"רַק עֵץ אֲשֶׁר תֵּדַע" - היחס אל העץ במקורות ישראל 🌳

שִׂימוּ לֵב לַסָּגוֹל הָרוֹעֵד/ נתן זך

שִׂימוּ לֵב לַסָּגוֹל הָרוֹעֵד,
מַשְּׁשּׁוּ אֶת הָרוּח, הֵיטֵב
גְּעוּ בָּעֵץ. הוּא יָרוֹק וְבַצַּמֶּרֶת
מוֹרִיק עוֹד יוֹתֵר וְהַגֶּזַע
מְאֻכָּל מְעַט אַךְ עוֹדוֹ אוֹכֵל בְּכָל פֶּה
אֶת לְשַׁד הָאֲדָמָה שֶׁאֵינֶנָּה
נִרְאֵית כָּאן לָעַיִן בָּעִיר.
שִׂימוּ לֵב, מַשֶּׁשׁוּ, גְּעוּ הֵיטֵב. כִּפְלַיִם
לִשְׁאוֹף אֶת הָאוֹר, לְהָאִיר
כָּל עָנָן. הוּא עוֹבֵר. וְהַלַּיְלָה
לא יְאַחֵר.

גם לעץ יש נשמה

"כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר" (דברים כ י"ט)

דברים אלה העוסקים במציאות של מלחמה וכיבוש נוגעים ברגש יוצא דופן בעץ הנטוע בארץ; למעשה, לפנינו שאלה: האם העץ מסוגל להתקומם ולהגן על עצמו בדומה לאדם בעת מצור ומלחמה?

דברים אלה ואחרים מעלים על פני השטח את קרבתם היתרה של אבותינו לטבע ובכלל זה לעצים כמרכיב חשוב במערכת הטבעית הסובבת את האדם והקהילה. אבותינו הבחינו הבחנה ברורה בין עץ מאכל שמקומו ויוקרתו עמו לבין עץ סרק שגם עליו יש להגן, אולם בעת חרום, עת של מצור ומלחמה ניתן לפגוע בו, אך גם כאן ברגישות ובמגבלות: "רַק עֵץ אֲשֶׁר תֵּדַע כִּי לֹא עֵץ מַאֲכָל הוּא אֹתוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָּ וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל הָעִיר אֲשֶׁר הִוא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה" (דברים כ כ). גישה זו מגמתית לענייני תועלת האדם בזמנים שונים ומאפשרת להבין את משרעת היתרונות שעצים נותנים לאדם. חוקרת הטבע טליה שניידר טוענת מזווית ראייה עכשווית כי ההתייחסות הקלה כלפי 'עץ סרק' מתעלמת מן הטובות הרבות שעץ סרק מביא עמו לסביבה ולאדם ועל כן לדעתה יש להימנע משימוש בצירוף 'עץ סרק'.[1]

פגיעה בעץ גורמת לו לסבל הניכר במילים חזקות שידעו חז"ל לבטא: בשעה שכורתין את עץ האילן שעושה פרי קולו הולך מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע" (פרקי דרבי אליעזר ל"ד). מדרש אחר מביא את תגובתם של העצים להמצאת הברזל, שהולידה, בין השאר, כלים ועזרים שפוגעים באילנות, כגון גרזן: "כיון שנברא הברזל התחילו האילנות מרתתים; אמר להן: מה לכם מרתתין עץ מכם אל יכנס בי ואין אחד מכם ניזוק" (בראשית רבה ה י).

