צמח חודש כִּסְלֵו - יִנְבֹּט הַשָּׂדֶה (Prosopis farcta)

בין הישרדות לגבורה

ד"ר שרה'לה אורן וד"ר חן שרמן - יועצת בוטנית

צמח חודש כִּסְלֵו - יַנְבּוּט הַשָּׂדֶה (ינבוט סורי) Prosopis farcta
בערבית ינבות - ينبؤؤت
משפחה: קטניות Fabaceae

אמנם החורף כבר כאן אך הדי הקיץ עדיין ניבטים בשדות בדמות צמחים המבשילים את פירותיהם בסתיו. אחד מהן הוא יַנְבּוּט הַשָּׂדֶה המצוי בארץ בתפוצה כמעט כלל ארצית, מבליט לעין נוף של שיח בגובה 30 ס"מ לעיתים אף יותר, אלא שאת מרבית נופו הוא מצניע בתוככי האדמה, כשהוא שולח ענפים תת קרקעיים לעומק של כמה מטרים ושורשים לעומק רב של 10-20 מטר ויותר.  למעשה, יש המגדירים את הינבוט 'עץ תת קרקעי' כאשר רק קצהו (הצמרת) ניבט אלינו מעל מפני האדמה. צמרתו הירוקה שוקדת על ייצור מזון בעלים עדינים ומנוצים (מנוצים פעמיים) הַמְּלֻוִּים בקוצים מאונקלים, כשמבנה העלה וצורתו מזכירה את עלי עץ השיטה ממשפחת המימוזיים (שיטיים).[1]

ינבוט השדה

פריחה קיצית של ינבוט  צילום: נוגן צברי

שמו העברי הוא תעתיק של הפועל בערבית ינבות  ينبت, שפרושו לגדול או לצמוח, שם שמטרתו להדגיש את יכולתו הייחודית להצמיח ענפים ושורש אל עומק האדמה.

הינבוט חובב חום ולכן הוא פורח בשיא הקיץ (אפריל-אוגוסט) בתפרחות צפופה דמויות שבולת בצבע צהבהב. לכל פרח 5 עלי כותרת והפרחים עתירי צוף ומשמשים יעד חשוב מאוד לדבורים ולחרקים אחרים הכמהים למזון בעונה הקשה של הקיץ. בארץ מצוי רק מין אחד מתוך כ-40 המצויים בעולם.

בעונה זו של שלהי הסתיו ותחילת החורף ניתן לאסוף את פירותיו החומים הבולטים בצורתם המוזרה וחסרת ההגדרה (מזכירים במידה מסוימת בוטנים). פתיחה של פרי תראה מרקם ספוגי ובתוכו זרעים. המרקם הספוגי מקל מאוד על פיזור הזרעים דווקא בחורף הגשום כשהזרעים נישאים באותה רקמה ספוגית וכך נפוצים למרחקים. את הפרי ניתן לאכול, בוודאי בשנים קשות וטעמו מזכיר מאכלי פטריות. בריסוק הפרי לאבקה הוא משמש לתיבול וכן לרפואה, להכנת משחה כנגד טחורים, משרה לשתייה מפירותיו משמש לטיפול בחוליי מעיים וכן בסוכרת. תפוצתו מאפיינת אזורים בעלי קרקע מעובדת ופחות אזורים סלעיים, עובדה המלמדת על היותו עשב רע וקשה מאוד לסילוק בשדות חקלאיים. לכן מכנים אותו חקלאים בכינוי הקשה 'שטן'. בדרך כלל הינבוט משתלט על שטח ומופיע בדמות 'כתמים' אפרפרים הפזורים בשטח, בנוסף, קיים קשר בשורשים בין הפרטים המצויים באותה כברת אדמה, עובדה המוסיפה על הקושי להיפטר ממנו.

