקוי המוח", וכנגד חלומות רעים נאמר שם: "הישן על כר ובו עלי פיגם אינו חולם חלומות רעים"(3) הפיגם מופיע גם בברית-החדשה, כסמל לבחירת התפל במקום העיקר, שהוא אהבת האל: "אוֹי לָכֶם הַפְּרוּשִׁים כִּי נוֹתְנִים אַתֶּם מַעֲשֵׂר מִמִּנְתָּה וּפֵיגָם וּמִכָּל יֶרֶק, וּמַזְנִיחִים אֶת הַמִּשְׁפָּט וְאֶת אַהֲבַת אֱלֹהִים" (לוקס י"א 42).

המקובל חיד"א (רבי חיים יוסף דוד אזולאי), בן המאה ה-18 יליד ירושלים, מעיד כי כוחו של הפיגם כנגד כוחות דמוניים, בא לו משמו – פיגם, המורכב מ'פגם' בתוספת האות י', המציינת את שם השם: "… ובל'[שון] משנה נקרא עשב זה פיגם. וידוע כי אות יוד על המחשבה והוא בחי'[נה] עליונה ואפשר לרמוז כי בא אות היוד בתוך פיגם לבטל פגם הס"א [הסטרא אחרא] וגם מועיל למגיפה".(4) במסגרת אמונה זו נוהגים לתלות ענפי פיגם ליד כלה וחתן או ליד מיטת התינוק כנגד עין הרע. גם הרמב"ם, משבח את סגולותיו לרפא ומציע אותו לטיפול בבעיות הקשורות להכשות והרעלות ואף כפתרון בבעיות בפעילות מינית.

בשל מראהו, אין אחידות דעים לגבי הגדרת הפיגם כירק או כעץ וזאת בשל היותו נמוך יחסית (עד 1 מ') ובשל ענפיו וגבעוליו העשבוניים, המשרים תחושה כי לפנינו ירק (עשב).(5) אולם בדיקה בבסיס הצמח תאשר כי הוא מעוצה ורב שנתי. דוגמא לכך נמצא בעניין כלאיים: "… אין מרכיבין פיגם על גבי קדה לבנה מפני שהוא ירק באילן" (משנה כלאיים א ח). על דרך הגידול של הפיגם ניתן ללמוד מן המשנה המספרת כי הוא גודל באופן תרבותי על ידי הנבטה והעברה לחלקה מתאימה, בדומה לירקות ולמינתה: "שורשי המינתה והפיגם ירקות שדה וירקות גינה שעיקרן לשתלים" (משנה, עוקצים א ב)

הפיגם שייך למשפחת הפיגמיים (Rutaceae) , משפחה ענפה, הכוללת צמחים בעלי ריח בולט, ביניהם מצויים גם עצי הדר. הוא נפוץ בחבל הים-תיכוני בחורש, גריגה ובבתה. העלים גזורים ומנוצים פעמיים וצורת העלעלים מגוונת בגודל ובצורה. בעלים חומר רעיל בשם רוטין, ממנו נגזר שמו הלטיני של הצמח Ruta. משך הפריחה ארוך, מעיצומו של החורף ועד תחילת הקיץ (פברואר- יוני). הפרחים מסודרים בתפרחת דומיית סוכך. הפרח צהוב בקוטר של 10-20 מ"מ, כאשר האבקנים המצויים בהיקף השחלה מבשילים בזה אחר זה ובשיא הבשלתם מתכופפים לעבר המרכז. לפרח צוף, המושך אליו מאביקים. חלק מן החרקים נרתעים מן הריח, בעוד אחרים נמשכים באופן מיוחד כגון פרפר יפהפה בשם זנב-סנונית. נקבת הפרפר מטילה על עלי הצמח את הביצים, והזחלים נהנים מאכילת עלי הפיגם ואינם נפגעים מן הרעל המצוי בהם, ובכך מגינים על עצמם מפני טורפים. ביכולתם של הזחלים לאסוף מהחומר ולאגור אותו אל תוך בלוטות המצויות בעורף, אלה נשלפות בעת סכנה בדמות קרניים בצבע כתום, המפרישות את החומר הרעיל והדוחה.

האביב כבר מתדפק בשערים ואתו אלף ועוד אחד של סיפורים וקשרים, מעין גרסה של "מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה' כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ" (תהילים ק"ד כ"ד). הפיגם מוזכר בסדרה של צמחי בר שימושיים בתלמוד, יחד עם הכוסבר, הגרגר, החלוגלגות ועוד.[6] על נוכחותם, עצמאותם וחוסנם כתב המשורר נתן יונתן בשירו: פרות בר

כוסבר שבהר וכרפס שבנהר
וגרגר שבאפר – פטורים ממס
שבגופם אגורים הירוק
והמתוק והעז
מטל השמים וממשמני הארץ
לא הייתה בהם יד אדם
לבדם יעלו בר
כוסבר שבפסגת הר
כרפס שבאפלולית נהר
גרגר בחביוני אפר
טעמם עומד להם לעולם
ניחוחם לא נמר

חודש טוב

__________

(1) הראובני א., "צמחי הרפואות והסגולות אצל הערבים בארץ ישראל", הרפואה ד' (ג) (תרפ"ד), עמ' 127-113
(2) קריספיל, נ. ילקוט הצמחים, עמ' 1,045.
(3) א. דפני פרחים סגולות ואגדות, עמ' 174.
(4) ככר לאדן, מסכת דרך ארץ, דף רפה ע"א healing-arts.co.il ד"ר אברהם אופיר שמש
(5) הגדרת חז"ל לגבי אילן או עשב מתייחסת למעשה לחד שנתי או רב שנתי: כל המוציא עליו מעיקרו (עיקר=שורש) הרי זה ירק, וכל שאינו מוציא עליו מעיקרו הרי זה אילן" (תוספתא, כלאיים ג י"ג).
(6) "הפיגם והריבוזין השוטין והחלוגלגות כוסבר שבהרים וכוסבר שבנהרות וגרגיר שבנהרות של אפר פטורין מן המעשרות" (ירושלמי, שביעית כ"ד ע"ב)