ארץ זית שמן

"ארץ זית שמן...." (דברים ח', ח')

איריס פומרנץ גולן ודורית סגל

הזית, אחד משבעת המינים בהם השתבחה ארץ ישראל, זוכה למקום של כבוד במקורות ובחיי היומיום. פירותיו משמשים מרכיב חשוב בתפריט הארצישראלי הקדום ושמן הזית שימש מאז ומעולם למטרות רבות: בראש ובראשונה למאור, בבית המקדש ובבתים פרטיים, למאכל, לרפואה, לסיכה ותמרוקים, למשיחת מלכים, כהנים ונביאים וכאמצעי תשלום.
חוקרי הזית משערים שהזית התרבותי טופח לראשונה בסוריה ובארץ ישראל, היות וגלעיני זית תרבותי נמצאו בחפירות באתרים עתיקים שונים כגון גזר, לכיש, מגידו, בית שאן ובית ירח, והקדומים שביניהם הם מלפני 4000 שנה. יחד עם זאת, איכות שמן הזית מארץ ישראל עשתה לה כנפיים בארצות השכנות. המדרש הבא, הנסמך על ברכת משה, מתאר את חשיבות גידול הזית בארץ ישראל ואת איכות שמן הזית:

ברכת משה לאשר: "וּלְאָשֵׁר אָמַר בָּרוּךְ מִבָּנִים אָשֵׁר יְהִי רְצוּי אֶחָיו וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ" (דברים ל"ג, כ"ד).

"תנו רבנן: וטובל בשמן רגלו – זה חלקו של אשר, שמושך שמן כמעין.
אמרו: פעם אחת נצרכו להן אנשי לודקיא בשמן, מינו להן פולמוסטוס [שליח] אחד,
אמרו לו: לך והבא לנו שמן במאה ריבוא.
הלך לירושלים, אמרו לו: לך לצור.
הלך לצור, אמרו לו: לך לגוש חלב.
הלך לגוש חלב, אמרו לו: לך אצל פלוני לשדה הלז, ומצאו שהיה עוזק תחת זיתיו,
אמר לו: יש לך שמן במאה ריבוא שאני צריך?
אמר לו: המתן לי עד שאסיים מלאכתי,
המתין עד שסיים מלאכתו.
לאחר שסיים מלאכתו, הפשיל כליו לאחוריו והיה מסקל ובא בדרך,
אמר לו: יש לך שמן במאה ריבוא? כמדומה אני ששחוק שחקו בי היהודים.
כיון שהגיע לעירו, הוציאה לו שפחתו קומקום של חמין ורחץ בו ידיו ורגליו,
הוציאה לו ספל של זהב מליאה שמן וטבל בו ידיו ורגליו,
לקיים מה שנאמר: וטובל בשמן רגלו.
לאחר שאכלו ושתו, מדד לו שמן במאה ריבוא.
אמר לו: כלום אתה צריך ליותר?
אמר לו: הן, אלא שאין לי דמים.
אמר לו: אם אתה רוצה ליקח קח, ואני אלך עמך ואטול דמיו,
מדד לו שמן בשמונה עשר ריבוא.
אמרו: לא הניח אותו האיש לא סוס ולא פרד ולא גמל ולא חמור בארץ ישראל שלא שכרו.
כיון שהגיע לעירו, יצאו אנשי עירו לקלסו,
אמר להם: לא לי קלסוני אלא לזה שבא עמי, שמדד לי שמן במאה ריבוא והרי נושה בי בשמונה עשרה ריבוא… "
(תלמוד בבלי מסכת מנחות דף פ"ה, עמוד ב')

