הומיאופתיה ביהדות

בימי שיא אלה של חום הקיץ, אנו יכולים לשער בנפשנו את המאמץ הכרוך בנדודי בני ישראל במדבר. שלושה ימים בלבד, הביאו את בני ישראל לכדי תלונה ראשונה: "... וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם... כִּי מָרִים הֵם... וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה וַיִּצְעַק אֶל ה' וַיּוֹרֵהו ה' עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם" (שמות ט"ו, כ"ב-כ"ה).
מסביר הרמב"ן: "וַיּוֹרֵהוּ" לשון לימוד והוראה: "...בעבור שלא מצאתי לשון מורה אלא בענין למוד ". כלומר, לימד הקדוש ברוך הוא את משה שיעור בוטניקה, כשהוא מורה לו על צמח (עץ) שעליו להשליך אל המים.

'מדרש תנחומא' (1) מסביר את הייחוד שבצעדי הקב"ה; סביר היה לוּ הורה למשה על דבר מה מתוק, שימתיק את המים המרים: "... והיה משה סבור שהקב"ה אומר לו, שישליך שם דבש או דְּבֵלָה והמים מתמתקין". בדומה למקרה בו אדם פוצע את חברו במכשיר חד (אִזְמֵל), ומרפא אותו בעזרת תחבושת ספוגה ברפואה (רְטִיָּה): "בשר ודם מכה באיזמל ומרפא בִּרְטִיָּה ". אלא שהקב"ה פועל בדרך מפתיעה: "... ר' שמעון בן גמליאל אומר: בֹּא וראה כמה מופלאין דרכיו של הקב"ה יותר מדרכי בשר ודם. בשר ודם במתוק מרפא את המר. אבל הקב"ה במר מרפא את המר ... אמר לו הקב"ה למשה: לא כך הוא אומנותי, אלא במה שאני מכה בו אני מרפא, הואיל ואלו המים מרים, אני מרפאן בדבר מר" (מדרש תנחומא בשלח כ"ד) .

כעת, נותר לברר מה טיבו של אותו 'עץ', אשר הורה האל להשליך למים: "ומה העץ? ר' יהושע אומר: של ערבה היה, ר' נתן אומר: הרדופני …, ר' אלעזר המודעי אומר: של זית היה… מכל מקום מר היה" (מדרש תנחומא בשלח כ"ד). (2) רעיון המזכיר לנו אירועים דומים כמו, 'נחש הנחושת' שעוצב כתגובה למכת נחשים שהכה הקב"ה את העם, שהגדיש את הסאה בתלונותיו: "… וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ… לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר… וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל. וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם … וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת… וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת וָחָי " (במדבר כ"א, ד'-ט'). או המקרה בו אלישע 'רפא' את מי מעיין יריחו הרעילים בעזרת מלח: "וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי הָעִיר אֶל אֱלִישָׁע … וְהַמַּיִם רָעִים וְהָאָרֶץ מְשַׁכָּלֶת. … וַיֵּצֵא אֶל מוֹצָא הַמַּיִם וַיַּשְׁלֶךְ שָׁם מֶלַח ; וַיֹּאמֶר כֹּה אָמַר ה' רִפִּאתִי לַמַּיִם הָאֵלֶּה לֹא ִהְיֶה מִשָּׁם עוֹד מָוֶת וּמְשַׁכָּלֶת" (מלכים ב' ב', י"ט-כ"א).
מסקנה: הקב"ה נוקט בשיטה של 'דומה מרפא את הדומה' , עקרון המצוי בבסיס הרפואה ההומאופטית,(3) לפיה מטפלים באדם חולה בעזרת חומרים המכילים את מחוללי המחלה, אלא שהם מוגשים באופן מדולל.

ברשימת הצמחים המרים שמביא המדרש, בולט ההרדוף לא רק במרירות, כפי שמתבקש מן הרעיון, אלא גם ברעילות. כל חלקיו של הרדוף מכילים מוהל שקוף ורעיל, העלול להמית. מקרים שאירעו לצערנו אף בארץ. רבנו נתן בן יחיאל במילונו 'ערוך השלם' משנת 1882, מספר על ההרדוף: "… והוא מר מאוד… והוא סם המוות לבהמה ויש שהוא סם המוות אף לאדם". (4)

