חממת עין גדי
חממת עין גדי
בחממה שלפניכם תמצאו את צמחי הבושם העתיקים של ארץ ישראל, ביניהם המור, האפרסמון (נטף במקרא) הקינמון והלבונה שהיו גם מרכיבי הקטורת ומשחת הקודש בבית המקדש. על פי מסורת חז"ל הביאה אותם מלכת שבא כשי למלך שלמה, והוא שתל אותם בעין גדי. יתכן שאלה הם ערוגות הבושם הנזכרות בשיר השירים.
אפרסמון / בלסם
"כורמים… אלו מלקטי אפרסמון מעין גדי ועד רמתא". (בבלי, שבת כו ע"א)
האפרסמון היה הבושם היקר ביותר בתקופת המשנה והתלמוד, היא התקופה הרומית-ביזנטית. הוא גודל בעין גדי ויריחו, היה גידול ייחודי ליהודה ואף הפך לסמל יהודי.
הצמח נזכר פעמים רבות בספרות חז"ל ובכתבי היוונים והרומאים. היום הוא מזוהה עם ה- Commiphora gileadensis) , שיח בושם הגדל בדרום ערב, ממלכת שבא לשעבר. על פי חז"ל, מלכת שבא היא שהביאה אותו כשי למלך שלמה. שבר כד חרס מימי המלך שלמה שנמצא בירושלים ועליו כתובה המלה "שחלת", (אחד ממרכיבי הקטורת) בכתב שבאי עתיק, מאשר את הקשר בין ממלכת שלמה וממלכת שבא.
בניגוד לשרף של צמחי בושם אחרים כמו המור והלבונה, המתגבש לגושים, שרף האפרסמון הוא נוזלי ומתנדף ולכן נקרא במקרא גם נטף. הפקת הבושם הייתה מומחיות שהייתה ידועה רק לכורמי עין גדי. על רצפת הפסיפס בבית הכנסת העתיק בעין גדי התגלתה כתובת ובה קללה: "ארור האיש אשר יגלה את סוד הקריה".
הנטף היה אחד ממרכיבי הקטורת ושמן המשחה בבית המקדש של שלמה. המוהל הטהור היה יקר מאד ונועד רק לבני האצולה. הבושם המעורב בשמן, שמן האפרסמון, היה זול יותר. על בנות ירושלים מסופר שהיו מניחות זפק של תרנגול ממולא בשמן מור ואפרסמון בין העקב לנעל, וכשהיו רואות קבוצה של בחורים היו דופקות עליו והבושם היה מתפשט באוויר. ( איכה רבה, ד טו).
במאה השביעית ננטשו מטעי האפרסמון והוא נעלם מאדמת ארץ ישראל. הוא הושב אליה רק בעשורים האחרונים.
מור
"…וְיָדַ֣י נָֽטְפוּ־מ֗וֹר, וְאֶצְבְּעֹתַי֙ מ֣וֹר עֹבֵ֔ר עַ֖ל כַּפּ֥וֹת הַמַּנְעֽוּל": (שיר השירים ה ה)
בושם המור, בושם יקר מאד אף הוא, מופק מכמה מיני עצים קוצניים קטנים, בעלי עלים תלתניים, השייכים לסוג מור. המור המזוהה עם המור המקראי הוא (Commiphora Myrrha שמוצאו מאפריקה, ארצות ערב ומזרח הודו , שם הוא גדל על אדמת סלעים. לא ידוע אם גודל בתקופת המקרא בארץ או שהובא אליה על ידי הסוחרים בדרך הבשמים.
הפקת השרף מתבצעת על ידי פציעת קליפת העץ בחתכים רבים המגיעים עד לצינורות הובלת המוהל, דבר הגורם לשרף לזלוג החוצה. שרף המור שעוותי, הוא מתקשה במהירות וצבעו צהוב אטום או שקוף. במהלך הזמן הוא הופך כהה ומופיעים בתוכו פסים לבנים.
המור מוזכר בתנך פעמים רבות. הוא הבושם הראשון מבין הבשמים להכנת "שמן המשחה – שמן הקודש, שבו קידשו את כלי המקדש. בשיר השירים מתבשמת בו הרעייה (שיר השירים ג ו):ובמגילת אסתר מסופר כי הבתולות שבאו לתחרות בחירת המלכה למלך אחשוורוש, טבלו קודם שישה חודשים בשמן המור. את השרף המיסו בעת העתיקה בשמן ולא בכוהל כפי שנהוג היום.
קינמון ציילוני
"… נֵ֣רְדְּ׀ וְכַרְכֹּ֗ם קָנֶה֙ וְקִנָּמ֔וֹן עִ֖ם כָּל־עֲצֵ֣י לְבוֹנָ֑ה מֹ֚ר וַאֲהָל֔וֹת עִ֖ם כָּל־רָאשֵׁ֥י בְשָׂמִֽים" (שיר השירים ד יד)
הקינמון הוא עץ ירוק-עד ממשפחת העריים (Lauraceae), היא משפחתו של הער האציל המוכר לנו כעץ עלי דפנה. מוצאו מציילון, היא סרי-לנקה של ימינו.. בעבר גודל גם במצרים ויתכן שמשם הגיע גם לארץ ישראל. קליפת הגזע היא תבלין מתוק המשמש למאכל ולמרפא כבר אלפי שנים.
בתנך הוא נזכר כצמח בושם שהיה אחד ממרכיבי משחת הקודש ובשיר השירים הוא אחד מצמחי הבושם שאליהם נמשל ריחה של האהובה.