צמח חודש טֵבֵת - זַקּוּם מִצְרִי Balanites aegyptiaca

רפואה לגוף או לנפש האומה? - על צמח רפואי הרומז לתיקון

ד"ר שרה'לה אורן

צמח חודש טֵבֵת - זַקּוּם מִצְרִי Balanites aegyptiaca
משפחת הזוגניים Zygophyllaceae
ערבית: זקום زقوم

שתי שיירות מפורסמות בין סיפורי המקרא נראו נושאות את סחורתן בדרך היורדת מצרימה, שתי שיירות הנקשרות לסיפורו הפתלתל של יוסף: האחת – שיירת ישמעאלים נושאת ממיטב חומרי הרפואה הידועים לעבר מצרים, יתכן לצרכי החניטה בה התפרסמו רופאיה: "וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט הוֹלְכִים לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה" (בראשית ל"ז כ"ה), ולאלה נמכר יוסף על ידי אחיו. השנייה, נושאת מזִּמְרַת הָאָרֶץ נהוגה בידי בני יעקב כתשורה ל'איש' במצרים, אותו איש שלימים יסתבר כי הוא יוסף, האח והבן האובד: "קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ נְכֹאת וָלֹט, בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים" (בראשית מ"ג י"א). לאורך הדורות התקשו פרשנים עם זיהויים של הצֳרִי הנְכֹאת והלֹט. הצֳרִי, לדוגמא, זוהה כבר בימי בית שני וגם על ידי רש"י כ'קטף' או 'נטף' ואלה זוהו עם האפרסמון, המפורסם שבבשמים. אולם, דווקא לאחר הכיבוש הערבי נפוץ יותר זיהויו של הצֳרִי עם עץ או שיח הזקום (זקון). הזקום הגיע לארץ מאפריקה והיה נפוץ לאורך בקעת הירדן מאילת ועד עמק בית שאן ואפילו צפונה לה.[1]

עלי הזקום מורכבים מזוג עלעלים בשרניים מעט וקוצים יוצאים מחיקם. הפרחים ירקרקים, פורחים בחורף והפרי, המבשיל בסוף האביב, דמוי תמר באורך של 3-2 ס"מ, ירוק בצעירותו וצהוב-חום עם הבשלתו. החלק החשוב בפרי הוא, דווקא, הגלעין, עשיר בשמן ולו סגולות רפואיות שונות ומשמש גם כתוסף לבושם. זיהויו של הזקום כצֳרִי [2] על סגולותיו הרפואיות יסביר פסוקים המוזכרים בעיקר על ידי ירמיהו הנביא, איש ספר-מדבר יהודה: "עֲלִי גִלְעָד וּקְחִי צֳרִי בְּתוּלַת בַּת מִצְרָיִם; לַשָּׁוְא הִרְבֵּית רְפֻאוֹת תְּעָלָה אֵין לָךְ" (ירמיהו מ"ו י"א); "הַצֳּרִי אֵין בְּגִלְעָד אִם רֹפֵא אֵין שָׁם" (ירמיהו ח כ"ב); "קְחוּ צֳרִי לְמַכְאוֹבָהּ אוּלַי תֵּרָפֵא" (ירמיהו נ"א ח) ופסוקים אחרים.

זקום מצקי

פריחה של זקום ותחילת חנטת הפירות. צילום: נוגן צברי.

הפרי הבשל יכול לשמש למאכל בשעת רעב והיה מוכר גם בכינוי 'תמר העבדים', כאשר השתמשו בו כמזון זול לעבדים באפריקה. טעמו מעט מר, אולם ניתן לנטרל אותו בבישול. ציפת הפרי המכילה חמרים ספונינים המשמשת כסבון לניקוי משי וכותנה. לחלקי הצמח השונים חומרים אנטי בקטריאליים והם מסיעים בהקלה על דלקות, הרגעת עצבים ושרירים ואפילו לטיפול בצרעת. החוקר ניסים קריספיל מעיד כי דווקא באיסלם מעמדו של הזקום נחות וכינויו 'עץ השאול' בשל טעמו המר. הוא 'מבעיר' את המעיים של אנשים חוטאים (קריספיל, ילקוט הצמחים, ב). במצרים הקדומה נחשב הזקום כעץ המביא לחיי נצח, דבר היכול להסביר את העובדה כי פרותיו נמצאו בקברי מלכים ואצילים.

ענפי זeום מצרי

ענפי הזקום ופרי שאינו בשל. צילום: נוגן צברי.

למדנו, אפוא, כי החוקרים לא הצליחו לעמוד על זיהויו המדויק של הַצֳּרִי, אך פגשנו בניסיון לזהותו כזקום, חיבור העולה יפה עם היותו צמח רפואי, כפי שמתפקד הַצֳּרִי. הבאנו גם מדבריו של ירמיהו הנביא, שניסה בכל דרך לתקן את דרכו של עם ישראל שסר מהתנהגות ערכית וחברתית נאותה. ואולי, דווקא, ניסה איש כירמיהו, בעל כוחות  נבואיים, לרמוז לבני העם בעזרת צמח רפואי שהיה מוכר להם כי עליהם ל'רפא' את התנהגותם ולמנוע בכך חורבן. אלא שההיסטוריה מלמדת כי העם מאן לקלוט את המסר הישיר מדבריו וגם לא את זה הרומז. בסופו של דבר הפכו מילותיו של ירמיהו למציאות של חורבן שראשיתו במצור של כשנה וחצי שהחל בעשרה בטבת (588 לפנה"ס): "בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂרִי בָּא נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וְכָל חֵילוֹ אֶל יְרוּשָׁלִַם וַיָּצֻרוּ עָלֶיהָ" (ירמיהו ל"ט א), מצור שהסתיים בפריצה של הבבלים אל העיר בט' בתמוז (586 לפנה"ס) ובחורבן בית המקדש הראשון בט' באב אותה שנה, ולאחריה גלות המוכרת כ"גלות בבל": "עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי הָשְׁבָּרְתִּי קָדַרְתִּי שַׁמָּה הֶחֱזִקָתְנִי הַצֳרִי אֵין בְּגִלְעָד אִם רֹפֵא אֵין שָׁם כִּי מַדּוּעַ לֹא עָלְתָה אֲרֻכַת בַּת עַמִּי מִי יִתֵּן רֹאשִׁי מַיִם וְעֵינִי מְקוֹר דִּמְעָה וְאֶבְכֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה אֵת חַלְלֵי בַת עַמִּי" (ירמיהו ח כ"א- כ"ג).  הרפואה מצויה… אך יש לעשות דבר על מנת להשיגה!

חודש טוב ומיטיב!

[1] עמר ז ושמיר א, "זקום מצרי ושימושיו באזור בקע הירדן". בתוך: מחקרי יהודה ושומרון (כ"ב), תשע"ג עמ' 376-369.

[2] מסיבה זאת נטוע הזקום המצרי בגינת "זמרת הארץ", הצמודה לגינת "שבעת המינים" בנאות קדומים.

לחצו להשארת פרטים >>