תֻּרְמוּס הֶהָרִים Lupinus pilosus

צמח חודש אֲדָר א': תֻּרְמוּס הֶהָרִים Lupinus pilosus,
משפחת הפרפרניים papilionaceae,
ערבית: תורמוס אלג'באל אלאזרק ترمسالجبالالأزرق, תוּרְמוּס ترم

את התפרצות האביב היטיב ביאליק לתאר בשיר שכתב לפני עלייתו ארצה:
...
וְהִתְפָּרֵץ עֹז הַחַיִּים הַחֲתוּמִים,
יָצִיץ פִּתְאֹם וְיִתְגַּל כָּל-עֱזוּז הָעֲלוּמִים,
כָּל-הַכֹּחוֹת הַפֹּרִים, הַגְּדוֹלִים!
(פַּעֲמֵי אָבִיב/ ח.נ.ביאליק, תר"ס)

בשפע האביבי מצוי גם תֻּרְמוּס הֶהָרִים ממשפחת הפרפרניים, מתבלט בפרחים כחולים ובעלים עגולים, שעירים ומאוצבעים (מחולקים לאונות דמויות אצבע). התורמוס צמח חד-שנתי מוגן, מצוי באזורים הרריים בחבל הים תיכוני ואף באזורים אחרים. מרשים במיוחד הוא 'מופע המונים' של מרבדים פורחים בכחול, אותם ניתן לפגוש למשל בנחל-תבור, בכביש 70 באזור נחל-תות, בעמק האֵלה ועוד. בסוג תורמוס כ-200 מינים, מתוכם גדלים בארץ 7, בהם 5 מיני בר (תורמוס צהוב, צר-עלים, שעיר, ארץ-ישראלי, ספרדי) ואילו 2 נחשבים כפליטי תרבות.

עם נביטת הזרע, שוקד הצמח על הוצאת עלים קרובים לקרקע. בהמשך, יוצא מן המרכז גבעול, המצמיח בראשו תפרחת ערוכה כשבולת, המכילה 20-10 פרחים, הנפתחים בהדרגה כלפי מעלה.

לתורמוס, פרח פרפרני גדול (כ-2 ס"מ) ובמרכזו פס בהיר, המשתנה לאחר ההפריה לורוד-סגול. שינוי בולט זה בצבע משמש כ'שפת סימנים' לחרקים המפרים אותו (בעיקר דבורים), אותם הוא מתגמל בגרגרי אבקה עתירי חלבון (התורמוס חסר צוף). שינוי הצבע 'מודיע': "חבל לבזבז אנרגיה אצלי, כדאי ורצוי לבקר פרח אחר, עם פס לבן שטרם הופרה …". פעמים רבות מתקיימת בתורמוס גם האבקה עצמית.

לאחר ההפריה מתפתחים תרמילים, המתבקעים לעת ההבשלה. הזרעים, שהם כבדים יחסית, נופלים בסמוך לצמח, עובדה הגורמת את יצירת המרבדים העצומים של התורמוס במשך הזמן.

זרעיו הגדולים, מלאי חומרי מזון, הובילו לתהליך בִּיּוּת ולגידול מבוקר של התורמוס. אין מידע מדויק אודות תקופת הַתִּרְבּוּת; בממצא הארכיאולוגי נמצאו מעט זרעים מתקופת הברזל (למשל באתר "ראש-זית" שבגוש שגב). ההשערה היא כי התורמוס חדר לארץ כגידול חקלאי בתקופה היוונית, לאחר שהגיע ממצרים. "תורמוסין יבשין", נזכרים ב'כתובת-רחוב', משלהי התקופה הביזנטית, בעמק בית-שאן. הכתובת עוסקת בתחומי ארץ-ישראל לצורך קיום חוקי השמיטה, וכוללת רשימה של גידולים חקלאיים וביניהם גם תורמוס.

בתורמוס חומרים רעילים ומרים כגון, אלקלואידים, לופינידין ואוקסילופנין, אלה מגנים עליו מפני אוכלי-עשב. על מנת לנצל את החומרים המזינים שבזרעי התורמוס, יש לנטרל את החומרים הרעילים ולהיפטר מן הטעם המר, כפי שמסבירים חז"ל: "התורמוסים … שאין דרכם להאכל כמות שהם"(ספרי דברים י"ד כ"ב) . את התהליך כינו חז"ל – 'המתקה': "התורמוס צריך למתק" (בראשית רבה, בראשית, פרשה י"א ו) . התלמוד הירושלמי מצביע על שליקה, כשיטה מתאימה: "תורמוסין כיוון ששלקן בטלה מרתן" (ירושלמי פסחים י"ח ע"ב) גם גלנוס, הרופא הרומאי, הדגיש את ההרתחה והשרייה במים, כדי שיהא התורמוס ראוי לאכילה.

תהליך זה של "המתקת הזרע", הוביל את רבי הושעיה לראות בתורמוס, כמו גם בצמחים נוספים שיש לעבד אותם, דוגמא לכך שיש לו לאדם תפקיד חשוב בהשלמת הבריאה: "… כל מה שנברא בששת ימי בראשית צריכין עשיה, כגון החרדל צריך למתוק. התורמוסים צריך למתוק. החטין צריכין להטחן. אפילו אדם צריך תקון" (בראשית רבה, בראשית י"א ו). יש כאן בבחינת "וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים" (תהילים ח ו), רשות שיש עמה כבוד רב והערכה ליכולתו של האדם, אולם בד בבד גם הטלת אחריות כבדה ביותר לשמירה על 'שביל ביניים' רגיש, שבין שינוי ושמירה על הקיים, איזון עדין בין עשייה והימנעות מודעת ממנה, איזון המאפשר קיום תקין לצומח, לחי ולסביבה שהם בסיס הקיום.

חודש טוב של טיולים ושמירה על הטבע

__________

(1) טובה דיקשטיין, "על שולחן האוכל הארץ ישראלי בתקופות בית שני, משנה ותלמוד", עבודת מחקר לתואר שלישי – אוניברסיטת בר-אילן.