למעשה הגישה הכוללת של חז"ל מכבדת ומוקירה את כל העצים, כפי שמביא המדרש: "כל האילנות להנאתן של בריות נבראו" (בראשית רבה י"ג ב) ואף נתנו ברגישות שלהם 'מידת האנשה' לעצים המדמה אותם לבני אדם ואף יודעת ליצור קשר ייחודי עם האדם: "כל האילנות כאילו משיחין אלו עם אלו, כל האילנות כאלו משיחין עם הבריות" (בראשית רבה י"ג ב) לכן, ניתנה חשיבות יתרה לנטיעת עצים המביאה לריבוי עצים. החשיבות באה לידי ביטוי באמירה המבקשת שאם יש בידך נטיעה ושמועה אומרת כי משיח הגיע! קודם טע את הנטיעה ורק אחר כך צא לקדמו בברכה: "אם הייתה נטיעה בתוך ידך, ויאמרו לך: הרי לך המשיח, בא ונטע את הנטיעה ואחר כך צא והקבילו" (אבות דבי נתן ל"א.  בוודאי יש כאן גם מידה של התרסה של חז"ל כנגד נביאי שקר אשר העידו על עת גאולה בתקופת החורבן הגדול.

[1] המונח "עצי סרק" פירושו "עץ שלא נותן פרי מאכל לאדם". הגדרה זו בעייתית ממהותה, שכן היא מרמזת שאם אין בדבר תועלת לאדם הרי הוא חסר תועלת, ומתעלמת מכך שהפירות עשויים להיות מאכל חיוני ליצורים אחרים (אפילו אם הם רעילים לאדם). היא גם מתעלמת מהתועלת שבכל העצים באשר הם: ייצור חמצן, הורדת גשם, טיוב האדמה ומניעת סחף. בכל עץ יש איזו תועלת, כל עץ הוא "עץ חיים" "כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה, לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות כי האדם עץ השדה". האופן בו אנחנו מתייחסים ל"עצי סרק" ממחיש משהו מיחסה של תרבותנו אל עצים בכלל. לכן, יש להגדיר מחדש מושג זה. המילה "סרק" יוצרת אסוציאציה של ביטול, דבר מיותר או אפילו מזיק. עצים כגון אזדרכת, שיטה, מכנף נאה, רוביניה בת שיטה, ברוש, קזוארינה ואקליפטוס נכללים כולם בהגדרה המיושנת של "עץ סרק". למעשה, אלה הם עצים שחיוניותם אדירה עבור האדם, האדמה ויצורים רבים אחרים. העצים היחידים שנוכל לכנותם "סרק" הם עצים שהפכו להיות "מזיקים", כלומר אוכלוסייתם רבתה כל כך עד כי הם תופסים שלטון בלעדי על שטחי ענק, יוצרים מונוקלטורה ומונעים התפתחות של רבגוניות טבעית. מצב כזה הוא בדרך כלל פרי התערבות מופרזת או שגויה של האדם, שכן בטבע קיים מנגנון ויסות המונע הפרת איזון כזאת.   (טליה שניידר).

עץ החרוב. צילום: נאות קדומים

שיטת לימוד בטבע – ערך ייחודי

חכמים נהגו ללמד את תלמידיהם תחת עץ – אולי ראו בכך השראה חיובית ומתאימה ללימוד על ערכים ברומו של עולם, כפי שמעיד המדרש על רבן יוחנן בן זכאי, לפיו האילנות שותפים בלמידה: "מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור והיה מהלך בדרך ור' אלעזר בן ערך מְחַמֵּר אחריו. אמר לו: "רבי, שְׁנֵה לי פרק אחד במעשה מרכבה"… אמר לו: "רבי תרשיני לומר לפניך דבר אחד שלמדתני", אמר לו: "אמור". מיד ירד רבן יוחנן בן זכאי מעל החמור ונתעטף וישב על האבן תחת הזית. אמר לו: "רבי מפני מה ירדת מעל החמור"? אמר: "אפשר אתה דורש במעשה מרכבה ושכינה עמנו ומלאכי השרת מלוין אותנו ואני ארכב על החמור? מיד פתח ר' אליעזר בן ערך במעשה המרכבה ודרש וירדה אש מן השמים וסיבבה כל האילנות שבשדה…. פתחו כולם ואמרו שירה. מה שירה אמרו? "הללו את ד' מן הארץ… עץ פרי וכל ארזים – הללויה" (בבלי, חגיגה י"ד ע"ב)

מן המדרש ניתן להבין כי במעשה הפלפול, הלמידה והעלייה לספרות גבוהות החמור אינו מתאים כרקע ואילו האילנות מהווים רקע מעולה עד כדי שגם הם משתתפים באותה הוויה.

