אַמִּיתָה קֵיצִית

צמח חודש אֱלוּל - אַמִּיתָה קֵיצִית Ammi visnaga, ערבית: ח'יילה خلة, משפחת הסוככיים Umbelliferae

שדה עם סוככים – (צילום: שרה גולד, באדיבות אתר צמח השדה)

הכרות עם צמחים המעיזים לפרוח בסוף הקיץ לאחר חודשי יובש וחום יוקד, מעוררת מחשבה, מחפשת תשובה ואף מֶסֶר לאדם בצעדי חייו. הפעם נתמקד באַמִּיתָה קֵיצִית, צמח גבוה ובולט. צמח חד-שנתי, זקוף (עד 1 מ'). עמוד הפריחה שלו מכוסה עלים צפופים וגזורים בגוון ירוק בהיר. האמיתה פורחת בקיץ (אפריל-אוגוסט), כאשר בקצות הגבעולים עולה תפרחת מרשימה, המסודרת מקבוצות צמודות של סוככים קטנים, הנשאים על קרן קצרה. הסוככים, מצטרפים יחד לסוכך גדול וקמור, עשוי אוסף פרחים לבנים קטנים וצפופים. אלה מהווים דוגמא טובה לשיתוף פעולה המכוון לְנִרְאוּת בולטת כלפי המאביקים.

לפירות, צורה דמוית ביצה פחוסה בצבע חום בהיר. לקראת הבשלת הפירות והזרעים, מתכנסת הקרקפת לכדי צורת אגרוף קמוץ, שיפתח רק עם בוא עונת הגשמים הבאה.
עם הגשם ועליית הלחות נפתח 'הקומץ' והזרעים נפוצים בהשפעת הגשם והרוחות, המטלטלות את צמח האם. שיטה מיוחדת, המתאימה את פיזור הזרעים לעונה מתאימה של גשמים, המבטיחים לזרע הרדום תהליך מוצלח של נביטה וצמיחה. אם נחליף את הצ' במונח 'קמוץ' בשֹ' (שתיהן אותיות שיניות יחד עם ז' וס') נקבל קִמּוֹשׂ, צמח המופיע במקרא. לדעת אפרים וחנה הראובני, הוריו של נגה, מייסד נאות קדומים, זהו שמה המקורי של הָאַמִּיתָה בפי אבותינו בשל הצורה מיוחדת של שימור הזרעים.

סוככיים בשלב 'קמוץ'
מימין: גזר בר (צילום: אירית שרינקוף, נאות קדומים) משמאל: אמיתה קייצית (צילום: שרה גולד באדיבות אתר צמח השדה)

אמיתה קיצית נפוצה בארץ בשדות ובצדי דרכים בחבל הים-תיכוני בצפון הארץ ובמרכזה. תפוצתה העולמית משתרעת בארצות הים התיכון והמזרח התיכון. הסוג אמיתה מכיל שלושים מינים, מתוכם מצויים שניים בארץ; אמיתה קייצית ואמיתה גדולה Ammi majus, המכונה בפי הראובנים לפי המקרא 'קִמְּשֹׂנִים'.

מן הזרעים מפיקים חומר לטיפול בקצרת (אסטמה). סגולתו להרחיב את השרירים המשפיעים על הרחבת הסמפונות ולהקל על הנשימה. החומרים הפעילים מצטיינים גם בפעילות נגד חיידקים ופטריות, מקלים על בצקת ברקמות, מתאימים לטיפול בבעיות לב וכאבי בטן, מחלות עור, נשירת שיער ועוד.

הַקִּמּוֹשׂ מופיע במקרא גם בצמוד לחוֹחַ, כדוגמא לצמד צמחים המעידים על חורבן וקללה: משך דורות הוו החוח והקימוש את אחת הקללות הרציניות ביותר של החקלאי; הקימוש צומח באדמות חקלאיות בינוניות בכובדן. כמות מרובה של קימוש בשדה מעיד על עזובה ועל חולשה. לדוגמא, הנביא ישעיהו ניבא את אחריתה של ממלכת אדום, ותאר כיצד ממלכה עשירה ושאננה תהפוך לאיי חורבות, בעזרת שלושה צמחים המסמלים עזובה: "וְעָלְתָה אַרְמְנֹתֶיהָ סִירִים קִמּוֹשׂ וָחוֹחַ בְּמִבְצָרֶיהָ וְהָיְתָה נְוֵה תַנִּים…" (ישעיהו ל"ד, י"ג). הנביא הושע, גער בעם ישראל ההולך אחר האלילים, וניבא לו עתיד קשה, כאשר השגרה החקלאית תתחלף בקמוש וחוח, המסמלים חורבן: "קִמּוֹשׂ יִירָשֵׁם חוֹחַ בְּאָהֳלֵיהֶם" (הושע ט', ו').

בסמליות דומה מופיעים הַקִּמְּשֹׂנִים, המלמדים מוסר השכל בספר משלי: "עַל שְׂדֵה אִישׁ עָצֵל עָבַרְתִּי; וְעַל כֶּרֶם אָדָם חֲסַר לֵב וְהִנֵּה עָלָה כֻלּוֹ קִמְּשֹׂנִים כָּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים" (משלי כ"ד, ל-ל"א). במשל מתואר אדם עצל, שאינו דואג ועמֵל לחרוש את כרמו הזוכה לכינוי; אדם 'חסר לב'. התוצאה אינה מאחרת לבוא; הנה הצמיח הכרם קִמְּשֹׂנִים וַחֲרֻלִּים, במקום פרי אדמה. פרשנים כרש"י, מצודת ציון ומצודת דוד פרשו אותם כקוצים, ואילו הראובנים כָּאַמִּיתָה. כך וגם כך מדובר באכזבה רצינית לחקלאי.

אצל הקימוש, נאסף עמל השנה אל תוך עצמו, אל תוך קומץ המגן על ההמשכיות שלו. בגאוניות מדהימה משכיל לקיים את שלבי חייו – את היותו! שלב אחר שלב מבצע את דברי קהלת: "לַכֹּל זְמָן; וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם" (קהלת ג', א'-ח').
חודש אלול מכנס את מעשינו אל הנפש, ומורה לנו לברור ולשמור את הטוב לקראת שנה חדשה, להתנקות מן העוון ולהתחזק בסליחה. המשורר ראובן עזריאלי,(1) היטיב לתאר במילים את היד הקמוצה, החובקת את 'מטה דרכינו' בחיפוש אחר דרך טובה:

בְּיָדִי הַמַּטֶּה בּוֹ אָצוּר
עֹל הַחֹפֶשׁ
הַבּוֹחֵר בּוֹ
סוֹלֵל לְעַצְמוֹ אֶת דְּרָכָיו.

מי יתן ותצלח הדרך
חודש טוב ומיטיב

__________
(1) ראובן עזריאלי, בן קיבוץ רמת יוחנן. מתוך הספר 'געגוע' 2003.