על נר מיוחד בכסלו

רוב הצמחים המקדימים לפרוח לאחר הקיץ הארוך הם צמחי בצל ופקעת, או בשפה הבוטנית גֵיאוֹפִיט (גֵאָה= אדמה, פִיטוּס = צמח). בחלקים התת קרקעיים שלהם, נאגרו כמויות מזון המאפשרות להם לפרוח אפילו לפני היורה, ולכן כונו 'מבשרי הגשם', לדוגמא החצב והחבצלת. לאחריהם, יבצבצו מן האדמה גיאופיטים נוספים שהגשמים הראשונים עוררו מתרדמה, כמו, סתוונית היורה Colchicum stevenii שהראובנים כינוה 'בר יורה' או כדן קטן פרחים Muscari parviflorum, המוכר בשם העממי 'פעמוני גשם'.
מיד לאחריהם יעלה מלא הוד ייחודי כַּרְכֹּם חָרְפִּי Crocus hyemalis, צמח פקעת, נפוץ בחבל הים תיכוני בין סלעים ובתות. הכרכום צמח נמוך (4-8 ס"מ). בעל שושנת עלים סרגליים מעוטרים בפס לבן לאורכם ובמרכז פרח חסר גבעול. לפרח, בדומה לבני משפחת האירוסיים Iridaceae מסדרת השושניים האחרים, עלי עטיף (עטיף - עלי הגביע ועלי הכותרת התאחדו לכלל עלה אחד).

הסוג כרכום מונה כ-80 מינים, תפוצתו נפרשת מאירופה ועד מרכז אסיה. רוב מיני הסוג נפוצים בבתי גידול מושלגים משך רוב חודשי השנה, לכן סיגל לעצמו הכרכום תכונת פריחה מוקדמת לפני ירידת השלגים. לאחר הפריחה נותר הצמח מתחת למעטה השלג, כאשר שלב לבלוב העלים וחניטת הפירות מתרחש באביב, בעת הפשרת השלגים. תכונת הפריחה המוקדמת נותרה גם בקרב מיני כרכום שהותאמו לבתי גידול שאינם מושלגים.
פריחה המקדימה את עונת השלגים בארץ, נצפית במין כרכום החרמון ,Crocus hermoneus מין אנדמי (בלעדי) לארץ ישראל, המצוי פרט לחרמון גם בפסגות הרי שומרון (ליד רמאללה), אוכלוסייה המוכרת כ'כרכום החרמון תת-מין ארץ-ישראלי', תת-מין זה מצוי בסכנת הכחדה (מין אדום) בשל פגיעה בבית הגידול שלו.

המין כרכום השבכה Crocus Cancellatus, גדל בארץ בצפון הגולן ובהר הנגב. (שמו נקבע משום גלדי הפקעת, דמויי הרשת) דגם תפוצה מקוטע זה, המופיע במינים אחדים של הסוג כרכום, מרמז על שינויי אקלים שחלו באזורנו; עידן הקרח האחרון, שחל לפני 20-80 אלף שנה, הביא להתפשטות צמחי אזורים הררים כלפי דרום. עם ההתחממות, נסוגו צמחים אלה צפונה, ומיוצגים כעת באזורים הררים, קרירים ומבודדים כדוגמת החרמון, הר הנגב ופסגות יהודה ושומרון.
כאן המקום להדגיש כי חשיבות צמחיית הבר של ישראל אינה רק אקולוגית, תרבותית ואסתטית, אלא גם מחקרית; דגמי תפוצתם של מינים אחדים, מגלים את צפונות העבר, ההיסטורי והגיאולוגי, של אזורנו.
הכרכום החורפי 'שלנו', הוא מין אנדמי (ייחודי) לחבל הים-תיכוני של ישראל, סוריה ולבנון, והוא הנפוץ מבין שמונת מיני הסוג כרכום הגדלים בארץ-ישראל. המתבונן בפרח יגלה ששה עלי עטיף בצבע לבן העוטרים במרכז כתם בצבע צהוב – חלמון, המכוון את החרקים המאביקים אל מקור הצוף. האבקנים (האיברים הזכריים) בעלי גוון שחור, ואילו אברי המין הנקביים; עמוד העלי והצלקות, מפוצלות לשלוחות דקיקות, בצבע צהוב – כתום.
השם העברי – כרכום, מהווה תרגום לשם המדעי הנשען על שם פרסי שפירושו – צהוב. קרוב משפחה מאותו סוג בשם כרכום הגינה Crocus sativus, הוא מין תרבותי הגדל בידי אדם. מצלקות של מין כרכום זה, בעל עלי עטיף בצבע סגול, מפיקים את התבלין היקר בעולם המכונה 'זעפרן'.
'כרכום' – מילה יחידאית בתנ"ך, הנזכרת ברשימת בשמים: "נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם קָנֶה וְקִנָּמוֹן עִם כָּל עֲצֵי לְבוֹנָה מֹר וַאֲהָלוֹת עִם כָּל רָאשֵׁי בְשָׂמִים" (שיר השירים ד י"ד). במקורות אחרים מופיע הכרכום כסמל לדבר יקר ערך: "והיתה חביבה עליו כשדה מליאה כרכום" (ירושלמי, סנהדרין י"ב ע"ב), או כמייצג צבע צהוב: "חמישה דמים טמאים שבאישה האדום, והשחור וכקרן כרכום…" (משנה נידה ב ו). צבע צהוב בַּפּנים הפך ביטוי למבוכה, אכזבה ועלבון, כפי שקרה למשה בעת שפנה אל הקדוש ברוך הוא בשאלת טמאה וטהרה הנוגעת בכוהנים ולא נענה: "באותה שעה נִתְכַּרְכְּמוּ פָּנָיו של משה" (מדרש רבה, פרשת חוקת).

מראה הכרכומים הצחורים ברקע אדמה כהה רווית גשמים, בעונה בה מעטות שעות האור ועננים משליטים קדרות, מזכיר 'נרות' טבעיים המאירים את הסביבה. מראה הרומז לחג החנוכה – חג האוּרים, החותם את חודש כסלו. בנאות קדומים, הכרכום החורפי נפוץ בשטחי בתה ובשטחים עשבוניים. ריכוז יפה במיוחד נמצא בצפונה של גבעת 'ספרות החוכמה' מעל 'גדרות הצאן'.
ולנו לא נותר אלא לבקש שחודש כסלו אכן יהיה עתיר גשמים, שיביאו בעקבותיהם עושר של נביטת צמחי בר וזרעי תרבות שנזרעו ביד החקלאי בשדות, כמילותיו של המשורר זאב(1): "… דִּבַּרְתִּי בְּלְשוֹן הַשָּׁדוֹת הַנּוֹבְטִים בְּאֵין-קוֹל"
__________
(1) זאב- אהרן זאב (1969-1900), משורר וסופר עברי. מתוך: "מיכל ירדה לדבר עם השדות"

*** המעוניינים לקבל את רשימת המקורות המלאה, יפנו לכותבים.

* תמונות הכרכום הנאה והכרכום החלמוני – באדיבות אתר "צמח השדה"