תמונה אחרת מספרת אודות רבי עקיבא שלימד את תלמידיו תחת תאנה אחת. הסיפור מאפשר לנו להבין שגם רבי עקיבא, הרב הגדול בדורו, עדיין יש לו עוד הרבה ללמוד מכל אחד! למשל, מחקלאי פשוט, לכאורה, שיודע את סודות מקצועו, סודות שגם רב גדול אינו מודע אליהם: "רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: הַתְּאֵנָה הַזֹּאת כָּל זְמַן שֶׁהִיא נִלְקֶטֶת בְּעוֹנָתָהּ יָפֶה לָהּ וְיָפֶה לַתְּאֵנָה, וּכְשֶׁאֵינָהּ נִלְקֶטֶת בְּעוֹנָתָהּ רַע לָהּ וְרַע לַתְּאֵנָה". … רַבִּי עֲקִיבָא וְתַלְמִידָיו היו יושבין תחת תאנה אחת וְהָיָה בַּעַל הַתְּאֵנָה מַשְׁכִּים וְלוֹקֵט אֶת תְּאֵנָתוֹ. אָמְרוּ: "נְשַׁנֶּה אֶת מְקוֹמֵנוּ שֶׁמָּא הוּא חוֹשְׁדֵנוּ", יָשְׁבוּ בְּמָקוֹם אַחֵר, לְמָחָר הִשְׁכִּים בַּעַל הַתְּאֵנָה לִלְקֹט תְּאֵנָתוֹ וְלֹא מְצָאָן חָזַר אַחֲרֵיהֶם וּמְצָאָן, אָמַר לָהֶם: "רַבּוֹתַי מִצְוָה אחת עשיתם עמדי ואתם מונעים אותה ממני" אמרו לו: "חַס וְשָׁלוֹם", אָמַר להם: "וּמִפְּנֵי מָה הִנַּחְתֶּם מְקוֹמְכֶם וְיָשַׁבְתֶּם בְּמָקוֹם אַחֵר?", אמרו לו:  "אנחנו אמרנו שֶׁמָּא הוּא חוֹשְׁדֵנוּ", אָמַר לָהֶם: "חַס וְשָׁלוֹם אֶלָּא אֹמַר לָכֶם מִפְּנֵי מָה הָיִיתִי מַשְׁכִּים וְלוֹקֵט אוֹתָהּ: שֶׁכְּשֶׁתָּנֵץ עֲלֵיהֶם הַשֶּׁמֶשׁ הֵם מַתְּלִיעִים", ובאותו היום לא לקט וּמָצְאוּ אוֹתָם שֶׁזָּרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עֲלֵיהֶם וְהִתְלִיעוּ, אמרו תלמידיו של רבי עקיבא: "יָפֶה בַּעַל הַתְּאֵנָה יוֹדֵעַ עוֹנָתָהּ שֶׁל תְּאֵנָתוֹ אֵימָתַי רְאוּיָה לְהִלָּקֵט וְהוּא לוֹקְטָהּ" (קהלת רבה ה י"א, מתורגם מארמית). ניכרת כאן, כמובן, הערכה עצומה לאיש האדמה, שהידע שלו מקצועי וייחודי.

