האפרסמון המקראי

על ריח נעים ועל אהבת הזולת

ד"ר שרה'לה אורן וד"ר חן שרמן - יועצת בוטנית

צמח חודש אלול - האפרסמון המקראי - מור הגלעד
Commiphora opobalsamum או Commiphora gileadensis
משפחת הבושמיים - Balsaminaceae

חודש אלול מוכר גם במשמעות ייחודית המרמזת על אהבה: 'אני לדודי ודודי לי';  בין אם מדובר על אהבה בין גבר לאישה או לחילופין בין כנסת ישראל לקדוש ברוך מצוי כאן רמז המכוון אל מגילת "שיר השירים" הרצופה בחילופי דברי אהבהבים בין הדוד לרעיה; היא שולחת מחמאות הרצופות, בין השאר, בריחות טובים: "לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ עַל כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ" (שיר השירים א ג) והוא עונה לה: "מַה טֹּבוּ דֹדַיִךְ מִיַּיִן וְרֵיחַ שְׁמָנַיִךְ מִכָּל בְּשָׂמִים" (שיר השירים ד י).

הריח הוא מושא משיכה (כמו גם דחייה) וכבר מימי קדם תרו אחר מיני בשמים ששימשו לצרכי פולחן ולפיתוח יחסים שבינו לבינה. מהמפורסמים שבהם הוא האפרסמון, בושם שאת זהותו המדויקת קשה לקבוע עד עצם היום הזה, אולם חוקרים מייחסים אותו כמעט בוודאות לצמח המכונה מור הגלעד או קומיפרה גלעדית (Commiphora opobalsamum או Commiphora gileadensis). לבושם שיוצר מן הצמח שמות נרדפים רבים כמו,בושם, בלסם בלסמון ואולי מכאן התפתח, כנראה, הכינוי 'אפרסמון'. במקומות אחרים הוא מכונה אף צרי, נטף או קטף. ישעיהו הנביא מתלונן על בנות ציון הגאות המרשות לעצמן דרך התנהגות שאינה נאותה: "וַיֹּאמֶר ה' יַעַן כִּי גָבְהוּ בְּנוֹת צִיּוֹן וַתֵּלַכְנָה נְטוּיוֹת גָּרוֹן וּמְשַׂקְּרוֹת עֵינָיִם הָלוֹךְ וְטָפֹף תֵּלַכְנָה וּבְרַגְלֵיהֶם תְּעַכַּסְנָה…" (ישעיהו ג ט"ז), מסביר המדרש מהו "וּבְרַגְלֵיהֶם תְּעַכַּסְנָה…"? ומתכוון להתנהגות המזכירה את תחכומו של העכס(ן) או עכנאי – נחש, שבעורמה מצליח לתפוש את טרפו: "שהיתה מביאה זפק של תרנגול וממלאת אותו אפרסמון ונותנת אותו בין עקיבה למנעלה, וכשהיתה רואה כת של בחורים היתה דופקת עליו והיה אותו הריח מפעפע בהן כארס הזה של עכנא'" (איכה רבה פרשה ד)

בוטניקה

מראה כללי של מור הגלעד – אפרסמון. צילום: נוגן צברי.

מקורו של בושם האפרסמון בחצי האי ערב ומשם הובא למקומות נוספים בעולם. מספרים כי מלכת שבא אשר הגיעה לבקר את שלמה המלך ולבחון את חכמתו הנודעת הביאה עמה מתנות רבות וביניהם גם את "הבושם" שהכתוב מדגיש את ייחודו: "וְלֹא הָיָה כַּבֹּשֶׂם הַהוּא אֲשֶׁר נָתְנָה מַלְכַּת שְׁבָא לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה" (דברי הימים ב ט ט). בהיות הצמח זקוק לחום רב ולמים רבים גידלו אותו בארץ באזור עין גדי והוא אף שימש כאחד ממרכיבי הקטורת בבית המקדש. על רצפת בית הכנסת שהתגלה בעין גדי בשנת 1970 נמצאה כתובת ייחודית בארמית מהתקופה הרומית-ביזנטית (המאה ה-3 ועד ל-6). בין המילים שבכתובת בולטת קללה מאיימת ועונש שיוטל על מי שיגלה את "סוד הקריה". פיענוח הכתובת על ידי פרופ' שאול ליברמן, מגדולי חוקרי התלמוד, הוביל לתהליך הפקת בושם האפרסמון, מומחיות ייחודית של אנשי המקום אשר עליה היתה מושתתת כלכלתם. בשיר השירים מספרת הרעיה: "דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ לַעֲרוּגוֹת הַבֹּשֶׂם לִרְעוֹת בַּגַּנִּים וְלִלְקֹט שׁוֹשַׁנִּים" (שיר השירים ו ב), ופרשנים מכוונים  לערוגות האפרסמון. עם הכיבוש הרומאי חרבה עין גדי (שנת 68 לספירה), אולם ייצור האפרסמון לא פסק אלא נמשך תחת שלטון רומי כשיהודים ממשיכים לייצר את השמן בתהליך הידוע רק להם. בספרו "תולדות מלחמת היהודים ברומאים" מתאר  ההיסטוריון היהודי-רומי, יוסף בן מתתיהו, את אזור ים המלח: "ושם נמצא עץ האפרסמון היקר בכל פרי הארץ ההיא. ובצדק יאמר האומר כי הארץ הזאת היא גן אלוהים" (מלחמות היהודים ד ח ג). האפרסמון שימש גם בקוסמטיקה וברפואה ובשל ייחודו הציע רבי יהודה ברכה מיוחדת רק לאפרסמון: "בורא שמן ארצנו" (בבלי, ברכות מ"ג ע"א).  את הבושם הפיקו מן השרף אותו היו מפיקים בעזרת חתך בגזע הצמח בתקופת הקיץ, כפי שהסביר רבי שמעון בן גמליאל: "הצרי אינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף" (בבלי, כריתות ו א). האפרסמון המקראי המוכר כיום הוא, כנראה, זן מתורבת, שיח שגובהו כמטר- מטר וחצי, עליו מנוצים וקטנים ופירותיו עגלגלים ובעלי צבע כתום-אדום. הוא שייך למשפחת הבושמיים – משפחה המצטיינת בשרף ריחני.

פרי הצמח

ענף של מור הגלעד- אפרסמון עם פרי בתהליך הבשלה/ חריץ באפרסמון והשרף שיוצר ממנו. צילום: נוגן צברי

עם פרוש חודש אלול – חודש של סליחות לקראת התחלה של שנה חדשה, נברך כי נשכיל  לנהוג בדרך של "אני לזולתי וזולתי לי" ולהפיץ תחושה חברתית נעימה וטובה בסביבת חיינו- מעין תחושה נינוחה של בושם. ובנאות קדומים נוכל לקבל השראה ריחנית מצמחים קדומים המתאקלמים בנופי השמורה בגן הבוטני ובעיקר מ"חממת עין גדי" המזמינה כל אחד להכיר צמחים ייחודיים וביניהם את האפרסמון המקראי על השרף הריחני המיוחד שלו.

חודש חברתי טוב!