צמח חודש תַּמּוּז - אֲבַטִּיחַ הַפַּקּוּעָה

על מתוק שיצא מן הבר

ד"ר שרהל'ה אורן וד"ר חן שרמן, יועצת בוטנית

צמח חודש תַּמּוּז - אֲבַטִּיחַ הַפַּקּוּעָה Citrullus colocynthis
משפחת הדלועיים Cucurbitaceae
ערבית: חַנדַ'ל حنظل

אין ספק כי פלח אבטיח מתוק וקר הוא אחד הניחומים האהובים בעונת ה'קיץ' החמה והמעיקה. האבטיח המתורבת הוא פרי פיתוח של סוג אבטיח בר קטן בגודל המצוי באפריקה. בארצנו, באזורים ערבתיים ומדבריים נמצא את קרובו – אֲבַטִּיחַ הַפַּקּוּעָה, צמח המשתרע על פני הקרקע תוך שהוא שולח שלוחות ארוכות (למעלה ממטר) של גבעולים, קנוקנות ועלים מהם יוצאים בהמשך פרחים ופירות. העלים מחולקים לאונות ומזכירים בצורתם את צורת עלי הגפן. ההתאמה הבולטת שלו לבית הגידול  המדברי קשה למחייה היא יכולתו להעמיק שורשים ולהגיע אל שכבות של מים.

אבטיח הפקועה בנגב, צמח שרוע על פני הקרקע . צילום: נוגן צברי

אבטיח הפקועה פורח לקראת הקיץ (מאי-אוגוסט) בפרחים צהובים דמויי גביע אופייניים למשפחת הדלועיים, בדומה לגידולי הקיץ המוכרים האחרים כגון, אבטיח, דלעת, מלפפון, מלון וקישוא הצומח גם הוא ב'מִקְשָׁה'; שדה לגידולי קיץ כפי שמציין הנביא ישעיהו כדוגמא  לנבואת חורבן: "וְנוֹתְרָה בַת צִיּוֹן כְּסֻכָּה בְכָרֶם כִּמְלוּנָה בְמִקְשָׁה" (ישעיהו א ח).

הפרי הוא ענבה עסיסית שצורתו כדורית, צבעו ירוק, והוא מכוסה שערות בתחילת התפתחותו. בהדרגה הוא מקריח וצבעו הופך צהוב. הפרי הבשל נשאר שלם מספר שנים, קליפתו מתקשה וכך הוא שומר על הזרעים הכהים למטרת המשכיות. טעמו המר של הפרי מצביע על מידת רעילות שיש בו אך בד בבד על סגולותיו לריפוי מצבי עצירות, מיני טפילים ותולעים במערכת העיכול, דלקות עור ופרקים, טחורים ועוד…

שלב הפריחה באבטיח הפקועה. צילום: נוגן צברי.

 

המרירות הבולטת בצמח הפקועה הביאה את הרמב"ם ואחריו את חוקר צמחי המקורות עמנואל לעף[1] לזהות  את אבטיח הפקועה כ'מתוק' המופיע במשנה ובתלמוד במסכת שביעית. זאת מתוך שימוש ייחודי בצמח ובתכונותיו בלשון 'סגי נהור'; כלומר 'הפוך על הפוך' דווקא מתוך טעמו המר הבולט כינו אותו 'מתוק'. מדובר בסוגיה לפיה ניתנת הרשאה להתחיל להכין שדה לקראת תום שנת שמיטה לגידול בשנה הבאה, למשל על ידי הוצאת זבל לדישון, כאשר הויכוח הוא אימתי…?  חכמים עונים: "משיבש המתוק". אם הכוונה, אכן, לאבטיח הפקועה (כ'מתוק') הרי שמדובר כבר בקיץ, לקראת סיום השנה:  "מאימתיי מוציאין זבלים לאשפתות… רבי יהודה אומר  משייבש המתוק. רבי יוסי אומר  משייקשר" (משנה שביעית ג א); ובמקום אחר: "המלקט עשבים לחים עד שיבש המתוק" (ירושלמי שביעית כ"ו ב).