 

שרביטן "מצר" על עץ זית (צילום: ד"ר שרה'לה אורן)

בני אדם מעריצים אילנות

מאז ומעולם הרשים האילן את בני האדם; קצב הגדילה המרשים, הממדים הגדולים, אורך חייהם המופלג, יכולתם להתחדש על אף פגיעה בהם ועוד… ולכן, לא בכדי בחרו קדמונים לעבוד את אליליהם ולהקריב את הקורבנות המתבקשים בפולחן זה תחת עצים מרשימים בגודלם. נביאי ישראל מתריסים כנגד עם ישראל ההולך בדרכי עבודה זרה, המקיימת את מעשה הפולחן תחת אותם עצים גדולים: "וַיַּצִּבוּ לָהֶם מַצֵּבוֹת וַאֲשֵׁרִים עַל כָּל גִּבְעָה גְבֹהָה וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן וַיְקַטְּרוּ שָׁם בְּכָל בָּמוֹת כַּגּוֹיִם" (מלכים ב י"ז י-י"א). הבולטים ביניהם היו אלון הַגְּבָעוֹת יְקַטֵּרוּ תַּחַת אַלּוֹן וְלִבְנֶה וְאֵלָה כִּי טוֹב צִלָּהּ" (הושע ד י"ג). הנביא ירמיהו מתלונן על הערצת העצים: "אֹמְרִים לָעֵץ אָבִי אַתָּה" (ירמיהו ב כ"ז).  הנביא ישעיהו לועג לעבודת האלילים וקובל כנגד עם ישראל אשר משתמש באותם עצים להסקה, לצליית בשר ולהכנת פסלי האלילים שאותם הם עובדים.. הוא פורט את השימושים השונים של העץ השייכים לחיי היום יום כמו גם לענייני פולחן. פה נפגוש גם את אֻמָּן העצים – חָרַשׁ עֵצִים: "חָרַשׁ עֵצִים נָטָה קָו יְתָאֲרֵהוּ בַשֶּׂרֶד יַעֲשֵׂהוּ בַּמַּקְצֻעוֹת וּבַמְּחוּגָה יְתָאֳרֵהוּ וַיַּעֲשֵׂהוּ כְּתַבְנִית אִישׁ כְּתִפְאֶרֶת אָדָם… לִכְרָת לוֹ אֲרָזִים וַיִּקַּח תִּרְזָה וְאַלּוֹן וַיְאַמֶּץ לוֹ וְהָיָה לְאָדָם לְבָעֵר וַיִּקַּח מֵהֶם וַיָּחָם אַף יַשִּׂיק וְאָפָה לָחֶם … עָשָׂהוּ פֶסֶל וַיִּסְגָּד לָמו חֶצְיוֹ שָׂרַף בְּמוֹ אֵשׁ עַל חֶצְיוֹ בָּשָׂר יֹאכֵל יִצְלֶה צָלִי וְיִשְׂבָּע אַף יָחֹם וְיֹאמַר הֶאָח חַמּוֹתִי רָאִיתִי אוּר וּשְׁאֵרִיתוֹ לְאֵל עָשָׂה לְפִסְלוֹ יִסְגָּד לוֹ… וְיֹאמַר הַצִּילֵנִי כִּי אֵלִי אָתָּה" (ישעיהו מ"ד י"ג-י"ז)

האילנות שמשו מושא הערצה גם בשל יופיים: "המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר: מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה, מעלה עליו הכתוב כאלו מתחייב בנפשו" (אבות ג' ז'). דמות האילן ויפי הניר מעוררות באדם ריגושים עמוקים שעלולים להרחיק אותו ממשנתו. על אף שאנו עוסקים בעם החי בטבע ומן הטבע, לא מרגיש האדם אף פעם שובע מהמראות והיופי שהטבע מזמן. שלמה המלך, החכם באדם, בחר בין התחומים הרבים בהם התעניין והצטיין בעולם הצומח: "וַיְדַבֵּר עַל הָעֵצִים מִן הָאֶרֶז אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן וְעַד הָאֵזוֹב אֲשֶׁר יֹצֵא בַּקִּיר" (מלכים א ה י"ג).