הרדוף הנחלים Nerium oleander שיח גבוה ירוק-עד, המגיע עד 5-4 מטר, וגדל בטבע בקרבת מקורות מים ומכאן שמו. עליו מאורכים (15 ס"מ) וְגִלְדָּנִיִים, כלומר מכוסים בשכבת שעווה צמחית (קוּטִיקוּלָה), המקנה לעלה קשיות אופיינית, הבאה להגן על העלה מאיבוד מים. תכונה הבאה לחפות על מצב של אי יציבות בקיום מקורות המים. עובדה המאפשרת להרדוף להסתגל למקומות מרוחקים ממקורות מים. פרחיו היפים בגוני ורוד, לבן ואדום, עליהם מעיד כותב 'ערוך השלם': "אילן הגדל על שפת הנהר ועושה פרחין דומין לשושנים", בצרוף פריחה לא שגרתית, בקיץ, הפכו אותו מבוקש כצמח נוי. ההרדוף הוכרז כצמח אסור במקומות ציבוריים בשל רעילותו, אולם הוא בולט בצידי כבישים.

הרדופים בנאות קדומים. שימו לב לעטרה הייחודית שבמרכז הפרח. (צלמה אירית שרניקוף)

ההרדוף שייך למשפחת ההרדופיים (Apocynaceae) , שני מינים נוספים ממשפחה זו גדלים בר בארץ: וִינְקָה עֶשְׂבּוֹנִית, וְסַם-כֶּלֶב מִזְרָחִי. תפוצתו העולמית של ההרדוף רחבה, ובארץ מצוי מהצפון ועד צפון הנגב. הפרחים דמויי גביע שגודלו כ-4 ס"מ, מסודרים במקבצים, עובדה המעשירה ומבליטה את הפריחה. במרכז הפרח קיימת עטרה בעלת ציצים, המעניקה יופי ומראה עשיר לפרח. הפריחה נמשכת מניסן ועד תשרי (אפריל – ספטמבר).

הפרי מאורך (כ-15 ס"מ), יבש ומכונה 'דו-מפוחית'; שני צידי הפרי, שצורתו כתרמיל, תופחים עם הבשלת הזרעים. הפרי נפתח בסדק לאורכו, וזרעים רבים המצוידים בציצית נפוצים בעזרת רוח למרחקים. כמות הזרעים מתאימה לארעיות של מקורות המים, ובאה להבטיח את המשכיות קיום המין.

שמו הלטיני של ההרדוף, Nerium oleander, מסביר את בית הגידול הלח אליו הוא קשור (Neros=לח) ואת הדמיון העלים לעלי הזית (Olea). בערבית, מכונה ההרדוף 'ורד החמור' או 'דִפְלֵה', המזכיר את 'עץ הדפנה' (ער אציל Laurus nobilis ), בגלל דמיון שבין עלי שני הצמחים. שמו היווני הקדום רודודפנה (- Rhododaphne 'ורד הדפנה'), נקשר לשמו של הצמח במשנה ובתלמוד: הרדופני, הירדוף, ארדוף, ארדפנה. צבע פרחיו הורודים הקנו לו את הכינוי 'ורד'.
נחל 'אל על' שבגולן, מכונה בערבית 'ואדי אל דופילה'; שיחי הרדוף מעטרים את הנחל משך כמה מחודשי השנה, הפרחים הנושרים עם ההפריה, נישאים על המים ומוסיפים מראה מלבב למטייל בנחל.

ההרדוף מוזכר בויכוח שנסב בין חכמים לגבי זיהויו של 'ענף עץ עבות' שבארבעת המינים: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל…" (ויקרא כ"ג, מ'): "תנו רבנן ענף עץ עבות (ויקרא כ"ג) שענפיו חופין את עצו … ואימא זיתא …ואימא דולבא … ואימא הירדוף אמר אביי "דרכיה דרכי נועם" (משלי ג') … "האמת והשלום אהבו" (זכריה ח') תנו רבנן קלוע כמין קליעה ודומה לשלשלת זהו הדס" (בבלי סוכה ל"ב ע"ב). בדיון, מעלים רבותינו הצעות לנטילת 'ענף עבות', שעל פי לשון חכמים הינו צמח עשיר בעלווה, שענפיו ועליו מכסים (חופין) את הגזע ואת הענפים. עלי הזית, לדעת חכמים, אינם צפופים דיים, גם לא הדולב, שאף נמצא בשלכת בחורף ואילו ההרדוף, על אף היותו צפוף וירוק-עד, סותר את גישת חז"ל המבקשת אוירה של שָׁלוֹם וְנֹעָם, בקשה זו באה בהיפוך לעובדה המוכרת לנו זה מכבר, שההרדוף ידוע כצמח רעל.

