צמח חודש שבט - שָׁקֵד מָצוּי

מי הם מבשרי העונה? - על שקד וגם על חצב

ד"ר שרהל'ה אורן וד"ר חן שרמן, יועצת בוטנית

צמח חודש שבט - שָׁקֵד מָצוּי Amygdalus communis
משפחת הורדיים Rosaceae
בערבית - לוּז لوز

רבי אליעזר הגדול, כינוי כבוד לרבי אליעזר בן הורקנוס, היטיב לתאר את שינויי מזג האויר המתרחשים בארץ ישראל בשילוב השפעתם על חיי היום יום: "מחמשה עשר באב ואילך תשש כחה של חמה ולא היו כורתין עצים למערכה לפי שאינן יבשין" (בבלי, תענית ל"א ע"א). במילים אחרות, מט"ו באב ואילך היו מפסיקים לכרות עצים למזבח בבית המקדש (עצים אותם היו עורכים  בסדר מסוים על גבי המזבח), זאת בשל עליית הלחות, לחות שגרמה לשריפה יעילה פחות ולעשן מיותר.

במילים אחרות מסמן למעננו רבי אליעזר הגדול את יום תחילתו של הסתיו, המאופיין בשעות אור מתקצרות, עננות מוגברת וימים בהם הטמפרטורה יורדת; כל אלה מביאים לעליית הלחות, שבעקבותיה נמסר, כאמור, להפסיק את כריתת העצים. מוסיף על כך רב מנשיא: "וקרו ליה יום תבר מגל", כלומר כינו יום זה בכינוי 'יום שבר (תבר) המגל'; נראה כי 'מגל' במקרה זה מסמל כלי כגון קרדום או גרזן ששימש לכריתת עצים.

בדיוק מרבי של שישה חודשים (חצי שנה) מט"ו באב, בחלפנו על פני ימי הסתיו והחורף המאפירים  נגיע למועד ט"ו בשבט. אם היינו יכולים להמשיך את דבריו של רבי אליעזר הגדול היינו מדברים כעת על 'מהפך', והינו אומרים: מט"ו בשבט ואילך גובר/מתאושש כוחה של חמה. כלומר מכאן ואילך יהיו הרבה יותר ימי שמש, ימי הגשמים יתמעטו עד שיעלמו ואורך שעות היום ילך ויגדל.

בדומה למילים שכתב יהודה אלחריזי (בן המאה ה-13) בפיוט על חודש שבט בספרו "תחכמוני": "וְהָאוֹר יִגְדַּל  וְהַקֹּר יִדַּל וְהַשֶּׁמֶשׁ תִּקְרַב וְהָאוֹר יֶעֱרַב"

שתי נקודות ציון אלו של סתיו ואביב במעגל השנה העברי והארץ-ישראלי מלוות בשני צמחים אופייניים המופיעים עמן תדיר: בט"ו באב נראים כבר ראשוני החצבים ובט"ו בשבט בולטת פריחתו הנאה והבולטת של השקד המצוי או בשמו העממי – שְׁקֵדִיָּה.

פריחת החצב בנאות קדומים. צילום נוגן צברי

שני צמחים אלה מהווים מעין 'תמרור' בולט בטבע המכריז על פריצתה של עונה חדשה; החצב מבשר את בוא הסתיו, בעוד שהשקד את פריצתו של האביב. יש בשני צמחים אלה רגישות יתרה לשינויים האטמוספריים באורך היום, לחות טמפרטורה ועוד.

פלאחים ורועי צאן מכנים את החצב בערבית – 'דאליל א-שנה', שמהותו הוא 'אות השנה', או "מיזאן א-שנה", כלומר מאזני השנה ואפילו 'מיזאן אל ריי', שפירושו 'מאזני הרטיבות'. כל אלה שמות עממיים המיצגים את היותו סמן נאמן לשינוי עונתי באקלים.

תפקיד דומה משמש השקד המסמן את פרוץ האביב ופורח באלפי פרחיו המציעים שפע של צוף לדבורים שרעבו למזון בחודשי החורף. לא בכדי נפתח אחד השירים הידועים של ט"ו בשבט "השקדיה פורחת" שכתב ישראל דושמן בשורות אלו:

הַשְּׁקֵדִיָּה פּוֹרַחַת,
וְשֶׁמֶשׁ פָּז זוֹרַחַת.

שקד בנאות קדומים בפריחה צילום: נוגן צברי

העובדה כי השקד הוא הראשון לעצי ארץ-ישראל הנשירים להתעורר מתרדמתו, כאשר עדיין צפויים ימי חורף וקור, היא אחת הסיבות לכינויו המחמיא 'שקד'; כינוי המעיד על שקידה יתרה למלא את ייעודו בשמירה על המשכיות המין על ידי הקפדה על עיתוי ייחודי של פריחה שופעת המביאה שפע מאביקים (דבורים). בנוסף, ראוי לשים לב כי מועד לבלוב העלים, המייצרים מזון ומעניקים אנרגיה נדחה לשלב מאוחר לשלב הפריחה, על מנת לא להסתיר את שפעת הפרחים. עוד נוסיף כי שוקד אותו שקדן גם על הבאת פרחים ופירות גם כאשר מזדמנות שנות בצורת רצופות. כלומר יש לו לשקד כושר הישרדות ראוי לציון.

סגולתו של השקד לשקוד עד למימוש שלם של המטרה היוותה, כנראה, בפי הקדוש ברוך הוא בסיס לטקס הקדשתו של הנביא ירמיהו בפרק א': "מָה אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ"? ותשובתו לא מהססת: "וָאֹמַר מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה" והקדוש ברוך הוא מאשר: "וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת". ירמיהו שימש נביא שניסה בכל מאודו להניא את העם ממעשיו הרעים, והיה גם נביא ש'זכה' בהתגשמות מילותיו כאשר בימיו אכן התגשם חורבן בית ראשון על ידי נבוכדנצאר מלך בבל, ממש כפי שדיבר הקדוש ברוך הוא: "כִּי שֹׁקֵד אֲנִי עַל דְּבָרִי לַעֲשֹׂתוֹ".

המעודד בסיפורו של הנביא הוא השימוש הנוסף שעשה בסמליותו של עץ השקד כאשר השתמש בו גם לנבואת נחמה: "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׁקַדְתִּי עֲלֵיהֶם לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וְלַהֲרֹס וּלְהַאֲבִיד וּלְהָרֵעַ כֵּן אֶשְׁקֹד עֲלֵיהֶם לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ נְאֻם ה'" (ירמיהו ל"א כ"ז).

פרח שקד – צילום: נוגן צברי

חודש טוב ושקדני ונבואת נחמה להסתלקותה של הקורונה 
לחצו להשארת פרטים >>