מאמרים - הכתובה לשבועות ~ פארק נאות קדומים על משלוחים בעת העתיקה

הכתובה לשבועות

הכתובה לחג השבועות - טקס הנישואין האלגורי

שרית ליבוביץ זלץ

"...משל למלך שהלך למדינת הים והניח ארוסתו עם השפחות, מתוך קלקול השפחות יצא עליה שם רע. עמד שושבינה וקרע כתובתה, אמר אם יאמר המלך להורגה אומר לו עדיין אינה אשתך. בדק המלך ומצא שלא היה הקלקול אלא מן השפחות, נתרצה לה. אמר לו שושבינה: כתוב לה כתובה אחרת שנקרעה הראשונה. אמר לו המלך: אתה קרעת אותה אתה קנה לך נייר אחר ואני אכתוב לה בכתב ידי כך. המלך זה הקב"ה השפחות אלו ערב רב והשושבין זה משה ארוסתו של הקדוש ברוך הוא אלו ישראל לכך נאמר פסל לך"

(רש"י לשמות ל"ד א).

כתובה היא מסמך יהודי חוזי כתוב עליו חותמים במהלך טקס הנישואין, במקור מטרתו הייתה להתמודד מול דין תורה המאפשר לבעל לגרש את אשתו על-פי רצונו בלבד וללא כל מחויבות (דברים כ"ד א') .

עדויות להתקיימות חוזה זה נמצאות בעולם היהודי החל מהמאות הראשונות לפסה"נ, הן באזכור בספר החיצוני טוביה (מאות 4-3 לפסה"נ) והן בממצאים ארכיאולוגיים מארכיון הפפירוסים של המושבה הצבאית היהודית מן האי המצרי יב (מאה 5 לפסה"נ). הרעיון התגבש והתעצב בתקופה התלמודית והוא ממשיך להשתנות ולהתעדכן עד לימינו תוך שהוא מושפע מרוח הזמן והמקום.[1]

הרעיון גלש למנהג שהפך פופולרי בחג השבועות בקרב קהילות מסוימות כחלק ממנהגי חג השבועות; טקס נישואין אלגורי בין אלוהים לבין צאן מרעיתו. בטקס, משמשים חוקים של חיי אישות פרטיים משפחתיים כאלגוריה ליחסים בין עם לאמונתו המונותאיסטית הייחודית שהיא מחד אמונה דתית חזקה ואיתנה ומאידך לא מתכחשת לחשש מהתבוללות ומנטייה לאמונות אליליות הקיימות בסביבה הקרובה. האישי הופך לציבורי והציבורי לאישי מאוד.

חג השבועות הוא חג בעל פנים ושמות רבים, במקרא שמותיו הם חקלאיים: חג השבועות, חג הקציר ויום הביכורים, בתלמוד ובלשון חז"ל": עצרת. שני שמות נוספים ידועים לחג זה: האחד 'חג מתן תורה' שם שאינו מופיע בתורה וניתן לחג בעקבות המסורת לפיה ביום זה נערך מעמד הר סיני, שבו אלוהים בעצמו התגלה אל עם ישראל סביב להר במעמד נבואי-היסטורי חד פעמי והורה להם את עשרת הדברות.

השם השני 'יום הקהל' מבוסס על הפסוק: "אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ בְּיוֹם הַקָּהָל" (דברים, ט',י') למעשה כך מכונה בתורה מעמד קבלת התורה וייחודו בהפיכת הקהל לעם. שני שמות אלו מעידים על חשיבות מתן החוקים והתהוותו של העם כשלוחה של אלוהיו על-ידי תורתו טרם הכניסה לארץ המובטחת. מסורות מיסטיות טענו כי אלגורית יום זה (ו' בסיון) הוא מועד ברית נישואין ובו הביא משה, (אשר בהקשר זה משמש בתפקיד השדכן), את עם ישראל (החתן) להר סיני הוא מקום החתונה כדי להינשא לאלוהים או לתורה (הכלה).

תפיסה זו מבוססת גם על תיאור יום הכלולות במגילת שיר השירים שנאמרה על פי המסורת התנאית במעמד הר סיני. במגילה נאמר:"צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ" (שיר השירים, ג', י"א) והתפרש: "ביום חתונתו זה מתן תורה וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו" (בבלי, תענית כ"ו).

גם ספר הזוהר, קושר את חג השבועות – חג הבריתות, לברית נישואין וחג כלולות שמיימי בין הקדוש ברוך הוא ועם ישראל .[2] החג הפך למועד הבולט במגוון של מנהגים מיסטיים הנהוגים בו שתכליתם הכוללת 'תיקון ליל שבועות' אינה לתקן (את המקולקל) אלא להתקין (להתכונן). לסדר, לייפות ולהכין את הכלה (עם ישראל)  אל החתן (אלוהים) על-ידי לימוד התורה לקראת יום השידוך. על-פי אותה מסורת קבלית הנשענת על מסורות קדומות, הקשר בין ה' לבין עם ישראל הוא ברית עולם שנכרתה ביום מיוחד זה  באמצעות מתן התורה, ולכן ביום זה מדי שנה מתחדשת הברית ביניהם ומתחדש מעמד הכלולות.[3]

כדי להנציח את האיחוד המיסטי הזה, נהגו בקרב קהילות הספרדים בארצות אירופה וקהילות בארצות האיסלאם, לכתוב פיוטים מיוחדים לטקס. את 'כתובת הנישואין',[4] שכונתה "כתובת שבועות" או "הכתובה" קראו בחגיגיות בבית הכנסת לפני קריאת התורה ביום הראשון ולעיתים גם השני של החג, בעת תפילת שחרית עם פתיחת ההיכל וקודם הוצאת  ספרי תורה.