למעשה, שני 'הסודות' או המאווים הגדולים של האדם טמונים בעץ עוד מתקופת גן העדן: עץ החיים ועץ הדעת טוב ורע. לא לשווא התקבל הצרוף 'עץ חיים' כפי שמופיע בחכמת משלי ומתכוון בהשוואה לחשיבות התורה: "עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר" (משלי ג י"ח). העץ מאריך חיים יותר מהאדם, גזעו מחליף (יכול להתחלף) והוא עומד בתלאות ובצרות. מהעץ יכול האדם ללמוד שאין להתייאש ותמיד יש תקווה: "כִּי יֵשׁ לָעֵץ תִּקְוָה אִם יִכָּרֵת וְעוֹד יַחֲלִיף וְיֹנַקְתּוֹ לֹא תֶחְדָּל אִם יַזְקִין בָּאָרֶץ שָׁרְשׁוֹ וּבֶעָפָר יָמוּת גִּזְעוֹ מֵרֵיחַ מַיִם יַפְרִחַ וְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ נָטַע וְגֶבֶר יָמוּת וַיֶּחֱלָשׁ וַיִּגְוַע אָדָם וְאַיּוֹ" (איוב י"ד ז-י).

נביאים שונים רואים נבואות נחמה בהם העם מתאושש מצרות וחורבן תוך השוואה לאילן ולטובות שהאילן מביא: "וּבָנוּ בָתִּים וְיָשָׁבוּ וְנָטְעוּ כְרָמִים וְאָכְלוּ פִּרְיָם לֹא יִבְנוּ וְאַחֵר יֵשֵׁב לֹא יִטְּעוּ וְאַחֵר יֹאכֵל כִּי כִימֵי הָעֵץ יְמֵי עַמִּי" (ישעיהו ס"ה כ"א-כ"ב). הנביא ישעיהו מבסס את נבואתו בהיפוך על דבריו של משה  לעם ישראל במדבר, דברי הזהרה הבאים למנוע התנהגות דתית וחברתית לא נאותה: "כְּרָמִים תִּטַּע וְעָבָדְתָּ וְיַיִן לֹא תִשְׁתֶּה וְלֹא תֶאֱגֹר כִּי תֹאכְלֶנּוּ הַתֹּלָעַת זֵיתִים יִהְיוּ לְךָ בְּכָל גְּבוּלֶךָ וְשֶׁמֶן לֹא תָסוּךְ כִּי יִשַּׁל זֵיתֶךָ בָּנִים וּבָנוֹת תּוֹלִיד וְלֹא יִהְיוּ לָךְ כִּי יֵלְכוּ בַּשֶּׁבִי "(דברים כ"ח לט-מ"א).  המדרש אף 'נסחף' אחר החַיּוּת הבלתי רגילה של העץ בהשוואה לאדם: "כימי העץ ימי עמי" כשקמה הזאת שהיא עושה בארץ שש מאות שנה" (בראשית רבה י"ב ו). השקמה, כשמה כן היא: היא מסוגלת להשתקם ולהתאושש גם לאחר זמן ארוך וממצבים מורכבים.

עץ זית. צילום: נאות קדומים

אילנות וכלכלה

עצי ארץ ישראל מקבלים אצל חז"ל חשיבות במשנה תוקף בעיקר בתקופת השלטון הרומאי המורכב המסים הכבדים שהטילו הרומאים גרמו לבלי קרקעות למכור את את אדמתם לגויים, לקנות עדר צאן ולהימלט מן המסים. חז"ל שהיו עדים לתהליך זה והבינו את ההשלכות הערכיות לכך יצאו במילים קשות כנגד כל מי שעזב את החקלאות לטובת גידול צאן: "אין אדם רשאי למכור את שדה אחוזתו… וליקח בהמה …  ולגדל בהם בהמה דקה ואפילו לעשות בהם סחורה" (תוספתא ערכין ה ו); כל עוד אדם קשור אל אדמתו, הרי הוא קשור לארצו ולנוף המקומי קשר שקשה לנתק! מעבר לרעיית צאן מנתק ומשחרר את החיבור לחבל ארץ נקודתי (מולדת) ומוליך את הרועה ועדריו על פני נופים רבים ורחוקים, בהם שוהים זמן קצר בלבד ואליהם לא נקשרים!

