צמח חודש ניסן – צנון מצוי

צנון מצוי Raphanus raphanistrum
משפחת המצליבים Brassicaceae
ערבית צֻנַאן صنان

הביטוי "והיו הדברים לצנינים[1] בעיני" מעיד על דברים שלא נעים לשמוע; דבר מה המרגיש רע כמו דקירה של קוץ. ביטוי זה לקוח מתוך דברי הפרידה של יהושע אל עם-ישראל לעת זקנתו, כשהוא התכוון לקשרים שקשרו בני ישראל עם גויים שנותרו בארץ לאחר כיבושיו: "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם … כִּי אִם שׁוֹב תָּשׁוּבוּ וּדְבַקְתֶּם בְּיֶתֶר הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה… וְהִתְחַתַּנְתֶּם בָּהֶם… וְהָיוּ לָכֶם לְפַח וּלְמוֹקֵשׁ וּלְשֹׁטֵט בְּצִדֵּיכֶם וְלִצְנִנִים בְּעֵינֵיכֶם …" (יהושע כ"ג י"ג). התחושה הצוננת, אולי גם הקוצנית מזכירה את חריפות טעמו של ירק ה'צנון'. הצנינים והצנון חולקים שורש משותף (צנ"נ). מכאן, קצרה הדרך גם לביטויים שגורים כגון: 'יש לו פרצוף של צנון' או  'הוא יבש כמו צנון', הנאמר על אדם לא נחמד או אחר חסר יצירתיות ומקוריות.  

'צנון הגינה' הוא ירק שתורבת כבר בימים קדומים מצמח הבר – צנון מצוי; טעמו ייחודי, חריף ובעל ארומה. יש הנמנעים כלל מלטעום אותו, ולעיתים הוא גם מאבד מן הלחלוחית שבו ואז הוא אכן יבש כנאמר בביטוי.

 

פרחים ופירות של צנון מצוי בנאות קדומים. צילום: נוגן צברי

הצנון מְכַכֵּב כבר בנופי אבותינו במשנה כמאכל מוכר: "הַצְּנוֹן וְהַנָּפוּץ, הַחַרְדָּל…. אַף עַל פִּי שֶׁדּוֹמִין זֶה לָזֶה, כִּלְאַיִם זֶה בָזֶה" (משנה כלאיים א ה); וכן כשמן שנעשה מזרעיו הזעירים: "וַחֲכָמִים מַתִּירִין בְּכָל הַשְּׁמָנִים, בְּשֶׁמֶן שֻׁמְשְׁמִין, בְּשֶׁמֶן אֱגוֹזִים, בְּשֶׁמֶן צְנוֹנוֹת …" (משנה, שבת ב ב). הצנון מוכר גם כמאכל שעלה על שולחנם של עשירים, כגון הקיסר אנטונינוס [2]  וְרַבִּי (רבי יהודה הנשיא): "אלו אנטונינוס ורבי, שלא פסק משולחנם לא צנון ולא חזרת ולא קשואין, לא בימות החמה ולא בימות הגשמים" (בבלי עבודה זרה י"א ע"א)

הצנון המצוי הוא צמח חד-שנתי מזדקף, המגיע לחצי מטר ואף יותר. שמן אתרי המצוי בכל חלקיו מגנים עליו מפני פגיעת חרקים ומזיקים, והם שנותנים לו את טעמו האופייני. כל חלקיו נאכלים, בעיקר בעודו צעיר וטעמם מזכיר את טעמו של הצנון הגינה המתורבת. הפריחה מתקיימת בחורף (ינואר-מאי), בפרחים בצבע לבן- צהבהב (לעיתים צבע קרם) בולטים במבנה 'מרובע' של משפחת המצליבים. גודלם כ- 2.5 ס"מ והם מתאפיינים בעורקים המסתעפים בצבע אדמדם כהה מעורק ראשי. הצנון גדל בר בארץ וגם כעשב רע לחקלאים. הפרי תרמיל דק וארוך המכיל מספר זרעים. הוא נפוץ במרחב הים התיכון. לצנון סגולות רפואיות והוא נחשב כמעורר את התיאבון, מחטא את הפה, מסייע לעיכול, מרגיע גזים במערכת העיכול ועוד…

מראה כללי של צנון מצוי בשלב פריחה בנאות קדומים – צילום: נוגן צברי

חג הפסח הקרב אלינו מביא בחובו בשורה של איחוד: איחוד משפחות שכל כך יקר לנו, בעיקר אחרי תקופות הסגר והבידוד שהקורונה כפתה וכן איחוד של עם ישראל באשר הוא על פני הגלובוס. ידוע שחג הפסח, חג עתיק שמביא עמו את סיפור התהוות עם ישראל וגאולתו, הוא החג הנפוץ בין קהילות ישראל, כאשר יש המדקדקים בקיום מצוותיו ויש שבוחרים רק לטעום ממסורת החג. בקרב קהילת יוצאי תימן נוכל למצוא שולחן סדר יפהפה, מעוטר בהמון ירק ובין הירק השופע נוהגים בני תימן לשבץ תדיר גם צנון: "מנהג רבים בקהילות תימן לסדר את השולחן… כן מניחים תחלה סביב השולחן את עלי הירקות וסמוך לשולחן מניחים צנון עם עליו, מעליהם עלי החסא למצות מרור, ומעליהם עלי הכרפס…" (מתוך הלכות תימן http://www.nteiman.co.il/hlacot/pesach.pdf).

נִרְאֶה כִּי הצנון במסורת זו מצטרף או מחליף את מנהג טבילת כַּרְפַּס (סלרי) במי מלח; אולי גם מחזק את ההצעות שניתנו במהלך הדורות לקבוצת 'מרורים' המוזכרים בציווי: "וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ" (שמות י"ב ח).

שולחן סדר תימני ערוך. צילום: נועה עמרני

כך או כך, זה הטבע העשיר בעונה זו הַמְּזַמֵּן אותנו על טַפֵּנוּ לצאת מן הבתים הסגורים אל המרחבים השופעים בירק וביופי. אלו המרחבים המזכירים, בין השאר, גם את קורות אבותינו הן במגבלות נופי הארץ והן בגבולות אחרים. הצנון המצוי מייצג את היסטוריית שולחן האוכל המקומי ואת השתלבותו בנוף התרבותי והערכי.

 חודש פורח, בריא וטוב!

 

[1] צנינים – הכוונה בד"כ לקוצים או עניין מציק אחר.

[2] אנטונינוס פיוס 138-161 לספירה,קיסר רומאי שנחשב קיסר טוב. הוא נודע כמי שביטל את גזירת אדריאנוס נגד ברית המילה. יש המזהים את 'אנטונינוס' עם הקיסר מרקוס אורליוס שגם הוא כונה 'אנטונינוס'. הוא שלט בין השנים 180-161 ונחשב קיסר נאור.