מקוץ יֵצֵא טוב או "מן סניא נפק ורדא" (שיר השירים רבה ו)

צמח חודש תִּשְׁרֵי תשע"ה - פֶּטֶל קָדוֹשׁ Rubus sanctus, ערבית: עוּלַיְיק, עַלֵייק عـلـيق, משפחת הורדניים Rosaceae

ספר שמות עתיר בסיפורי מופת; במפגש הראשון שבין משה לבני ישראל הפך המטה לנחש והיד הבריאה היתה למצורעת. גם במגעים הראשונים בין משה ואהרון והצמרת השלטונית של פרעה, הפך המטה לתנין ובלע את תניני החרטומים. גאוותה של מצריים נשענה, בין השאר, על חרטומיה המיומנים במעשי קסמים. לכן מופתים אלה ואחרים באו ככלי תקשורתי התואם את תרבות מצרים, והשימוש בהם הוא בבחינת: 'ברומא, התנהג כרומאי'.

"והסנה אינה נצמחת בארץ אלה אם כן יש מים תחתיה" שיח פטל בריכת האתרוגים נאות קדומים. צילום: דורית דאון

לא כמו בדוגמאות אלה, מראה הסנה הבוער, שהביא את משה לסור מדרכו ולחזות בו, אינו שייך לתחום זה של מופתים: "אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה: מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה" (שמות ג', ג'). עיון בכתוב מציג לנו צמח בשם 'סנה' אחוז בערה, אלא שלא כצפוי, הבערה אינה תמה. חז"ל זיהו את הצמח כְּפֶטֶל קָדוֹשׁ, מכאן מובן שם המין בעברית ובלטינית 'קדוש' – sanctus, שיח קוצני בעל פרחים וורדים: "מה הסנה עושה קוצין ועושה וורדין" (שמות רבה ב', ט'). לכן נקרא בלשון חז"ל 'ורדינא', 'ורדא' או בארמית בדומה לשמו המקראי 'סניא' (תרגום יונתן) ו'אסנא' (תרגום אונקלוס). היותו קוצני הפכה אותו לצמח גדרות ומשוכות: "מה הסנה הזה עושין אותו גדר לגנה" (שמות רבה ב', ה').

אפרים וחנה הראובני הסבירו את שמו של 'הסנה' מתוך הקוצניות הבולטת שלו. לדעתם, מצטרף כינוי זה לשמו של 'הר סיני', כפי שרבי אליעזר בן הורקנוס סבר: "על שם הסנה נקרא הר סיני והוא חורב" (פרקי דרבי אליעזר, מ"א); בשני הכינויים חוזרות אותיות ס' ונ', המזכירות בחילוף ס' וש' את המילה 'שן'. הם מדגישים את מראהו של הר סיני המחודד בפסגות וסלעים כעין שיניים בולטות, כמו גם קוציו של הפטל.(1)

נגה הראובני הצטרף לזיהוי הסנה כפטל קדוש, וניסה להסביר את ייחודו של המראה שנגלה למשה כשילוב בין תופעה אופטית לבין צמח מוחשי. לדעתו משה ראה 'להבות' שהן בבחינת 'תעתועי שרב' (פטה מורגנה – מיראג'), תופעה נפוצה במדבר ובמקומות בהם נוצרות שכבות אויר בטמפרטורה שונה. שכבות אלה שוברות את קרני האור באופן שונה ויוצרות מראות מתעתעים שאינם קיימים. בין השאר, ביסס נגה את הסברו על המדרש המספר כי הבערה נראתה רק בחלק העליון של הסנה: "משני חלקיו של סנה ולמעלה" (שמות רבה ב', ה').(2)

הפטל הקדוש ממשפחת הוורדיים מצוי מסביב לים התיכון במקומות לחים ובמדבר בקרבת נביעות.(3) בצפון הארץ קיים סוג נוסף של פטל, המכונה פֶּטֶל לָבִיד. על ייחודו של בית הגידול הסביר רבי אליעזר בן הורקנוס: "והסנה איננה נצמחת בארץ אלא אם כן יש מים תחתיה" (פרקי דרבי אליעזר מ'). ענפיו הארוכים מטפסים על צמחים אחרים או יוצרים סבך בעזרת הקוצים המאונקלים המסייעים באחיזה. בקרב הרועים משמשים קוצי הפטל להוצאת עלוקות ומכאן שמו הערבי של הצמח – עוּלַיְיק. אצל חז"ל שמשו הקוצים המאונקלים משל לתולדות עם ישראל אשר נכנס בקלות למצריים, ממש כפי שניתן להכניס יד אל תוך שיח פטל בנקל, אולם להוציאה קשה, שכן אז הקוצים נתפסים ומסבכים את היציאה. כך מושווית כניסת ישראל המכובדת והקלה למצריים, בניגוד ליציאה המסובכת ממנה: "מה דרכו של סנה? אדם מכניס ידו לתוכו אינו ניזוק, לפי שקוציו כולן כפופין למטה. אבל כשמבקש להוציא, הקוצין תופסין לו ואין יכול להוציאה. כך המצרים בתחילה קבלו לישראל בסבר פנים יפות, וכשבקשו לצאת לא הניחום" (ילקוט שמעוני קס"ט, ג' ד').

