הֲיִגְאֶה גֹּמֶא בְּלֹא בִצָּה

צהרים, חרבוני קיץ,
עז האור מנשוא ולא יכיל היום את זהרו…
האבנים בשדה קלויות אש וגדרות כתנור נכמרו.
אילנות ושיחים נלאו מארוג תחתם את קורי צלליהם...
צל, צל! מי יתן מעט צל" (מתוך: ספיח/ח"נ ביאליק)

חם סביב, סדוקה האדמה מיובש, בעלי חיים תרים אחר מחבוא מן הלהט, בני האדם ספונים בחדרים ממוזגים … אך יש מי שדווקא כעת מרגיש כי זוהי שעתו היפה; אלה הם צמחי המים, המצויים בתוככי מקור חיים, מבליטים את נופם ומנצלים את ייחודם להביא דור חדש להמשכיות מבטיחה. אחד המוכרים שבהם הוא גֹּמֶא (גומא), עליו העידו רעיו של איוב: "הֲיִגְאֶה גֹּמֶא בְּלֹא בִצָּה" (איוב ח י"א). פרוש 'מצודת דוד'¹, הסביר את הפועל 'יִגְאֶה' שבפסוק, המדגיש את עוצמת צמיחתו של הגומא: "והנה כה יאמרו לך וכי יגדל עץ גומא בלא טיט הלח… הלא אין דרכם לגדול אלא במקום המים לבוא בהם מרבית הלחלוחית ושפע הרטיבות". הכינוי גֹּמֶא מעיד על תכונה בולטת של הצמח לגמוע כמויות של מים לצורכי גדילתו.

בריכת גידול מוצפת מים בגן הבוטני בנאות קדומים

גומא הפפירוס, צמח ביצות טרופי, עשבוני רב-שנתי. מרחב ארץ ישראל הוא גבול צפוני לתפוצתו. בעבר היה נפוץ בארץ במקורות מים, נחלי החוף, אולם תהפוכות אקולוגיות פגעו בו והוא הפך נדיר, ומצוי בסכנת הכחדה. כיום, גדל הגומא באופן טבעי כמעט רק בשמורת החולה, אולם השימוש שנפוץ בו לצורכי נוי מסייע בתפוצתו והישרדותו.

את הגומא ניתן למצוא במקבצים גדולים ומרשימים, בשל דרך התרבותו הוגטטיבית (צמחית, שלא מזרע) מקנה שורש זוחל ומתפצל, המצוי בתוך המים ומצמיח תוספות ללא הרף. בעיקר מואצת גדילתו בקיץ, אז שפע המים והחום, מאיצים את גדילתו. חלקיו העליונים הם חד-שנתיים, אולם לבלוב מתמיד משאיר את המראה הכללי ירוק ורענן. הגבעול עבה (עד 5 ס"מ), צומח באופן ישר עד לגובה של 3-4 מ', אינו מתפצל ובחתך ניתן לראות כי תבניתו עשויה משלוש דפנות, היוצרות מעין משולש. הגבעול מלא ברקמה ספוגית מאֻווררת, המסייעת לנשימת חלקי הצמח השקועים במים, בסביבה דלת חמצן. לגומא עלים מנוונים חומים המסודרים כעין רעפים ומצויים בבסיס הגבעול.

הפריחה מתרחשת, כאמור, בקיץ (מאי עד אוקטובר). התפרחות עשירות בקרניים ירוקות מרובות, היוצאות מנקודה אחת באורך כ-30 ס"מ, ונושאות בקצותן פרחים קטנים לא בולטים, המואבקים על ידי רוח. כל פרח הוא שיבולית המורכבת משלוש שיבוליות פחוסות בעלת פרחים רבים. האבקנים מאורכים יחסית, כיאה לפרח מואבק רוח. הסוג גומא בעולם כולל מינים רבים, מתוכם מצויים בארץ 8, חלקם נדירים וחלקם, מהווה עשב רע בשדות, כגון גומא הפקעים.

