על מַלּוּחַ בְּשֵׁרוּת התרבות

צמח חודש סִיוָן: מַלּוּחַ קִפֵּחַ Atriplex halimus בערבית: קאטַף قطف משפחת הסלקיים Chenopodiaceae

כשאמא באה הנה יפה וצעירה,
אז אבא על גבעה בנה לה בית.
חלפו האביבים, חצי מאה עברה
ותלתלים הפכו שיבה בינתיים.

אבל על חוף ירדן כמו מאומה לא קרה.
אותה הדומיה וגם אותה התפאורה:
חורשת האקליפטוס, הגשר, הסירה
וריח המלוח על המים. (מתוך: חורשת האקליפטוס/נ. שמר)

לא מעט תהיות ואמירות התעכבו על השורה המזכירה את 'ריחו של המלוח', בשירה של נעמי שמר, שהיתה, כידוע, קרובה לטבע ובעלת ידיעות בתחום. הבוטנאי, פרופ' אבינעם דנין, מאשר את אמיתות הריח בעיקר בהקשר ישיר למקום המיוחס למתחם הכניסה אל 'קבוצת כנרת', המצוי ליד חורשת אקליפטוס אשר לגדת הירדן1, וכן בעקבות מעיכה קטנה של עלי מלוח, המשחררת ריח אופייני.

בית גידולו של המלוח, חורג הרבה מעבר לסביבת הכינרת; שמו מעיד על טעמם המלוח של עליו, הנגזר מעמידותו בבתי גידול של אַדְמוֹת-מְלֵחָה במדבר ובחוף הים. בארץ הוא מצוי אף במקומות לחים כמו, ערוצי נחל ונאות מדבר וכן באדמות דלות שבצדי דרכים. סגולתו הייחודית לשגשג בריכוזי מלח גבוהים, מתאפשרת בשל יכולתו לרכז את עודפי המלח בשערות שלפוחיתיות מיקרוסקופיות, המצויות על פני העלים. עם הזדקנות ן של השלפוחיות, נפלטים מי המלח החוצה, והשערות הריקות, מעניקות לעלה גוון לבנבן, המסייע, בשל צבעו הבהיר, בהקטנת עוצמת הקרינה הנקלטת ע"י העלה, ובכך מפחית את התחממותו של העלה ומגן מפני התייבשותו. נֶשֶׁר טבעי של עלים מלוחים על האדמה בסביבת הצמח, ממליח את האדמה, ומונע מנביטת עשבים וצמחים אחרים להתחרות במלוח, הנותר בבית גידול פרטי. העלים בשרניים וצורתם מעוינת.

עלי מלוח, צילום: אירית שרינקוף

המלוח הקיפח ממשפחת הסלקיים, הוא שיח סבוך וכדורי, בגובה 3-1 מ'. הוא פורח במשך כשישה חודשים בין האביב לסתיו (מרץ-אוקטובר) , כאשר על אותו שיח מצויים פרחים זכריים ופרחים נקביים, זה לצד זה, ככדורים קטנים. האבקה נעשית בעזרת הרוח, והפרי ענבה אדמדמה בעלת זרע אחד. הזרע נותר פורה במשך שנים ונביטה תתרחש רק עם שטיפה מספקת במי גשם. הסוג מַלּוּחַ נפוץ באגן הים התיכון, ובארץ מצויים 13 מינים, הנפוץ והגבוה שבהם הוא המלוח הקיפח, ומכאן אף קבל את שמו – קִפֵּחַ (גבוה).

מראה כללי של מלוח, צילום: אירית שרניקוף

המלוח משמש כצמח מאכל לעדרים וגמלים במדבר, וכן לאדם, המשתמש בו כצמח טרי או לאחר בישול או טיגון. כמו כן שימוש לו בתחום הרפואה, לשיעול, כאבי בטן, כאבי פרקים ושרירים ולבעיות לב וסכרת. מכרסם קטן בשם פְּסָמוֹן מתגורר במחילות בקרבתו וניזון בעיקר מעליו. מן האפר שנותר לאחר שריפתו ניתן להכין סבון.

הַמַּלֹוּחַ מופיע בתנ"ך ובמקורות אחרים כסמל למאכל פשוט, המיועד לעניים. איוב, מְתַנֵּה את צרותיו בשעתו הקשה, ובין השאר, מדגיש את המצב השפל איליו הגיע דרך ציון המלוח; הוא מתלונן כי צעירים פשוטים, המתפרנסים מקטיף עלי מלוח ומתעשיית גחלים מרתמים (רותם המדבר), שניהם צמחי מדבר, מלגלגים עליו: "וְעַתָּה שָׂחֲקוּ עָלַי צְעִירִים מִמֶּנִּי לְיָמִים… הַקֹּטְפִים מַלּוּחַ עֲלֵי שִׂיחַ וְשֹׁרֶשׁ רְתָמִים לַחְמָם" (איוב ל ד).

