ט"ו בשבט

העם היהודי חוגג חגים ומועדים רבים. למעשה, זהו אחד האופנים לפיו אנו מכירים ומבינים את תנועת הזמן שלנו, ולא פחות מכך את קורות עברנו – את ההיסטוריה שלנו.

מהו ט"ו בשבט ומה מקורו?
רבים יעידו כי זה חג בו נוהגים לטעת עצים ולציין את חשיבות שמירת הטבע. רק מעטים יודעים שהמועד שנקבע לט"ו בשבט, והמוזכר בפעם הראשונה במשנה, במסכת ראש השנה בשם: "ראש השנה לאילן", לא נועד לנטיעה כלל וכלל, אלא כפי שציין הרמב"ם: "ט"ו בשבט ראש השנה למעשרות האילן" ('היד החזקה' הלכות תרומה ה י"א). זהו תאריך הקובע את ההפרדה בין שנת מעשר (מס) אחת לקודמתה. מה ההיגיון בתאריך זה? בחודש שבט אומנם העשב בארץ ירוק ופרחים משובבי נפש פורחים, אך כשנבדוק את עצי הפרי כמו את שדות החיטה והשעורה, נבחין שאין כלל יבול שניתן לאסוף בעונה זו ועצי הפרי נמצאים בתרדמת חורף. אין ספק שזהו זמן הולם לברר מה נמצא במחסנים. מכאן ואילך, כל פרי שיחנוט יכנס לחשבון המעשרות של שנה הבאה. שהרי אין מחשבים מיסי שנה אחת מההכנסה שהייתה בשנה אחרת.

ומדוע דווקא באמצע חודש שבט?
בחודש טבת מרבית אילנות המאכל עומדים בשלכת וקצב חילוף החומרים שלהם איטי ביותר. בשבט מתחולל שינוי: הימים הולכים ומתארכים, מזג האוויר מתחמם, ואלה משפיעים על תהליכים פיזיולוגיים של התעוררות האילן, שיביאו בהמשך ללבלוב ולחניטת הפרי. "מתלחלחין עצי האילנות ומתחילים לשתות ולחיות" כתהליך זה מתרחש רק לאחר ט"ו בשבט, ומכיוון שיום חניטת הפרי הוא הקובע לאיזו שנת מס ישתייך היבול. מכיוון שרוב האילנות חונטים את פרותיהם לאחר חודש שבט, אנו יכולים בביטחון להבדיל בין שנת מס אחת לאחרת . קיימת מחלוקת בין בית הלל לבין בית שמאי לגבי ראש השנה למעשרות האילן. לפי בית שמאי, מדובר בא' בשבט ובית הלל גרס כי התאריך חל בט"ו בחודש מכיוון ויש להיצמד לזמן בו 'מתחממים' המים ומתחילים לעלות בעץ.

מה הכריע במחלוקת לקביעת ההלכה כבית הלל?
אפרים וחנה הראובני, הוריו של נגה מייסד נאות קדומים, חקרו שאלה זו. הם גילו שקיימת אמונה בקרב ערביי הארץ, לפיה בחורף נמצא החום בכעין גחלות ("ג'ומרות") בשמים והקור מצוי על האדמה. בקיץ החום יורד על הארץ והקור יורד ושוקע בבטן האדמה.

לפי מסורת זו, החום יורד בשלושה שלבים: גחלת אחת (ג'ומרה) מחממת את האוויר ויורדת ב-א שבט. גחלת שנייה מחממת את המים ויורדת ב-ט"ו בשבט והגחלת השלישית יורדת ב-א' אדר ומחממת את האדמה.
מתברר ששלוש עונות ירידת 'גחלי החום' מן השמיים, מתאימות לשלוש עונות התפתחות זחלים בשם 'דובון הקורים (Ocnogyna loewii) . הם מוצצים את ציפת הירק מתוך העלים ומגנים על עצמם מפני ברד, קור וגשם בעזרת קורים דקים המכסים את קבוצת הזחלים. בקרב תושבי הארץ מוכרים בשם "גומרות" (ג'ומרה= גחלת אש), שכן עם זריחת השמש, מוארות טיפות המים שעל הקורים בצבעי הקשת והאש. היוצא לטייל בארץ בעונה זו יוכל לזהות את 'דובון הקורים', כפי שהכירו אבותינו, מהם למדו על היום המסוים לפיו נכון להפריד בין שנת מס אחת לאחרת.