בעת הכיבוש הרומאי נעשה בנוף-הארץ נזק, שכן הרומאים כרתו עצים לשימוש מלחמתי של כלי מלחמה ומצור ל כך מעיד יוסף בן מתתיהו, למשל, בספר מלחמות היהודים: "וככה הם מביאים את העצים ואת הצדה הדרושה להם…" (מלחמות היהודים ה ג). חז"ל יצאו כנגד מגדלי בהמה דקה המזיקה לאילנות הארץ במידה והרעייה אינה מבוקרת: "מִפְּנֵי אַרְבָּעָה דְּבָרִים מְאוֹרוֹת לוֹקִין: "מִפְּנֵי… וּמִפְּנֵי מְגַדְּלֵי בְּהֵמָה דַּקָּה וּמִפְּנֵי קוֹצְצֵי אִילָנוֹת טוֹבוֹת" (תוספתא סוכה א ה). "אין מגדלין בהמה דקה בא"י, אבל מגדלין בסוריא ובמדברות של ארץ ישראל" (משנה, בבא קמא ז ז)

היחס החברתי לבהמה דקה, אותה עת, מקופל גם במדרש הבא: "מעשה בחסיד אחד שהיה גונח מלבו, ושאלו לרופאים ואמרו אין לו תקנה עד שיינק חלב רותח שחרית, והביאו עז וקשרו לו בכרעי מיטתו והיה יונק ממנה חלב, למחר נכנסו חבריו לבקרו, כיון שראו העז אמרו ליסטים מזויין בתוך ביתו, ואנו נכנסים לבקרו? ישבו ובדקו ולא מצאו בו עון אלא של אותה העז בלבד. ואף הוא בשעת מיתתו אמר: "יודע אני בעצמי שאין בי עון, אלא של אותה העז בלבד, שעברתי על דברי חברי", שהרי אמרו חכמים: אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל" (בבלי, תמורה ט"ו ע"ב).

 

מה טֹּבוּ אילנות בארץ ישראל

אילנות הארץ מקבלים משנה חשיבות ברקע האקלים החם והשמש הקופחת בארץ ישראל: אברהם אבינו מזמין את אורחיו לשבת בצל העץ: "יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ" (בראשית י"ח ד); מאוחר יותר נוטע אברהם אשל בבאר שבע: "וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם ה' אֵל עוֹלָם" (בראשית כ"א ל"ג); דבורה הנביאה יושבת תחת עץ תמר בשופטה את ישראל: "וְהִיא יוֹשֶׁבֶת תַּחַת תֹּמֶר דְּבוֹרָה בֵּין הָרָמָה וּבֵין בֵּית אֵל בְּהַר אֶפְרָיִם" (שופטים ד ה). גם האטד במשל יותם מזמין לשבת בצלו: "בֹּאוּ חֲסוּ בְצִלִּי" (שופטים ט ט"ו).

אלון מיוחד וכנראה בולט שימש כמקום קבורה לדבורה מינקת רבקה: "וַתָּמָת דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה וַתִּקָּבֵר מִתַּחַת לְבֵית אֵל תַּחַת הָאַלּוֹן וַיִּקְרָא שְׁמוֹ אַלּוֹן בָּכוּת" (בראשית לה ח).