גומא פורח

לגומא מספר שימושים; קני השורש משמשים למאכל לאחר קלייתם. רקבובית של גומא, הנוצרת משך שנים רבות בתנאים אנאירוביים (ללא חמצן) בשילוב מים, חום וקרינה, הופכת לאדמת כַּבוּל, המוכרת לנו מאזור עמק החולה. הכבול משמש לדשן וכחומר בעירה. בעיקר מוכר גומא הפפירוס בשימוש העתיק בו ליצור נייר, שנפוץ ממצרים כנראה כבר באלף ה-3 לפני הספירה. המונח -paper באנגלית ומינוח דומה בשפות רבות בעולם, נגזר משמו של גומא הפפירוס או בקיצור – פַּפִּירוּס. בערבית נקרא הצמח 'בַּאבִּיר", בשל קושי לבטא פּ'. לתהליך ייצור נייר פורסים פרוסות דקות מתוך הגבעול לאורכו, מניחים פרוסה בצד אחרת. לאחר מכן מניחים בניצב שכבה נוספת, ולסיום מכים בפטיש מיוחד, בעל ראש עץ רחב על שתי השכבות, על מנת להדביק אותן למקשה אחת. לאחר שיבש הנייר, החליקו את שטח הפנים על ידי שפשוף בחלוק נחל או צדף לצורך החלקה. פירוש המונח 'פַּפִּירוּס' במצרית עתיקה הוא 'מתנת היאור', ולפי גרסה אחרת 'מלכותי'. בכתב החרטומים מסמל ציור של גומא את המילה 'צמח', כהדגשה לתפוצתו וחשיבותו. הגומא שימש כסמלה של מצרים התחתונה בתקופה של המצאת ותפוצת הפפירוס. יחד עם זאת, כיום נדיר גומא הפפירוס במצרים בשל ניצול יתר.

גומא הפפירוס משמש גם כתרופה לריפוי פצעים, לבעיות עיניים ולהרפיית שרירים. שריפת קנה הפפירוס מפיצה ריח נעים, ואף נודעה תופעה לפיה סוחרים ערביים היו שורפים דפי פפירוס במנוחת שיירות המסחר, על מנת לבשם את האויר.

שימוש חשוב בגבעולי הפפירוס הוא קליעת סלים לשימושים שונים. לעניין זה מוכרת התיבה שקלעה אמא יוכבד לתינוק שלה, אותו ניסתה להסתיר מקלגסי פרעה. לימים יקרא התינוק – משה: "וְלֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא… וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד… עַל שְׂפַת הַיְאֹר" (שמות ב ג). סלים שנקלעו מפפירוס, כגון סלי נשיאה או אלה של עקל בית בד או הגת כונו בפי חז"ל 'כלי פפיר': "בכלי פפיר מכלי נצרין שאין מקבלין טומאה אלא משתגמר מלאכתן" (תוספתא, כלים ה י). בתרגום יונתן ל'מקרא ביכורים' (דברים כ"ו ג) כתוב: "ותעטרון בסליא וציניא ופיפורייא", כלומר טנא, משמש כמונח מקביל לפיפורייא. רצועות שנחתכו מגבעול הגומא, שמשו כחוטים או סרטים, אותם כינו חז"ל – 'גֶּמִי', כפי שמוזכר במשנה בעניין סימון פרי בכור, המיועד עם הבשלתו להיות מונח בטנא: "כיצד מפרישין הַבִּכּוּרִים, יורד אדם בתוך שדהו ורואה תאנה שבִּכְִּּרה, אשכול שבִּכֵּר, רמון שבכר, קושרו בגמי ואומר, הרי אלו בִּכּוּרִים" (משנה, בכורים ג א)

התחלנו בשיא חומו של הקיץ, הקרוי בפי חז"ל 'שלהי דקיטא', ונחשפנו לפינות 'גן עדן' קטנות וחשובות של מקור מים, המאפשרות גידול של עולם צמחים שונה וייחודי, כמו זה של הגומא. מראות אלה מעצימים את רב גוניותו וגדולתו של הטבע ושל הבריאה. אולי נדירותו של הגומא ברקע של סכנת הכחדה, ומאידך חשיבותו הכלכלית וההיסטורית, יכולים לתת בידינו דווקא בחודש זה של תחילת שנה חדשה, שיעור חשוב אודות השפעתו של האדם על הטבע הסובב אותנו ועל הנזקים שיוצר האדם, בד בבד עם צעדי התפתחותו. מי יתן ונדע למצוא איזון נכון ומיטִיב בין האדם בעולמו המפותח, לבין הטבע שתמיד ישאר בסיס קיומנו, אמן!

חודש טוב ושנה טובה!

__________

(1) מצודת ציון – רבי דוד אלטשולר (1769-1687), פולין פרשן תנ"ך שכתב את "מצודת דוד" ו"מצודת ציון".