"עבדים היינו"

בכל שנה בערב פסח, מתכנסות משפחות יהודיות בכל העולם לגולל יחדיו את סיפור יציאת מצריים והמעבר מעבדות לחירות.

מעבדות לחירות

כשל כח הסבל
לא יכולתי לשאת
די זה די אמרתי
אני מוכרח לצאת
את העבד שבי
להשאיר מאחור
במקום שאליו
לעולם לא אחזור
אין עוד מה להגיד
נגמרו המילים
אין לי מה להפסיד עוד
מלבד הכבלים
שחתכו עד זוב דם
ועדיין אני שרוט
הלילה הזה אצא
מעבדות לחירות…

מילים: יענקל'ה רוטבליט, לחן: יצחק קלפטר וגיא בוקאטי, ביצוע: אריק איינשטין

ואותו הליל שבו נצטוו בני ישראל השוכנים במצריים לארוז במהרה מטלטליהם, ובעודם ארוזים לאכול את קרבן הפסח הצלוי "…וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ… מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים, נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם" (שמות י"ב , י"א), מעלה תהייה: מדוע נאלצו למהר כל כך? הרי לאחר שהוכתה מצריים במכת בכורות, נעתר פרעה לבקשת משה והסכים לשלח את עמו על כל רכושם.
אולי היה זה חשש קל שמא פרעה בכל זאת יתחרט? או שמא היה זה חשש אמיתי, שבמידה ותינתן לבני ישראל שהות לארוז מזוודות, להכין צידה לדרך, להיפרד מהשכנים ולהרהר בצפוי להם בנדודיהם במדבר, או אז יחליטו כבר במצריים לוותר על המסע הצפוי אל 'הלא נודע' ויעדיפו להישאר עם המוכר והידוע – עבדים בארץ מצרים.

במשך דורות חיו בני ישראל במצרים. בתחילה הייתה זו תקופה מתוקה של התיישבות בארץ גושן הפורה עם מקניהם והכרה במעמדם כקרובי משפחתו של יוסף המשביר. אך המשכה של התקופה נהיה מר, פרעה שלא ידע את יוסף בחר להעבידם בפרך בחומר ובלבנים ולהמית כל בן זכר שנולד לעבריים. והנה למרות זאת, במשך רוב שנות הנדודים במדבר המשיכו בני ישראל להתגעגע ל'סיר הבשר' במצריים ולא הצליחו להשתחרר ולהשאיר מאחור את כבלי העבדות "כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר" (שמות י"ד, י"ב).

אחרי ארבעים שנות נדודים במדבר, מוביל יהושע את בני ישראל בחציית הירדן והכניסה לארץ המובטחת. לאחר מסע כיבושים מקיף מגיע הרגע לו חיכו בני ישראל יותר מכל, להתנחל שבט שבט בנחלתו ולקיים את הסבת המקצוע המיוחלת: המעבר מרועי צאן, נוודים ללא מקום קבוע, לחקלאים עובדי אדמה, יושבי קבע בארץ הזרועה, התלויים במטר השמים.
זהו בעצם הרגע שהופך כל אדם מדור המדבר לאחראי לגורלו, רגע השחרור מכבלי העבדות. ארבעים שנה עקבו אחר עמוד האש והענן, ניזונו ממן ושליו שירדו משמים והנה לראשונה מזה זמן רב, אוכלים הם מיבולה של הארץ הטובה, מעמל כפם.

אך האם זהו אכן השחרור לו יחלו בני ישראל? מעצם היותם חקלאים, הפך כל עולמם לתלוי במסעו של כדור הארץ סביב השמש. מחזוריות בלתי פוסקת, עונה ועונה עם המלאכות החקלאיות התלויות בה: יש לחרוש ולזרוע, לזמור, לקצור, לבצור, למסוק, לדרוך, לרסק, לטחון וחוזר חלילה. רצף של עשיה שאין ממנה מנוח, שיעבוד למחזוריות העונות כדברי חז"ל: "עֹבד אדמתו ישבע לחם" (משלי י"ב, י"א) – אם עושה אדם עצמו כעבד לאדמה – ישבע לחם, ואם לאו – לא ישבע לחם" (בבלי סנהדרין נ"ח, ע"ב).
כל עוד העבודה הקשה והסיזיפית נעשית תוך כדי בחירה חופשית מלאה, כאשר האדם הוא אדון למעשיו ואינו עבד, המחשבה החופשית וההחלטות העצמאיות הן אלו שיוצרות חירות אמיתית ומשחררות את היחיד מכבלי העבדות.
ואולי מתאימים דבריו של רבי ירמיה לגבי בחירתה של היונה דווקא בעלה של זית "והנה עלה זית טרף בפיה" (בראשית ח', י"א): "אמרה יונה…: רבונו של עולם, יהיו מזונותי מרורין כזית ומסורין בידך, ואל יהיו מתוקין כדבש ותלוין ביד בשר ודם" (בבלי עירובין י"ח, ע"ב). על אף טיפולו המסור של נח בתוך התיבה, מעדיפה היונה לאכול אוכל מר כזית (לפני שכובשים את הזית טעמו מר), אך להיות חופשיה. כך מועצמת החשיבות של הבחירה החופשית גם אם המחיר כבד.

כיום בעידן המודרני, אנו מוצאים עצמינו עבדים לזמן, להספק, לרווחים הכספיים, למרוץ אחר ההצלחה ושוכחים לפעמים את החשוב בחיינו: לקחת פסק זמן, לצאת אל הטבע ולהנות מהמחשבה והבחירה החופשית שניתנו לנו במרחבי מדבר סיני.

חג חירות שמח
מור