שידוכים ברקע הבאר

"שידוכים ברקע הבאר" הינו חלק מסדרת המאמרים "עוד לא דיברנו על אהבה" (תורת האהבה של נאות קדומים)

וְעוֹד רָז אֶחָד לָךְ אֶתְוַדֶּה:
נַפְשִׁי נִשְׂרְפָה בְלַהֲבָהּ;
אוֹמְרִים, אַהֲבָה יֵשׁ בָּעוֹלָם -
מַה-זֹּאת אַהֲבָה?
(מתוך: "הכניסיני תחת כנפך"/ ח.נ. ביאליק)

רקע מיוחד לכמה מפגשים שהולידו סיפורי אהבה מיוחדים מהווה בור המים או הבאר, הנראים שניהם, בדרך כלל, דומים מבחוץ. הסיבה לכך היא העובדה כי אל הבאר או הבור הגיעו בדרך כלל הנערות, שנשיאת מים היתה בין תפקידיהן של הנערות בימים קדומים. כך למשל מדגים לנו סיפורו של שאול שיצא לחפש את אתונות אביו והגיע יחד עם נערו לעיר בה נמצא הנביא, על מנת לקבל ממנו עצה שבסופו של דבר הביאה להמלכתו למלך: "הֵמָּה עֹלִים בְּמַעֲלֵה הָעִיר וְהֵמָּה מָצְאוּ נְעָרוֹת יֹצְאוֹת לִשְׁאֹב מָיִם" (שמואל א ט י"א). דוגמא בולטת אחרת מספרת אודות המפגש המיוחד שבין עבד אברהם לרבקה, כאשר נשלח על ידי אברהם לשליחות מורכבת של מציאת אשה ראויה ליצחק: "הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק" (בראשית כ"ד י"ג)

אנו נתמקד בסיפור אהבה מרגש במיוחד שהתרחש אי-שם בחרן הצפונית, עת יעקב הנרדף על ידי אחיו נושא את רגליו ובורח למחוזות חייו של דודו, לבן, בנימוק של חיפוש אשה שאינה מבנות הכנענים המקומיים. בין השאר, אנו למדים על מנהגי המקום בהפעלת באר המים שהיתה מכוסה בדרך של שגרה באבן גדולה וכבדה, כרכוש ציבורי המצריך שותפות מלאה. להלן הוראות ההפעלה: "וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ אַרְצָה בְנֵי קֶדֶם וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה…ָ כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִוא יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה עַל פִּי הַבְּאֵר וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כָל הָעֲדָרִים וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקוּ אֶת הַצֹּאן וְהֵשִׁיבוּ אֶת הָאֶבֶן עַל פִּי הַבְּאֵר לִמְקֹמָהּ" (בראשית כ"ט א-ג). בהמשך הסיפור, לאחר התוודעות לרועים שמילאו בינתיים את המקום חווה יעקב את המפגש הראשון עם רחל. אין ספק כי היתה זו אהבה ממבט ראשון אשר הובילה את יעקב לרצף ייחודי של שלוש ואפילו ארבע פעולות יוצאות דופן, פעולות שנשענו, קרוב לוודאי, על רמת האדרנלין הגבוהה ששטפה, אותה עת, את נפשו ובעיקר את גופו, מבלי שהיתה לו כל שליטה על כך: כוח ייחודי להרים לבדו את האבן הכבדה שכיסתה את הבאר באופן שאינו מקובל על פי חוקי המקום; השקיה זריזה של העדר כולו קָבַל-עַם ורועים, עוד בטרם הציג יעקב את עצמו, ומיד אחר כך נשיקה ראשונה ופומבית לרחל. אין תמה כי שורה של פעולות אלה אשר נגרמו מהתרגשותו הרבה, הובילו בהמשך לפורקן אנושי  מובן של בכי, קרב לוודאי של שמחה: "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל בַּת לָבָן…ֹ וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַיִּשָּׂא אֶת קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ" (בראשית כ"ט י). מכאן ברורות לנו מילותיו הנפלאות של המשורר עלי מהר שכתב את השיר המרגש "אחכה", אודות  על ייסוריו המפותלים של יעקב שכה ביקש לעצמו לממש את אהבתו לרחל:

כי האבן לא היתה כבדה אז בשדה
כשפגשתי בך
הו רחל…   (מתוך: אחכה/ עלי מהר ללחן של מיקי גבריאלוב)

זיווג, עניין של גורל או בחירה – מי ידע?

