כְּלִיל הַחֹרֶשׁ

צמח חודש ניסן - כְּלִיל הַחֹרֶשׁ Cercis siliquastrum
משפחת כליליים- קסאלפיניים (תת משפחת הקטניות) - eCaesalpiniacea
ערבית: ערוס אל-ע'אבה, גֶ'זָארוּק, חִזְרִיק

הָאִם אָשׁוֹב לִמְצוֹץ אֶת פְּרָחֵיךָ הַמְּתוּקִים?
שָׁאַלְתִּי אֶת גִּזְעוֹ הֶעָרוֹם לְמֶחֱצָה;
וּמָתַי יִנְשְׁרוּ עָלֶיךָ הַצְּהֻבִּים?
הִטְרַדְתִּי אֶת הָעֵץ וְהוּא יָעַץ לִי עֵצָה:
"אַל-נָא תַּחֲלוֹם עַל פְּרִיחָה בְּאוֹקְטוֹבֶּר
וְאַל תְּזָרֵז אֶת שַׁלַּכְתִּי,
בְּבוֹא הַזְּמָן תָּבֹא סְפִירַת הָעֹמֶר
וְאִתָּהּ גַּם תִּפְרַח פְּרִיחָתִי;
וְלַכֵן-אֵין לְהַקְדִּים אֶת הַמְּאֻחָר,
וּמִסְפָּר מֵעָלַי יִנְשְׁרוּ – גַּם מָחָר".

(מתוך: כליל החורש/אוריה אורן)

חודש ניסן, 'זמן גאולתנו', פורש סיפור מכונן בתולדות עם ישראל, אותו מרבים לספר בערב פסח בעת "סעודת הסדר".

ערב פסח וסעודת הסדר הם גם אירועים מכוננים במסורת הנוצרית[1];  ישוע, מייסד הדת, שנולד יהודי דאג לחגוג עם שנים-עשר תלמידיו את סדר פסח: "ויהי בראשון לחג המצות ויגשו התלמידים אל ישוע לאמר: איפה נכין לך לאכל את הפסח" (מתי כ"ו 17), לימים,  תיקרא סעודה זו "הסעודה האחרונה"; הימים ימי שלטון רומי הפגאני אשר רדף את המאמינים באל האחד וראה בעליית תנועה ערכית ודתית אחרת סכנה! על כן רדף את ישוע ותלמידיו. על פי המסורת ידע ישוע כי אחד מתלמידיו ימסור אותו לידי השלטונות:  "אוֹמר אני לכם אחד מכּם ימסרני" (מתי כ"ו 19) ואכן המסורת מצביעה על יהודה (בן שמעון) איש קריות אשר יצא בסוף הסעודה וחזר עם קבוצת חיילים רומאים, ניגש אל ישוע ונישק אותו על מנת להצביע על האיש המתאים. כך נאסר ישוע והובל בדרך יסורים לקראת מותו בצליבה, כנהוג בעולם הרומי, באשמת היותו 'מלך היהודים': "וַיִּשְׁאָלֵהוּ הַהֶגְמוֹן לֵאמֹר הַאַתָּה הוּא מֶלֶךְ הַיְּהוּדִים וַיֹּאמֶר יֵשׁוּעַ אַתָּה אָמָרְתָּ" (מתי כ"ז 11).

על פי המסופר לאחר אירוע זה התאבד יהודה איש קריות בתלייה. אחת מן המסורות מצביעה על כְּלִיל הַחֹרֶשׁ  Cercis siliquastrumכעץ עליו הוא תלה עצמו, ועל כן מכונה עץ זה באנגלית Judas Tree (עץ יהודה). המסורת מסבירה כי יהודה התייסר והתחרט על שמסר את ישוע ומכאן גם צבעם הלבן במקור של הפרחים הסמיקו והפכו ורודים עד עצם היום הזה. אמונה אחרת ממליצה להתרחק מפניו בעת הפריחה ויש אף שחוששים מפני כריתה של ענף, שכן על פי האמונה משמשים ענפיו משכן מכשפות.[2]

כליל החורש בפריחה. צילם: נוגן צברי

לכתר, כידוע, מספר מילים נרדפות: כֶּתֶר, כְּלִיל, עֲטֶרֶת וְתָג ואין ספק כי שמו העברי 'כְּלִיל' מרמז על יופיו הייחודי המעטר את החורש הים-תיכוני בפרחיו הוורודים והנאים, המופיעים ללא עלים העלולים להסתיר את הפרחים. כך מתהדר לו כליל החורש ביופיו  לשמחת החרקים המאביקים אותו ולשמחת עיננו הצדה את הטבע ביופיו.

כליל החורש הוא עץ נשיר, המגיע  לגובה של עד 10 מטרים. לעיתים מראהו כשיח גדול בעיקר לאחר רעיה או שריפה. העלים דמויי לב ומלבלבים לאחר שלב הפריית הפרחים. הפרחים  הפרפרניים ערוכים באשכולות וורודים ופורחים לקראת האביב (מרץ-מאי). לעיתים פורח העץ גם בעונת המעבר בסתיו, אולם אז פריחתו בולטת פחות בשל  נוכחות עלים על העץ. מוצאו של העץ טרופי ויעידו על כך פרחים היוצאים מן הגזע. לפרחים כמות צוף רבה, אליהם נמשכים דבורים וכן צופיות. טעמם של עלי הכותרת חמוץ/מתוק והם אכילים ומהווים תוספת נאה לסלט.  ברפואה העממית יש המשתמשים בפרחים ובעלים לטיפול בבעיות בדרכי הנשימה ובבעיות כבד, טחול, וכליות.

פרחי כליל החורש ובצדם פירות (תרמילים) מן השנה שעברה. צילום: נוגן צברי

לבלוב של כליל החורש. צילם: נוגן צברי

לאחר ההאבקה מתפתח תרמיל ירוק המשתנה בהדרגה לחום המכיל זרעים. העץ גדל בר בחורש הים-תיכוני, באזורים מוצלים ולחים. הוא מצוי גם בגינות נוי וייחודו הוא בפריחה יפה בעונה בה עצים רבים עדיין מצויים בתרדמה.
האביב כבר כאן וריחו של פסח נישא באויר והנה  מתהדר לו כליל של יופי בסביבה; נוסיף לו גם טעם ואפילו תרופה ואם נתקרב, נסכית, גם אוזן נכרה, סיפור אנושי והיסטורי מבין בדיו נשכיל ונשמע.

חודש מבורך ופרחוני

 

[1] יש המקדימים אירוע זה ליממה שלפני ליל הסדר.

[2] מתוך ספרו של עמי תמיר/ פרחי ארץ הקודש עמ' 145-144.