צלף Capparis spinosa

צלף – העז באילנות, וישראל בין אומות העולם

ד"ר שרהל'ה אורן

תחילתו של חודש אב מביא עמו תזכורת חשובה לעם ישראל על אירועים מהותיים בתולדותיו.
שיאו מגיע ביום התשיעי, יום 'חורבן הבית', צרוף שהפך מטבע לשון גם לתיאור אסונות אחרים.
הטבע הבשיל זה מכבר את אחרוני פירות פרחי הבר, יובש וחום שולטים בכל וקוראים תיגר על כל ניסיון של התחדשות כמכריזים: כאן ממלכת הַחֳרָבָה!

בהתרסה, מפגין נוכחות הצלף (Capparis spinosa) ממשפחת הצלפיים. חי, ירוק ועומד בפרחיו! עליו התמימים והמעוגלים מסמלים שלמות ונחישות, ענפיו המזדקרים שאבותינו כינום 'תִּמּוֹרוֹת', פורטים זה אחר זה רצף מפרח ועד פרי בָּשֵׁל; ה'פקעים' (1) - - (לדעת הראובנים כונו בטעות 'ניצנים'), פוקעים לפרח לבן, מרהיב ועטור בעשרות אבקנים. אלה מזמנים אליהם בשעות הלילה מיני רפרפים (2 ) - המשתהים ברפרוף קצוב מעל כל פרח, ושולחים אל ריכוזי הצוף את חדקם המשובלל כקשית יונקת. אחריהם יעמדו מקומטים ומותשים פרחים שאצלם נערך הביקור אך אמש, רומזים על השינוי שהביקור עורר אצלם. לאחריהם ישתלשלו הָאֶבְיוֹנוֹת - פירות מאורכים תפוחים מזרעים המתפתחים בקרבם, תוצר ביקור אותכו לילה הֲרֵה פריון. אחרונים יעמדו הפירות הותיקים מפוצלי קליפה (3) , מתאמצים להבליט החוצה זרעים עטויי דבק כאומרים: "הלאה! כאן אין ניתן להישאר!".

צלפ פרח סגור

הצלף אינו נח, בכל יום יציץ פקעים חדשים, פרחים ופירות במשך כ- 5-6 חודשים, תופעה שתבוא לידי ביטוי בתשובת רבן גמליאל לתלמיד שלגלג על דבריו כי עתידים העצים לתת פרי בכל יום כמוזכר ביחזקאל: "ונשא עָנָף וְעָשָׂה פֶרִי" (יחזקאל י"ז כ"ג). כדי להמחיש את התופעה, יצא רבן גמליאל והראה לתלמיד צלף: "מה ענף בכל יום אף פרי בכל יום. לגלג עליו אותו תלמיד אמר והכתיב: אין כל חדש תחת השמש א"ל בֹּא ואראך דוגמתם בעולם הזה נפק אחוי ליה צלף " (בבלי שבת ל ב).

אין פלא אפוא כי הצלף עורר אצל חז"ל תשומת לב;
מה לו לצלף הפורח דווקא בעונה חרבה זו?? לתמיהה זו יש לצרף את סגולתו העיקשת למצוא פיסת חיים דווקא בקשים שבתנאים; במדבר, בקירות בתים, באדמות מְלֵחָה או בתוככי סלע.
גם כריתה או שריפה לא יוכלו לו לצלף, אשר ימהר להרים מַעְלָה תִּמּוֹרָה אדמדמה המעידה כי דבר לא יכול לו: "וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ" (שמות א י"ב). אלה הביאו את חז"ל למקם את הצלף בשורה אחת עם העזים שבחצרו של אדם: הכלב, העז והתרנגול: "שלשה עזין הן: ישראל באומות כלב בחיות תרנגול בעופות ויש אומרים אף עז בבהמה דקה ויש אומרים אף צלף באילנות " (בבלי, ביצה כ"ה ע"ב).

הצלף מלווה את בני ישראל מן הנדודים כרועי צאן במדבר, ועד להתנחלות הקבע 'איש תחת גפנו ותחת תאנתו';
מפגש ראשון וְעָלוּם מספר על חילול שבת ראשון במדבר ועל התגובה שגרר: "וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת . וַיַּקְרִיבוּ אֹתוֹ הַמֹּצְאִים אֹתוֹ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל הָעֵדָה. וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ בַּמִּשְׁמָר: כִּי לֹא פֹרַשׁ מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה מוֹת יוּמַת הָאִיש … וַיֹּצִיאוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ בָּאֲבָנִים וַיָּמֹת " (במדבר ט"ו ל"ב), בהמשך, מעוררות חמש בנותיו של צלופחד בעיה חוקתית הקשורה בירושה צודקת של נחלה בארץ המובטחת: "וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד… מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה : וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה … לֵאמֹר: אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר… כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ: לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ …" (במדבר כ"ז א). פסיקת הקב"ה מוחלטת והופכת תקדים משפטי: " כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם … וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ " (במדבר כז ו-ח).