רעילותו של ההרדוף משמשת את האדם להרחקת מזיקים, ועל כן נוהגים לשים עלי הרדוף בין שקי תבואה באסם, או מערבבים עלים בטיט הַמְּקָרֵה את הבית ועוד. הרעל מקנה גם סגולה של תרופה; נריאין ופולנרין הם חומרים המצויים במוהל ההרדוף, ומשמשים עד היום לטיפול בבעיות לב. חומרים אחרים מסייעים בטיפול במחלת הנפילה, בכאבי ראש, בטיפול בהכשות ואף במחלת הסרטן. שימושים חשובים המחזירים אותנו אל סיפור 'העץ' שהקב"ה הורה למשה בכדי 'להמתיק' את המים בְּמָרָה.

יופיו והסיפורים הקשורים בהרדוף הנחלים, המצוי בשיא פריחתו, מְזַמְּנִים לביקור ב'נאות קדומים', גם בחומו של הקיץ או בערביו הנעימים, באזור 'מעלה ארבעת המינים', המציג את הזיהויים לארבעה, ב'גאון הירדן' ועוד.

חודש אב משולב בשני ימים ייחודיים, השונים זה מזה במהותם, ימים המייצגים במידה רבה את קצוות החיים: ט' באב – יום של חורבן והרס, ובדיוק שבעה ימים אחריו (ואולי 7, גם הם סמל) ט"ו באב – חג של אהבה, חג המסמל תקווה והתחלה חדשה. החורבן והתקווה משמשים בערבוביה בחייו של העם והאדם, אם נרצה אולי הם ה א-ב של החיים, שכל אחד מאיתנו באופן פרטי או קיבוצי טועם ולומד במסלול חייו, הם הם מאושיות ואבות החיים.
וההרדופים, הפורחים במלא עוזם בחודש זה, מספרים בדרכם הייחודית והפורחת על הקשר המיוחד שבין רעל (חורבן) ומזור (תקווה), כאילו 'מאותתים' לנו את מהות אירועי החודש והחיים. ומכיוון שאמרו רבותינו: "משנכנס אב ממעטין בשמחה" (משנה תענית ד', ו').

נאחל שיהיה לכולנו חודש שקט!

מקורות:

דפני א., ההרדוף ורד החמור, טבע וארץ ל"ג 6, 1991.
באפרזתא – הרדוף הנחלים, מתוך פורטל הדף היומי
נ. הראובני, טבע ונוף במורשת ישראל, עמ' 77-71.

__________
(1) מדרש תנחומא – אוסף מדרשיו של האמורא, רבי תנחומא בר אבא, שחי בארץ ישראל וקובצו במאה ה-9 לספירה.

(2) מפאת השימוש בחלקים מן מדרש תנחומא, הוא מובא להלן בשלמות: "את מוצא, בשר ודם מכה באיזמל ומרפא ברטיה. והקדוש ברוך הוא אינו כן, אלא במכה שמכה, בו מרפא. וכן את מוצא כשבאו למרה ולא יכלו לשתות מים ממרה והיה משה סבור שהקדוש ברוך הוא אומר לו שישליך שם דבש או דבילה והמים מתמתקין, ראה מה כתיב שם, ויצעק משה אל ה' ויורהו ה' עץ. אמר ליה הקדוש ברוך הוא, משה, אין דרכי כמדת בשר ודם. עכשיו אתה צריך ללמוד, שנאמר, ויורהו ה' עץ. ויראהו לא נאמר כאן אלא ויורהו, הורהו בדרכיו. ומה היה העץ. רבי יהושע אומר, של ערבה היה. רבי נתן אומר, הרדופני מר היה. רבי אליעזר המודעי אומר, של זית היה. רבי יהושע בן קרחה אומר, קרדנין. ויש אומרים, עקרי תאנה ועקרי רימון. מכל מקום, מר היה. רבן שמעון בן גמליאל אומר, בא וראה כמה מופלאין דרכיו של הקדוש ברוך הוא יותר מדרכי בשר ודם. בשר ודם, במתוק מרפא את המר. אבל הקדוש ברוך הוא, במר מרפא את המר" (מדרש תנחומא בשלח כ"ד)

(3) הומאופטיה: מיוונית הומו = דומה; פאתוס = סבל, חולי. שיטה שהחלה לפעול במאה ה-18, על ידי סמואל האנמן.

(4) רבינו נתן בן יחיאל, ערוך השלם ג, עמ' רמ"א.