תחנה נוספת המובילה לסיפורי אהבה נוסף נעשה בצל עצי תמר, הָרָם בין עצי ארץ-ישראל; התמר קיבל במורשת העברית סמליות כפולה; סמל לארץ ישראל על תמריה המשובחים המוכרים כבר מימים קדומים ועד ימינו אנו, וגם סמל לניצחון, סמל מוכר גם בתרבויות אחרות; בנצרות, לדוגמא, קבלו את פניו של ישוע עם הגיעו לירושלים בכפות תמרים; ועוד שנים לפני כן בתרבות היוונית, כאשר אלת הניצחון, הָאֵלֶּה נִיקֵי, אוחזת כף תמר ברבים מפסליה. בשיר השירים מסמל התמר יופי מתובל במידה רבה של ארוטיות, בעיקר כאשר מַכְבְּדֵי הַתְּמָרִים בשלים וקוראים לגודד (קטיף תמרים מכונה – גָּדִיד) לאחוז בגזעו, לטפס עליו ולאחוז באשכולות המפתים: "זֹאת קוֹמָתֵךְ דָּמְתָה לְתָמָר וְשָׁדַיִךְ לְאַשְׁכֹּלוֹת. אָמַרְתִּי אֶעֱלֶה בְתָמָר אֹחֲזָה בְּסַנְסִנָּיו" (שיר השירים ז ח).

תמר הוא עץ דו-ביתי, הווה אמור קיים עץ שהוא זְכָרִי בלבד והפרחים שלו מכילים אך ורק אבקנים וגרגרי אבקה, ולעומתו עץ אחר פרחיו רק נְקֵבִיִּים המה. הרוח נושאת את גרגרי האבקה מן העץ הזכרי אל הפרחים הנקביים ובכך מתרחשת הפרייה. המדרש הבא בא לחזק מידע בוטני זה, אך מביא עמו גם בשורה ל- happy end, וגם אם הוא רחוק, בוא יבוא! "מעשה בתמרה אחת שהיתה עומדת בחמתן ולא היתה עושה פירות. עבר דקלאי אחד וראה אותה ואמר: תמר היא צופה מיריחו. כיון שהרכיבו ממנו מיד עמדה ועשתה פירות" (לפי: בראשית רבה מ"א א)

גובהו הבולט של התמר מזכיר אגדה שבמרכזה עומד מגדל גבוה וקשה להשגה. אגדה זו מובילה לדיון פילוסופי העומד בהכרעה שבין בחירה לגורל, מי קובע יותר?

"מַעֲשֶׂה בִּשְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ שֶׁהָיְתָה לוֹ בַּת יְפֵיפִיָּה שֶׁאֵין כְּמוֹתָהּ בְּכָל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. הִבִּיט בְּמַזָּלוֹת מִי בֶּן זוּגָהּ וּמִי יִשָּׂאֶנָּה, וְרָאָה שֶׁהוּא עָנִי אֶחָד וְאֵין בְּיִשְׂרָאֵל עָנִי כְּמוֹתוֹ. מֶה עָשָׂה? בָּנָה מִגְדָּל גָּבוֹהַּ בַּיָּם וְהָיָה מַקִּיפוֹ מִכָּל רוּחוֹתָיו מִסָּבִיב. נָטַל בִּתּוֹ וְנָתַן אוֹתָהּ בְּאוֹתוֹ מִגְדָּל הַגָּבוֹהַּ, וְעִמָּהּ שִׁבְעִים סָרִיסִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל. וּבַמִּגְדָּל לֹא עָשָׂה פֶּתַח, שֶׁלֹּא יִכָּנֵס אָדָם בּוֹ, וְנָתַן בּוֹ צֵידָה הַרְבֵּה. אָמַר: אֶרְאֶה פֹּעַל הַשֵּׁם וּמַעֲשֵׂהוּ.

לְיָמִים,…עָנִי… יוֹצֵא בַּדֶּרֶךְ בַּלַּיְלָה, וְהָיָה עָרֹם וְיָחֵף, רָעֵב וְצָמֵא, רָאָה נִבְלַת שׁוֹר מֻשְׁלֶכֶת בַּשָּׂדֶה, נִכְנַס בָּהּ בֵּין צַלְעוֹתֶיהָ לְהָפִיג צִנָּתוֹ. וּכְשֶׁיָּשַׁן שָׁם בָּא עוֹף גָּדוֹל וְנָטַל אוֹתָהּ הַנְּבֵלָה וּנְשָׂאָהּ עַל גַּג אוֹתוֹ מִגְדָּל עַל חֲדַר הַבַּחוּרָה. וְשָׁם הָיָה הָעוֹף אוֹכֵל אֶת בְּשַׂר הַנְּבֵלָה; וְיָשַׁב שָׁם עַל הַגַּג. כְּשֶׁהֵאִיר הַשַּׁחַר יָצְאָה הַבַּחוּרָה מֵחַדְרָהּ לָלֶכֶת הַגָּגָה, כְּמִנְהָגָהּ בְּכָל יוֹם, וְרָאֲתָה אוֹתוֹ בָּחוּר.