לשאלה בדבר הקשר שבין בנות צלופחד לאותו מקושש, מחלל השבת עונה רבי עקיבא: "מקושש זה צלפחד …" (בבלי שבת צ"ו, ע"ב) , ומסביר החיד"א (4) : "… ואילן צלף רמוז בשמו – צלף חד והמבין יבין" (החיד"א "דב"ש לפי").
את סדר האירועים חותם מדרש אודות חקלאי עברי בארץ ישראל שיצא מביתו בשבת וגלה כי נפרצה גדר שדהו, דבר העלול להביא נזק כלכלי. בעודו נמלך בדעתו כיצד לתקן, נזכר כי שבת היא ובחר לתקן בצאת השבת, יכולתו להתאפק הביאה לו תגמול: "מעשה בחסיד אחד שנפרצה לו פרץ בתוך שדהו, ונמלך עליה לגודרה, ונזכר ששבת הוא, ונמנע אותו חסיד ולא גדרה. ונעשה לו נס, ועלתה בו צלף וממנה היתה פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו" (בבלי שבת קנ ע"ב).
לדעת החיד"א, חסיד זה הביא לידי תיקון את מחלל השבת במדבר: " והחסיד הזה היה צלפחד שחילל שבת והוא היה המקושש. ונתקן על ידי החסיד הזה, שבא לידי ניסיון ונתגבר על יצרו ושמר את השבת" (החיד"א "דב"ש לפי").

העובדה כי ניתן להתפרנס מן הצלף, עוררה את הוריו של נגה לעודד את חקלאי העלייה השנייה והשלישית, שתרו אחר גידולים מתאימים, לבחור בצלף כגידול חקלאי שיחזיר לשולחן האוכל העברי מפרי הארץ, אות לחזרה אמיתית לארץ אבותינו, שעסקו בגידולים דומים: "הצלף מתעשר תמרות ואביונות וקפריסין " (משנה מעשרות ד ו).

הצלף משתלב בתולדות העם ומסמל בייחודו תקומה והתחדשות הבאים כמענה לחורבן ולתקופת השיממון הארוכה. אולי זו רק יד המקרה המספרת כי בין 'שבי ציון' מבבל היה "… חָנוּן בֶּן צָלָף " (נחמיה ג ל), אזכור יחידאי לצלף במקרא, המלמד כי אבותינו נהגו לכנות את ילדיהם בשמות צמחים. סמליות הצלף הביאה את נֹגה לבחור בו כסמל 'נאות קדומים', סמל החובק בתוכו את תולדות העם ובעיקר את הנחישות להשתרש בארץ בכל תנאי. האומן צבי נרקיס (5) , עיצב את אבקני הצלף המרובים בתבנית קני המנורה, כסמל המבטא טבע ורוח השזורים זה בזה.

ט' באב הקרב מזכיר לנו אפוא, את איום החורבן; זה מן העבר וזה הרובץ לפתחנו בכל דור. הטבע בחר להבליט את הצלף בשיא חיותו כרומז לנו כי גם בַּקָּשֶׁה שבתנאים יכול עם 'עז' להוציא פירות ופרחים. ועל כך הוסיפו הראובנים: (6) "והאדם רואה ומשתומם מנין לו (לצלף) הכוח הזה והעוז הזה לינוק מתוך הקירות את כל המון המים והמזון הדרושים לו…, ואין כמוהו באילנות אשר מתאים לו התואר 'עז'… כך גם ישראל באומות… פריחה שלמה פריחת הגוף והנפש… יציץ ופרח ישראל בארץ ישראל". את המסר החיובי חזקו הראובנים בציון הפער בין נטיית הגברים במדבר להתלונן על תנאים קשים ולבקש לחזור ל'סיר הבשר' במצריים, לעומת בנות צלופחד הצעירות המתעקשות על העתיד: "רבי נתן אומר: יפה כוח נשים מכוח אנשים. אנשים אומרים: "נתנה ראש ונשובה מצרימה" (במדבר י"ד ד) ונשים אומרות " תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ" (במדבר כ"ז)" (ספרי פנחס קל"ג).

__________

(1) הפקעים מכונים גם 'קפריסין' בדומה לשם הלטיני. ניתן להכין מהם יין ולאחר תהליך כבישה מאכל תאווה.
(2) רפרף – מין פרפר ממשפחת הרפרפניים (Sphingidae), הנוהג לרפרף בכנפיו מעל לפרח , תוך שליחת חדק ארוך.
(3) תופעת פיצול קליפת הפרי העניקה לצלף את שמו בסיכול אתיות.
(4) חיד"א – חיים יוסף דויד אזולאי (1724 – 1806), רב ומקובל.
(5) צבי נרקיס (2010-1921), עוסק למעלה מחמישים שנה בעיצוב סמלי צה"ל ומוסדות אחרים, שטרי כסף, בולים ועוד.
(6) הראובני א וח, חידושים בצמחי הלכה ואגדה, הצלף, 'קול תורה', עמ' כ"ב'; הראובני א וח, חידוש תרבית צמחינו העתיקים בחקלאות ובגננות הארץ, 'השדה' י"ט תרצ"ט; הראובני נ, שיח ועץ במורשת ישראל, עמ' 49-46. ראה עוד: אבינעם דנין http://flora.huji.ac.il/