ינאי המלך, נצר לשושלת החשמונאית, שנהל שורה של כיבושים מזהירים והרחיב את שטחה של ארץ ישראל לממדים מרשימים; מן הרי הלבנון ועד לגבול מצרים ובמזרח לשטחים שמעבר לירדן, הגיע פעם במסעותיו לכּוֹחְלִית שבמדבר יהודה. למרות שהיה עשיר, שמח וגאה בכיבושיו המזהירים, אסף את חכמי ישראל ויחד איתם סעד מַלּוּחַ, ונימק זאת בזכר לאבות העניים, שהיו עסוקים בבניית בית שני, והסתפקו במלוח כמזון: "מעשה בינאי המלך שהלך לכוחלית שבמדבר וכיבש שם ששים כרכים ובחזרתו היה שמח שמחה גדולה וקרא לכל חכמי ישראל אמר להם אבותינו היו אוכלים מלוחים בזמן שהיו עסוקים בבנין בית המקדש אף אנו נאכל מלוחים זכר לאבותינו והעלו מלוחים על שולחנות של זהב ואכלו" (בבלי קידושין ס"ו ע"א)

מעמד הר סיני בתחילתו של חודש סיוון, הוא המעמד שעיצב את חיינו כעם בעל רוח ותרבות ייחודית. בין השאר, הוא מדגיש את הממשק העדין והחשוב שבין חומר ורוח שקבלנו עלינו; מעין טלטול מתמיד בין משיכה לפיתוח וביסוס חיינו החומריים והנהנתנים, לבין שמירת מורשתנו, המתגלגלת בקורות העם ומקבלת בכל פעם זווית חדשה, משולבת בישן. המשוררת חווה פנחס כהן, מיטיבה להמחיש בשירה "שֵׁם מְפֹרָשׁ", את אותו איזון שבין חיים גשמיים לרוח ותרבות, כשהיא 'מדברת' את הלכי הרוח של אשה/אמא באותו מעמד גדול. גם סיפורו של המלך ינאי שבחר בֵּמַּלּוּחַ לסעודה מלכותית, מדגים היטב את אותו ממשק עדין:

שֵׁם מְפֹרָשׁ /חוה פנחס-כהן

כֻּלָּם כְּבָר הָלְכוּ אֶל הָהָר וּמְחַכִּים
מְחַכִּים לִרְאוֹת, בְּשֶׁקֶט רַב מְחַכִּים,
שֶׁלֹּא כְּמִנְהָגָם גַּם הַחֲמוֹרִים, גַּם הַגְּמַלִּים
בַּשֶּׁקֶט הַזֶּה צִפּוֹר לֹא צִיְּצָה
גַּם יְלָדִים עַל כִּתְפֵי אֲבוֹתֵיהֶם,
וְהַשֶּׁקֶט רַב מִנְּשׂא כְּמוֹ לִפְנֵי דָּבָר
נוֹרָא וְגָדוֹל וַאֲנִי עוֹד רָצִיתִי
לְהַסְפִּיק וְלִתְלוֹת אֶת הַכְּבָסִים
לַעֲשׂוֹת זְמַן לְעַצְמִי לְתַקֵּן רֵיחוֹתַי
וְחִמַּמְתִּי אֶת הֶחָלָב לַתִּינוֹק, שֶׁלֹּא יִרְעַב
שֶׁלֹּא יִבְכֶּה חָלִילָה, בָּרֶגַע הַלֹּא
מַתְאִים, כַּמָּה זְמַן עַד כְּלוֹת. הַצִּפִּיָּה
שֶׁתִּתְיַבֵּשׁ הַכְּבִיסָה וְהַתִּינוֹק מָה.
אִישׁ לֹא יָדַע
וַאֲנִי רָאִיתִי שֶׁרוּחַ קַלָּה, כְּמוֹ נְשִׁימָתוֹ שֶׁל אִישׁ יָשֵׁן, עָבְרָה
בַּכְּבָסִים וְנִפְּחָה כְּרֵסָהּ
שֶׁל כֻּתָּנְתִּי וּמַפַּת הַשַּׁבָּת
הָיְתָה מִפְרָשׂ לָבָן בְּאֶמְצַע הַמִּדְבָּר
וְיָצָאנוּ מִשָּׁם עַל הַתְּכֵלֶת
הַרְחֵק לַמָּקוֹם בּוֹ

נִפְרֹט רִמּוֹנִים וְנֹאכַל עֲסִיסָם
לַמָּקוֹם בּוֹ
לָאַהֲבָה
שֵׁם מְפֹרָשׁ. (בתוך: 'מסע אילה', תל-אביב 1949)

חג שמח וחודש טוב!

__________
(1) ראה: http://flora.org.il/plants/atrhal/