ינבוט השדה

מבט כללי על שיח ינבוט בשלב שלאחר  הפירות. צילום: נוגן צברי

יתכן כי מקור שמו שבא מערבית מצניע את שמו העברי כפי שמופיע בתלמוד – הִזְמִי, צמח שבא בצרוף לשמו של צמח קוצני אחר בשם הִיגִי, כנראה ((Alhagi graecorum הגה מצוי, שני צמחים נפוצים בשדות חקלאיים:  "אמר רב חנן בר רבא הני היזמי והיגי מסככין בהו" (בבלי סוכה י"ג א). אפרים הראובני, אביו של נגה מייסד נאות קדומים, מציין את עומק שורשיו ואת הקושי להיפטר ממנו וסבור כי הצמח מכונה במקרא גם 'חרול', ככינוי לאחד הקוצים: "עַל שְׂדֵה אִישׁ עָצֵל עָבַרְתִּי וְעַל כֶּרֶם אָדָם חֲסַר לֵב וְהִנֵּה עָלָה כֻלּוֹ קִמְּשֹׂנִים כָּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים" (משלי כ"ד ל- ל"א);[1]  נגה הסביר במסגרת 'חינוך שדה', מפעל להכשרת חיילים ואחרים להישרדות בשדה כי פירותיו האכילים מכונים במקורות 'כליסים': "להוציא את הזיזין שבעדשים ואת היתושים שבכליסים" (בבלי חולין ס"ז ב).[2]

 

עם תחילתו של חודש כסלו נדליק, בכ"ה בו, חנוכיה לפרסם את הנס הכפול: זה של פך השמן שהספיק לשמונה ימים במקום ליום אחד כצפוי, וגם את גבורתם של החשמונאים ושותפיהם שיכלו לאימפריה היוונית הגדולה והשיבו את העצמאות לעם ישראל בארצו. באמצעים דלים בלבד השכילו המכבים לגבור על היוונים ולנצח בתנאים קשים עד בלתי אפשריים. ואולי בהיותם אנשי שדה וטבע ידעו לשאוב עוצמות ויכולות גם מתופעות מיוחדות של צמחים כמו הינבוט, המשגשג דווקא בחום הארצישראלי הקשה ומוצא פתרונות הישרדות מתוחכמים וייחודים כפי שפגשנו.

 

הד להתמודדות עם קושי נוכל למצוא בשירה של אסתר ראב[3] (1981-1894), במלאת 50 שנה לפתח-תקווה. במקרה זה מוזכר הינבוט כ'ימבוט', כינוי מקובל בתחילת המאה ה-20.

בְּרוּכוֹת הַיָּדַיִם

אֲשֶׁר זָרְעוּ

בְּבָקְרֵי-חֹרֶף,

לְאִוְשַׁת זַרְזִירִים עָטִים  –

שַׁדְמוֹת-חַמְרָה אֲדֻמּוֹת;

אֲשֶׁר הִבְריכוּ הַגֶּפֶן בַּעֲנָוָה

וְשָׁתְלוּ אֵקָלִיפְּטִים כְּדִגְלֵי נִיחוֹחַ

עַל מֵי יַרְקוֹן;

אֲשֶׁר רִסְּנוּ הַסּוּס

וְהִצְמִידוּ רוֹבֶה לַלֶּחִי

לְגָרֵשׁ אוֹיֵב מֵעַל סֻכָּה דַּלָּה,

סֻכַּת-שְׁלוֹמִים מוֹלֶכֶת

עֲלֵי חוֹלוֹת וְיַמבּוּט;

וּבְעַיִן יְרֻקָּה עַזָּה

יְפַקֵּחַ עַל הָאֶפְרוֹחִים:

דּוּנָמִים רַכִּים זְרוּעֵי כַּרְשִׁינָה

וּשְׁוָרִים מִסְפָּר רוֹבְצִים בְּמֵי-בִּצָּה…

חוֹרֵש הַתֶּלֶם עַל אַף הַמִּדְבָּר

בּוֹקֵעַ רִאשׁוֹן בְּאַדְמַת-בְּתוּלָה:

בְּרוּכוֹת הַיָּדַיִם!

 

(1929)

[1] כיום נחשב לתת מין במשפחת הקטניות.

[2] ציטוט נוסף: "כִּי מוֹאָב כִּסְדֹם תִּהְיֶה וּבְנֵי עַמּוֹן כַּעֲמֹרָה מִמְשַׁק חָרוּל וּמִכְרֵה מֶלַח וּשְׁמָמָה עַד עוֹלָם" (צפניה ב  ט).

[3] הראובני נ, חינוך-שדה, מטכ"ל קצין חינוך ראשי, תשט"ז, עמ' 104-103.

[4] אסתר ראב- משוררת וסופרת בולטת ילידת הארץ. היא כונתה "המשוררת הצברית הראשונה", עובדה הבולטת בשיריה השופעים תיאור נוף ארצישראלי.

לחצו להשארת פרטים >>