"שעושין שֵׁכָר מפרי סנה כגון תותין…" שיח פטל בריכת האתרוגים נאות קדומים. צילום: דורית דאון

בית הגידול המצוי בסביבה לחה מאפשר לפטל לפרוח עונה ארוכה מאוד, מן האביב אל סוף הקיץ (אפריל – ספטמבר), בו כמעט ואין תחרות על מאביקים. חלקי הצמח מכילים חומרי רפואה לטיפול בפצעים ודלקות ונוהגים להכין מהם מרתח או סירופ ומן הפרי אף משקה מְשַׁכֵּר. הפרחים וורודים וערוכים בתפרחות בקצות הענפים. הפרי, שצבעו נע בין אדום לשחור הוא עֲנָבָה מְקֻבֶּצֶת (ענבה = פרי בשרני ועסיסי) וטעמו מתוק. הדמיון שבין פרי הסנה לפרי תות העץ, באה לידי ביטוי בהסבר של הרשב"ם4 לדרוג משקאות שֵׁכָר המופקים מפירות שונים: "שעושין שֵׁכָר מפרי סנה כגון תותין, והללו חשובים יותר מסתם שֵׁכָר… של תמרים" (הרשב"ם לדברי רב חסדא בפסחים ק"ז, ע"א). דמיון הפרי אף לאשכול ענבים קטן מצוי במשל לזיווג הגון: "לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם וישיא בתו לתלמיד חכם; משל לענבי הגפן בענבי הגפן דבר נאה ומתקבל ולא ישא בת עם הארץ משל לענבי הגפן בענבי הסנה דבר כעור" (בבלי פסחים מ"ט, ע"א). דמותו 'הענבית', נזכרת גם בפירוט שלבי ההבשלה יחד עם ענבה של הדס לצורך קביעת עיתוי המעשרות: "וכל השחורין כגון ענבי הדס וענבי סנה משינקדו" (ירושלמי מעשרות ג', ע"א).

נִרְאֶה כי משה לא שכח את מראה הסנה שנחקק בזיכרונו; בפרשת 'וְזֹאת הַבְּרָכָה', החותמת את קריאת התורה לקראת התחלה מחודשת בתשרי, ברך משה כל שבט ושבט משבטי ישראל טרם לכתו. בברכתו ליוסף (אפרים ומנשה) הזכיר את הסנה: "מְבֹרֶכֶת ה' אַרְצוֹ מִמֶּגֶד שָׁמַיִם מִטָּל… וּמִמֶּגֶד אֶרֶץ וּמְלֹאָהּ וּרְצוֹן שֹׁכְנִי סְנֶה…" (דברים ל"ג, י"ג-י"ז). פירש רש"י כי משה ברך את יוסף שיזכה מטוּב רוחו של האל, כפי שנגלה אליו בסנה: "ותהא ארצו מבורכת מרצונו ונחת רוח של הקב"ה הנגלה עלי תחילה בסנה".

בפתחה של שנה חדשה בה אנו מסכמים חשבון נפש של שנה חולפת, אנו מבקשים שהימים שעוד נכונו לנו יהיו מבורכים וּשלווים. וגם אם 'קוצים' יעמדו בדרכנו, נוכל לקבל כוח והשראה ממורשת היסטורית ארוכה ומפותלת שגם בה היו לא פעם ולא פעמיים 'קוצים מורכבים'. אלא, שתקווה, התמדה ועקשנות המאפיינים אותנו, נותנים בנו אמונה כי 'מעז יֵצֵא מתוק'. לשון שיר השירים רבּה, מסבירה בהתאמה, כי מסנה דוקרני יצא 'ורד', ומן הסתם, לאחריו גם פרי מתוק וטעים: "מן סניא נפק ורדא" (שיר השירים רבה ו').

תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה
אמן ואמן!

__________
(1) שן-סן: להסבר זה ניתן לצרף את הסנסינים מעץ התמר, כשאחד ההסברים למונח, הוא 'השן' הנותרת לאחר כריתת כף תמר, עליה יכול הדקלאי לטפס ברצותו להפרות את עץ הנקבה או לגדוד פרי. הצרוף 'סנ' מזכיר גם ציפור סנונית, שצורת כנפיה מחודדת ובנוסף, גם דרך מעופה הייחודי 'חידודין חידודין', עם שינוי בלתי פוסק של כיוון התעופה האופייני. נגה הוסיף את 'שן הסלע' המופיעה במלחמת מכמש: "שֵׁן הַסֶּלַע מֵהָעֵבֶר מִזֶּה וְשֵׁן הַסֶּלַע מֵהָעֵבֶר מִזֶּה וְשֵׁם הָאֶחָד בּוֹצֵץ וְשֵׁם הָאֶחָד סֶנֶּה" (שמואל א י"ד, ד'). הראובני א וח, "השמות הר סיני, הר חרב, הצמח סוף וים סוף", סיני ל"ב (תשי"ג),עמ' קס"ח-קע"ד.
(2) הראובני נ, שיח ועץ במורשת ישראל, עמ' 41-40.
(3) פטל קדוש מצוי בנאות קדומים בקרבת ברכות המים כגון, 'בריכת התמרים' או 'ברכת השקמים'.
(4) הרשב"ם (רבי שמואל בן מאיר) – פרשן בן המאה ה-12, נכדו של רש"י.