עץ השקד. צילום: נאות קדומים

אילנות וחזון אחרית הימים

אילנות ארץ ישראל משתתפים בחזון אחרית הימים, לדוגמא, במציאות הטובה שאמורה להתרחש עתידים אילנות הסרק לשאת פירות: "עתידין כל אילני הסרק שבארץ ישראל שיטענו פירות שנאמר: כי עץ נשא פריו…" (בבלי כתובות קי"ב ע"ב). הקדוש ברוך הוא עתיד להביא מגן-עדן עצים ייחודיים שיתנו לבני האדם רפואות: "לעתיד לבוא הקדוש ברוך הוא מעלה מגן עדן אילנות משובחים. ומהו שבחן שהם מרפאין… שנאמר: "והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה (יחזקאל מ"ז)" (דברים רבה א א). גם קצב גידול הפירות בעתיד יואץ ויגיע למצב של פירות מוכנים ומזומנים מידי יום: "אמר רבן גמליאל: עתידין אילנות שמוציאין פירות בכל יום, שנאמר: "ונשא ענף ועשה פרי" (יחזקאל י"ז) מה ענף בכל יום אף פרי בכל יום" (בבלי שבת ל' ע"ב).

 

עם ישראל כאילן, כך גם האדם

נביאים בדבריהם מדמים את עם ישראל פעמים רבות למיני אילנות המאפיינים את ארץ ישראל, כגון: "זַיִת רַעֲנָן יְפֵה פְרִי תֹאַר קָרָא ה' שְׁמֵךְ" (ירמיהו י"א ט"ז); "גֶּפֶן מִמִּצְרַיִם תַּסִּיעַ תְּגָרֵשׁ גּוֹיִם וַתִּטָּעֶהָ פִּנִּיתָ לְפָנֶיהָ וַתַּשְׁרֵשׁ שָׁרָשֶׁיהָ וַתְּמַלֵּא אָרֶץ כָּסּוּ הָרִים צִלָּהּ וַעֲנָפֶיהָ אַרְזֵי אֵל תְּשַׁלַּח קְצִירֶהָ עַד יָם וְאֶל נָהָר יוֹנְקוֹתֶיהָ" (תהילים פ ט-י"ב); "כַּעֲנָבִים בַּמִּדְבָּר מָצָאתִי יִשְׂרָאֵל כְּבִכּוּרָה בִתְאֵנָה בְּרֵאשִׁיתָהּ רָאִיתִי אֲבוֹתֵיכֶם" (הושע ט י); גם יפי האשה מדומה לעצי ארץ ישראל: "זֹאת קוֹמָתֵךְ דָּמְתָה לְתָמָר וְשָׁדַיִךְ לְאַשְׁכֹּלוֹת" (שיר השירים ז ח); "שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים" (שיר השירים ד י"ג) ועוד.

נסיים בציטוט ובמדרש המביעים עד כמה עץ או אילן יכול להוות סמל לחיי האדם בדרך ציורית ומושכת. גורלו של אדם ישר, נאמן ולומד בהתמדה בתורה הוא להיות כמו עץ הנטוע במקום מים חיים: "וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ" (תהילים א ג) בפי הנביא ירמיהו הדברים נשמעים דומה: "וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבֹא חֹם וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי" (ירמיהו י"ז ח).

המדרש מביא אותנו אל אילן אחר הנטוע ליד מקור מים בתווך של מדבר גדול ומאיים. מראה כזה של עץ מרענן באמצע המדבר מאפשר להבין מה באמת חשוב בחיים: "מעשה באדם שהיה הולך במדבר והיה רעב ועייף וצמא ומצא אילן שפירותיו מתוקים וצלו נאה ואמת המים עוברת תחתיו. אכל מפירותיו ושתה ממימיו וישב בצלו. וכשביקש לילך אמר: אילן, אילן במה אברכך? אם אומר לך, שיהו פרותיך מתוקים, – הרי פרותיך מתוקים! שיהא צלך נאה, – הרי צלך נאה! שתהה אמת המים עוברת תחתיך, – הרי אמת המים עוברת תחתיך! אלא: יהי רצון, שכל נטיעות שנוטעים ממך יהיו כמותך!" (בבלי, תענית, ה', ע"ב)