ג'ומרה

כיצד הפך ט"ו בשבט מתאריך שכל עניינו כלכלי לחג?
בספרו "טבע ונוף במורשת ישראל" טוען נ. הראובני כי צמיחתו של ט"ו בשבט כחג הייתה דווקא על רקע הניתוק הפיזי של העם מן הארץ. רגשות הגעגועים שהתפתחו בגולה לימים שבהם הייתה הארץ בפריחתה, הם שהביאו להתפתחות המנהג של אכילת פרות יבשים לאחר החורבן.
במשך הדורות, קיבל ט"ו בשבט מעמד של "יום דין לאילנות". יום חגיגי שאין אומרים בו תחנון, אלא תפילות מיוחדות ופיוטים לברכה לאילנות, לפריון ולשפע.
במאה ה-17 הוסיפו מקובלי צפת מנהג נוסף והוא "תיקון ליל ט"ו בשבט" אותו פרסמו בקונטרס "פרי עץ הדר". אחד היסודות הבולטים בטקס זה הוא שתיית ארבע כוסות יין לבן ואדום וסעודת 30 מיני פרות, יסודות המחוברים ונובעים מהטבע הארץ ישראלי.

ט"ו בשבט – האמנם עת לטעת?
למעשה, עת הנטיעות לפי המשנה הוא באחד בתשרי לפני בא הגשמים, תאריך מתאים לאקלים הארץ. מנהג נטיעת האילנות בט"ו בשבט התפתח בתקופת העלייה השנייה; המחנכים העבריים שעלו לארץ מלאי כיסופי גאולה, ביקשו להפוך את הגעגועים למעשה וקבעו את ט"ו בשבט כיום נטיעה לתלמידי בתי הספר בכל הארץ. כחיבור הגיוני שביום אכילת פירות ונטיעת עצים. מכאן התפשט מנהג הנטיעות בט"ו בשבט, ואיליו נוספו תכנים חשובים הקשורים בשמירת הטבע והסביבה.
ולנו לא נותר אלא לצאת ברון בלב אל השדות המוריקים ואל שלל הפרחים, ולהתקרב ולחבב את שפע האילנות. המספרים ביופיים את יפי הבריאה ואת מורשת עם ישראל.

שיר לט"ו בשבט, לאה גולדברג
אוֹר הַבֹּקֶר עַל כֹּתֶל חַדְרֵנוּ רוֹקֵד
מְסַפֵר כִּי הֵנֵץ וּפָרַח הַשָּׁקֵד;
מִדַּפֵּק עַל חַלּוֹן הֶעָנָף הַלָּבָן:
אַל תִּישַׁן, אַל תִּישַׁן.
צֵא לְחוֹרֵשׁ וּרְאֵה: הָאִילָן מְקֻשָּׁט,
כְּיַלְדָּה שֶׁלָּבְשָׁה אֶת שִׂמְלַת הַשַּׁבָּת,
וְכָל פֶּרַח פָּרַח, וְכָל נֶבֶט נָבַט-
ט"ו בִשְׁבָט, ט"ו בִשְׁבָט, ט"ו בִשְׁבָט!

אֲדָמָה יְרֻקָּה רֵיחָנִית וּדְשֵׁנָה,
מְבָרֶכֶת אוֹתָנוּ בִּרְכַּת הַשָּׁנָה-
לֹא לָרִיק הֶעָמָל וְיִשְׂמַח הַשּׁוֹתֵל:
אִילָנוֹת מִזְדַּקְּרִים עַל כָּל תֵּל.

וְהַשֶּׁמֶשׁ צוֹחֶקֶת בִירַק הַפֹארוֹת;
מַבְטִיחָה לַשְּׁמָמָה פֹּה יִהְיוּ יְעָרוֹת,
עוֹד יָגִיל כָּל לֵבַב, עוֹד תַּצְמִיחַ כָּל יַד
ט"ו בִשְׁבָט, ט"ו בִּשְׁבָט, ט"ו בִּשְׁבָט!