אָמְרָה לוֹ: מִי אַתָּה וּמִי הֱבִיאֲךָ לְכָאן? אָמַר לָהּ: יְהוּדִי אֲנִי מִבְּנֵי עַכּוֹ, וְעוֹף הֱבִיאַנִי לְכָאן.

מדליה שלישית בסדרת מדליות "סיפורים מספרים. הועדה הממשלתית למטבעות ולמדליות תשס"ח 2008

מֶה עָשְׂתָה?

לְקָחַתּוּ וֶהֱבִיאַתּוּ לְחַדְרָהּ, וְהִלְבִּישׁוּהוּ וְהִרְחִיצוּהוּ וְסָכוּהוּ וְנִתְיַפָּה מְאוֹד עַד שֶׁאֵין כְּמוֹתוֹ בְּכָל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל, וַאֲהֵבַתּוּ הַבַּחוּרָה בְּלִבָּהּ וּבְנַפְשָׁהּ. וְהָיָה הַבָּחוּר חָרִיף וּמְפֻלְפָּל וּמְמֻלָּח וְסוֹפֵר.

יום אֶחָד אָמְרָה לוֹ: רוֹצֶה אַתָּה לְקַדְּשֵׁנִי? אָמַר לָהּ: הַלְוַאי! מֶה עָשָׂה? הִקִּיז דָּם וְכָתַב לָהּ כְּתֻבָּה וּמֹהַר מִדָּמוֹ, וְקִדְּשָׁהּ וְאָמַר: עֵד ה' הַיּוֹם וְעֵדִים מִיכָאֵל וְגַבְרִיאֵל. נִתְעַבְּרָה מִמֶּנּוּ.

כְּשֶׁרָאוּ אוֹתָהּ הַזְּקֵנִים מְעֻבֶּרֶת, אָמְרוּ לָהּ; כִּמְדֻמֶּה לָנוּ שֶׁאַתְּ מְעֻבֶּרֶת. אָמְרָה לָהֶם: הֵן. אָמְרוּ לָהּ: וּמִמִּי נִתְעַבַּרְתְּ? אָמְרָה לָהֶם: מָה לָכֶם לָדַעַת? נָפְלוּ פְּנֵי הַזְּקֵנִים, שֶׁהָיוּ מִתְיָרְאִים מִשְּׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ, וְשָׁלְחוּ אֵלָיו לָבוֹא אֲלֵיהֶם.

נִכְנַס שְׁלֹמֹה בִּסְפִינָה וּבָא אֲלֵיהֶם. וְאָמְרוּ לוֹ: אֲדוֹנֵנוּ הַמֶּלֶךְ, כָּךְ הַדָּבָר, וְאָל יָשִׂים אֲדוֹנֵנוּ בַּעֲבָדָיו עָווֹן. כְּשֶׁשָּׁמַע שְׁלֹמֹה קָרָא לְבִתּוֹ וְשָׁאַל לָהּ עַל הַדָּבָר. אָמְרָה לוֹ: בָּחוּר אֶחָד הֵבִיא לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָפֶה וְטוֹב, תַּלְמוּדִי וְסוֹפֵר, וְקִדְּשַׁנִי. קָרְאָה לַבָּחוּר וּבָא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהֶרְאָה לוֹ הַכְּתֻבָּה שֶׁכָּתַב לְבִתּוֹ, וְשָׁאַל לוֹ הַמֶּלֶךְ עַל אָבִיו וְאִמּוֹ וְעַל מִשְׁפַּחְתּוֹ וּמֵאֵיזוֹ עִיר הוּא. וְהֵבִין מִתּוֹךְ דְּבָרָיו שֶׁהוּא אוֹתוֹ שֶׁרָאָה בַּמַּזָּל, וְשָׂמַח שִׂמְחָה גְּדוֹלָה וְאָמַר: בָּרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁנּוֹתֵן אִשָּׁה לְאִישׁ" ( שלמה בובר במבוא למדרש תנחומא, וילנה תרמ"ה).