פיוטים מנהגים ותפילות אלו היוו ככל הנראה השראה לכתיבתם של כתבי יד מיוחדים במינם, כתובות מאוירות המתארות בכתב ובאיור את אותה התחייבות בין האל לעמו ואשר מוקראות בפומבי בחג השבועות.

כתובות נדירות אלו אוירו בקהילות חזקות, שבהן כתובות מאוירות היו חלק מרכזי המפאר את טקסי החתונה המשפחתיים ומעיד על חוסן כלכלי וערכים חברתיים ואסתטיים.  לא ייפלא איפא, שהטקס הקהילתי זכה גם הוא לביטוי חזותי מרשים

בתמונה שלפנינו כתובת שבועות המתוארכת למאות 18-17 ועל-פי השערות החוקרים נכתבה ואוירה באיטליה, הכתובה נמצאת היום במוזיאון לאמנות יהודית במנהטן ניו-יורק.

תאריך הנישואין האלגורי הוא שבת של ראשית חודש סיון למניין השנים לבריאת העולם – מניין הנהוג עד ימינו. הטקסט של חוזה הנישואין נמצא בריבוע המרכזי. בתחתית הכתובה מתוארות שלוש התחנות החשובות ביותר בחייו של משה הצעיר, טרם התמנה למנהיג: מימין יוכבד משיטה את התיבה שבה משה התינוק במימי הנילוס.

בצד השמאלי מתוארת הסצנה בה בת פרעה שולחת את אמתה. במרכז מתואר משה כרועה צאן, רוכן אל מול הסנה הבוער. דמויותיהם גדולות הממדים של משה ואהרון ניצבות משני צדי הטקסט

ומעל לראשיהם מופיע צמד המילים "נעשה ונשמע".

בחלק העליון של הכתובה האיטלקית מתואר מעמד מתן תורה בהלימה לתיאור בספר שמות.

אם תגדילו את התמונה תוכלו לראות את  חתימת שמות העדים שנכחו בטקס: השמים והארץ.

גם בעת החדשה, ניתן לראות הדהוד לשימוש אומנותי בטקס החופה ובכתובה האלגורית. אמן ההדפס ומאייר הספרים היהודי אפרים משה ליליאן, שהיה ממייסדי בית המדרש לאמנות ולמלאכות אמנות "בצלאל" ונחשב לגדול מנסחי החזון האמנותי הציוני בראשית המאה ה-20, יצר בירושלים בשנת 1906 את הטריפטיך "חתונה אלגורית". (ראה תמונה)

זהו מתווה לשטיח שנועד להיארג ב"בצלאל" לכבוד יובל ה-25 לנישואיו של דוד וולפסון, נשיא הקונגרס הציוני ויורשו של הרצל.

במרכזו נראים חתן וכלה: (הגבר בדמותו של תגלת-פלאסר מלך אשור) ושלובות בו דמויותיהם של תאודור הרצל ודוד וולפסון עצמו. הכלה היא ייצוג סמלי ל"בת ישראל". בצד אחד מתוארת ה"גלות" בדמות הנביא ירמיהו, מבשר החורבן וגלות בבל ובצד השני מתוארת ה"גאולה". ביצירה מודרנית זו טקס הכלולות האלגורי מסמל את הזיווג בין "הציונות" ל"עם ישראל", הציור משקף את הזיקה הישירה בין תקופת העבר בהיותו של עם ישראל חלק בלתי ניפרד מנוף המזרח הקדום, לבין האומה החופשית והריבונית העומדת ברגע הגאולה הציונית בהווה.

בספרו "מנהגי החגים" מציין עקיבה בן-עזרא: "החגים הם אספקלריה מאירה לחיי הנפש והגוף של העם, הם סכום הרגשות שנצטברו בימות החול ושמצאו להם את תיקונם בימי מנוחה ושמחה… והם חוזרים ומשפיעים על אישיותו ומעצבים את דמותו של העם. מנהגי שבועות בייחוד הם ראי נאמן שבו נוכל לראות את העברי מאז לכתו במדבר עד צאתו מארצו עם מקל הנדודים בידו. במנהגים אלה מתבטאים שאיפותיו ומאווייו של עם ישראל מימי שבתו בארצו עד ימינו אלה, ימי גלות ורדיפות".

חג שבועות שמח!

 

[1] צבר, שלום (1993|)  מזל טוב, כתובות מצוירות מאוסף מוזיאון ישראל, הוצאת מוזיאון ישראל, ירושלים עמ' 11

[2] אליאור, רחל (2012), חג שבועות הנעלם, מתוך: וזאת ליהודה: קובץ מאמרים המוקדש לחברנו, פרופ' יהודה ליבס לרגל יום הולדתו השישים וחמישה, עורכים מ' ניהוף, ר' מרוז וי' גארב, מוסד ביאליק והמכון למדעי היהדות על שם מנדל, עמ' 92-70, המאמר עוסק בהרחבה בפניו המשתנות של החג מהעת המקראית ועד לעת החדשה

[3] הרשמן, דבי, עורכת (1994) אלילות מקומיות: מאלת הדגן הפרהיסטורית עד דמות החלוצה
מתוך: אלילות מקומיות, מאלות קדמוניות עד לנשים המיתולוגיות של היום
קטלוג התערוכה, מגדל דוד- המוזיאון לתולדות ירושלים, עמ' 18-17

[4] יהושע, יעקב (1965) ילדות בירושלים הישנה פרקי הווי מימים עברו, הוצאת ראובן מס, ירושלים עמ'  105

[5] בן עזרא, עקיבה (1962) מנהגי חים, הוצאת מץ ניומן ירושלים תל-אביב, שבועות עמ' 278

 

לחצו להשארת פרטים >>