לבד מהדגשת שפע השמן בגוש חלב, עובדה המאוששת ממקורות רבים נוספים, מקופלים באגדה זו כמה מסרים עקרוניים בדבר יחסם של ישראל לגידול הזית, ובאופן כללי, יחסם לארצם ולעבודת האדמה.
נקודת המוצא בסיפורנו היא הצורך של תושבי עיר גדולה בחוץ לארץ – לודקיא (המזוהה עם לטקייה השוכנת בחוף הים התיכון, בשטח סוריה מצפון ללבנון) בשמן, ופניית תושביה כדבר מובן מאליו לארץ ישראל. ארץ ישראל נתפסת אפוא כמקור שמן לאזור כולו. ברור, שיש בכך מן ההגזמה והאידיאליזציה, אך יש עדויות על ייצוא שמן לחוץ לארץ בימי חז"ל.
העמדת ארץ ישראל כמקור השמן מול לדוקיא, מודגשת בסיפורנו באמצעות פנייתו של הפולמוסטוס – השליח, לבירה ירושלים. אולם, בירושלים יודעים היטב היכן מקור שמנה של ארץ ישראל ומפנים את השליח צפונה, לצור, שמשתף פעולה עם המלצות התושבים המקומיים ויוצא למסע בעקבות כמות השמן האדירה אותה נשלח להביא לעירו.
בצור, העיר הגדולה והמפורסמת שעל החוף, יודעים לשלוח את השליח למרומי הגליל העליון למקום שהוא, במקרה הטוב, עיר קטנה בעלת חשיבות מקומית. השליח לומד אפוא ברגליו היכן נמצא השמן המשובח בכמות הדרושה. יש לשער שסבלנותו הולכת ופוקעת במהלך המסע וקוצר רוחו הולך ומתעצם.
בגוש חלב ממשיך תהליך 'הגילוי' של מקור השמן, והוא נשלח לשדהו של פלוני. יש לשער כי השליח ציפה לראות דמות מסוימת – סוחר העוסק בכמויות שמן גדולות, ואולי בגלל זה הודגשה בסיפורנו צור, העיר המסחרית החשובה. הדמות שנגלתה לעיניו הייתה שונה מאוד – איכר המטפל במסירות בזיתיו. לאחר מכן יתברר שלאיכר זה יש שפחה, אך את עבודת האדמה הוא מבצע בעצמו. בסיפור אגדה קצר שכזה נודעת חשיבות רבה לרגע הפגישה בין שני הגיבורים, והוא מתואר באריכות רבה: ראשית מצוין שהאיכר היה עוזק תחת זיתיו. (חפר באדמה לעשותה תחוחה, על פי מילון בן יהודה) לשאלת השליח בדבר כמות השמן העצומה, אין הוא משיב במישרין, אלא אומר: 'המתן לי עד שאסיים מלאכתי'. בכך הכריז מהו סדר העדיפויות שלו: חקלאות קודמת למסחר. קביעה זו מתחזקת והולכת בדרכם חזרה לעיר. על העסקה אין הוא מדבר, יותר מכך, דומה שאין הוא מדבר כלל. במקום זאת, הוא 'מפשיל כליו לאחור' – נוהג כשכיר עני ולא כבעלים של הכרם, 'מסקל ובא בדרך'- ממשיך בעבודות השדה, כשהמסר העולה מפעולות אלה הוא שאין לו רגע פנוי ממלאכה. גם כשהשניים מגיעים לבית האיכר, הוא לא ממהר לקדם את העסקה, אלא נוהג בהתאם למסורת 'וטובל בשמן רגלו'.
לאור מעשיו של האיכר השליח חש עצמו מרומה, ואולי אף חושש שלא יצליח במשימתו, אך הסיפור מסתיים בכי טוב. השמן המבוקש ניתן, ולא זו בלבד אלא שהאיכר היהודי נהג בנדיבות רבה באורחו והכול הכירו בכך: כשהגיעו שניהם בראש שיירה ללודקיא וידא השליח שאותו חקלאי יהודי יקבל את הכבוד על מעשיו.
בנוסף למסר האישי הטמון בהתנהלותו הצנועה של האיכר-אל תסתכל בקנקן אלא במה שבתוכו- טמון כאן מסר נוסף ברמה לאומית – עם ישראל מפיץ מידות וערכים בעולם באמצעות חקלאותו המשובחת. ייתכן שהמסר משקף מאוויי לב וציפייה למצב אידיאלי, אך הכיוון ברור – חשיבות החקלאות כערך יהודי ולאו דווקא כענף כלכלי.
במובן הסמלי, העיסוק בשמן ובזית מזכיר כמובן את מאמריהם של חז"ל – 'מה השמן הזה מביא אורה לעולם, ישראל אורה לעולם' (שיר השירים רבה א', כ"א).

בעונה זו של השנה, עצי הזית בנאות קדומים כורעים תחת עומס הפרי. בני כל הגילאים מגיעים למסוק את הזיתים בשיטות המסורתיות- נקיפה, חליבה וניעור, מפיקים שמן זית במו ידיהם ב'חצרות היצהר'- משטחי ריסוק פשוטים, ואף זוכים להדגמה חיה בבתי הבד.
כולם מוזמנים לקחת חלק בחוויה זו, המשלבת טבע ורוח, ולקיים את ברכת יעקב לאשר: "..ברוך מבנים אשר יהי רצוי אחיו וטבל בשמן רגלו…"
(דברים ל"ג, כ"ד)

חג אורים שמח