דמיון עליו של אבטיח הפקועה לעלי הגפן יתכן והעניק לו את הכינוי המקראי 'גֶּפֶן שָׂדֶה'. טעמו המר והבולט הביא, כנראה, את תלמידיו של הנביא אלישע לצעוק "מות בסיר" באירוע של הכנת ארוחה בתקופת רעב בעמק הירדן ליד גלגל המקראית: "וֶאֱלִישָׁע שָׁב הַגִּלְגָּלָה וְהָרָעָב בָּאָרֶץ וּבְנֵי הַנְּבִיאִים יֹשְׁבִים לְפָנָיו וַיֹּאמֶר לְנַעֲרוֹ שְׁפֹת הַסִּיר הַגְּדוֹלָה וּבַשֵּׁל נָזִיד לִבְנֵי הַנְּבִיאִים וַיֵּצֵא אֶחָד אֶל הַשָּׂדֶה לְלַקֵּט אֹרֹת[2] וַיִּמְצָא גֶּפֶן שָׂדֶה וַיְלַקֵּט מִמֶּנּוּ פַּקֻּעֹת שָׂדֶה מְלֹא בִגְדוֹ וַיָּבֹא וַיְפַלַּח אֶל סִיר הַנָּזִיד כִּי לֹא יָדָעוּ וַיִּצְקוּ לַאֲנָשִׁים לֶאֱכוֹל וַיְהִי כְּאָכְלָם מֵהַנָּזִיד וְהֵמָּה צָעָקוּ וַיֹּאמְרוּ מָוֶת בַּסִּיר אִישׁ הָאֱלֹהִים וְלֹא יָכְלוּ לֶאֱכֹל" (מלכים ב ד ל"ח-מ). אין ספק כי באוירת הרעב משך הדמיון העז את המלקטים אל הפקועה המזכירה את האבטיחים בצורתם. הפרשן, רבי יהודה קמחי (רד"ק) פרש את הפסוק: "פקועות – כעין אבטיחים קטנים והם מרים…" והתכוון, כנראה ל'אבטיחי' הפקועה שֶׁכֹּה מגרים בצורתם, אך מצטיינים במרירות ואף ברעל בתוכם.

[1] עמנואל לעף – רב, חוקר תנ"ך, בוטנאי ולשונאי שחי בהונגריה 1944-1854.

[2]  אֹרֹת – לא ברור זיהוי האֹרֹת ויתכן כי מדובר בשם קיבוצי כללי לצמחי בר ומיני ירק ראויים למאכל , כפי שהתכוונו בני הנביאים לאסוף. .ז.עמר צמחי המקרא, עמ' 195.

אבטיח הפקועה בשני שלבי הבשלה: צעיר ובוגר צילום: נוגן צברי.

 

ממצאים ארכיאולוגיים מן אלף השני לפנה"ס במצרים מעידים על המצאות האבטיח,[3] עובדה המזכירה לנו מושא געגועים של בני ישראל  בנדודים במדבר:  "זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים…." (במדבר י"א ה).בפתחו של חודש תמוז המציין את פריצתו של הקיץ נהנה לרוב מגידולי המקשה שהצליח האדם לתרבת במהלך התפתחותו, אך ננסה לזכור כי כל צמח הנקטף ונאסף מן השדה, הבוסתן, הכרם והמקשה ראשיתו בשפע צמחי הבר המצויים בטבע; ביניהם גם צמחים שטעמם מר והשפעתם אף יכולה להזיק, אולם  מהם יצא מתוק ומחייה, כגון האבטיח!

קיץ נעים עם אבטיח קר וטעים!

 

[3] ז.עמר צמחי המקרא, עמ' 79.

לחצו להשארת פרטים >>