עירית או עידית? 'יַבְּלָה' או 'יַבְּלִית' ?

צמח חודש נִיסָן - עִירִית גְּדוֹלָה Asphodelus ramosus; Asphodelus microcarpus בערבית: ע'וֹסָלָאן, בּוּסָלָאן, בַּרוֹכָּה بروق

ין הממצאים הארכיאולוגיים הנפוצים באתרים מתקופת ההתנחלות,(1) הוא הַפִּיטָס – קנקן אגירה גדול, עשוי חֹמר (חרס). בפיטסים אלו שמרו נוזלים או מוצקים כגון גרעיני חיטה. שבר בקנקן גדול שכזה חִייב תיקון. עיון ב'מסכת כלים' שבמשנה, מציג לנו פיתרון: "יבלית שטופלין(2)בה את הפיטסין" (משנה, כלים ג', ו').
במגדיר הצמחים, מוכרת לכולנו הַיַּבְּלִית הַמְּצוּיָה Cynodon dactylon, צמח דגני שרוע, מזיק לחקלאות ולגינות הנוי, המתפשט בדומה לדשא, תוך שליחת קני שורש לסביבה, שקשה מאוד להיפטר ממנו.
אפרים וחנה הראובני, הוריו של נגה, מייסד נאות קדומים, טענו בתוקף כי נוצר במשך השנים בלבול בין שני שמות בעלי מצלול דומה: 'יַבְּלִית' ו'יַבְּלָה' ('יבלא', 'יַבְּלִי'). לגרסתם, ה- Cynodon dactyln (בימינו יַבְּלִית מְצוּיָה), הוא ה-יבּלה, שמוזכר בתלמוד הבבלי, בסיפור אודות איש צדיק ש'שר העניות' בקש להכשילו ולהפכו לאיש עני, אולם הצדיק, שנזהר בכל מצווה, דאג לאסוף אפילו את פירורי הלחם שאכל בחוץ ולא להותירן, וכך לא נתפש בדבר עֲבֵרָה: "איש אשר שר העניות עקב אחריו לרוששו ולא הצליח, כי היה זהיר אפילו בפירורי לחם. יום אחד אכל את לחמו על ה'יבּלה' ונפלו ביניהם פירורים, אמר שר העניות: עכשיו ודאי שנפל בידי, כי כיצד יוכל לאסוף את הפירורים מבין היבּלה?… מה עשה האיש? אחרי שאכל, עקר את היבלית והשליכה לנהר".(3) מהמדרש ברור כי האיש אכל על גבי ה Cynodon המשמש כדשא, מכיוון שהפירורים נלכדו בין שלוחותיו, היה צורך לעקרו כמתואר במדרש. מכאן נלמד כי ה- Cynodon הוא הַ'יַּבְּלָה' שבמקורות(4)

יבלה (יבלית מצויה Cynodon dactyln), מתפשטת ויוצרת משטח. באמצע, התפשטות של יבלה בעזרת שלוחה. (צילום: אוריה אורן, נאות קדומים)

מי היא אם כן 'הַיַּבְּלִית'? לדעת הראובנים, 'יבלית' היא Asphodelus ramosus) Asphodelus microcarpus) – הנקראת במגדיר: עִירִית גְּדוֹלָה. שמה נקבע משום סגולתה לרפא יַבָּלוֹת, בזכות חומרים המצויים בציצת שורשיה המעובה. ליבלית, שימושים נוספים ומגוונים: למאכל, ריפוי פצעים, וכאמור, גם לתיקון כלי חרס: "הקנונים (קנקנים) הגדולים שטפלום ביבלות ובאדמה" (תוספתא בבא קמא ג', ב'). וכך כתבו על הצמח בספרם 'פרשת החצב והיבלית': "בכורדיסטאן מפורסמים עיקרי (שורשי) היבלית בשמושם להכנת דבק "לכל": לנעליים לספרים ולכל דבר וביותר לצרכי טוויה… יאספו מהם חֳמרים חֳמרים, ייבשום, יטחנום ואת הקמח שלהם ישימו בשקים לצרכי בית ולמכירה".(5)

הָעִירִית גְּדוֹלָה (יַבְּלִית בפי הראובנים) צמח זקוף, המגיע ל-1 מ' גובה, רב שנתי ממשפחת השושניים, בעל ציצת שורשים מעובים, המתחלפת בכל שנה. היבלית (עירית), נפוצה בשטחים פתוחים בחבל הים-תיכוני ובחלק מהאזורים המדבריים. העלים ארוכים וצרים (עלים סרגליים), מתוכם עולה בחורף גבעול, המסתעף בחלקו העליון. על ההסתעפויות מופיעים אשכולות פרחים בצבע לבן-ורוד, בעלי שישה עלי עטיף. במרכז כל עלה פס כתום-חום. הפרי – הֶלְקֵט. הפרחים, אינם נפתחים בבת אחת, אלא בהדרגה, עובדה המבטיחה את מירב ההפריה, ומותירה את הצמח כולו בפריחה משך שבועות ארוכים (פברואר-אפריל). במבנה פרח הָעִירִית (יבלית), ניתן בקלות לזהות את חלק נקבי – הַשַּחֲלָה, מכילה את הביציות ועמוד הָעֱלִי המתרומם ממנה ומסתיים בצלקת עגלגלה בצבע ירוק. סביב לשחלה נזקפים האבקנים – החלק הזכרי, המסתיימים בְּמַאֲבָק עתיר גרגרי אבקה. הָעִירִית (יבלית), צמח מוגן, אולם קטיף של פרח בודד וטעימה שלו יעניקו לנו טעם חמצמץ ייחודי וקורטוב של צוף מתוק, המצוי בהיקף השחלה.

פרח בודד על חלקיו (שחלה ואבקנים)

אשכול פרחים מקרוב, העליונים טרם נפתחו. (צילום: נגה הראובני)

עניין מיוחד יש במעקב אחר פרח בשלב שלאחר ההפריה ועד לפרי: זירי האבקנים נעלמים והופכים למעין נוזל שקוף צמיגי – מִקְפָּא, העוטף את השחלה, כך שהברק שלו מחזיר את קרני השמש ומגן על השחלה המתפתחת לפרי מפני ייבוש בלהט השמש. הפרי הצעיר ירוק ועם ההבשלה הופך לחום.

סיום תהליך הפריחה הארוך של הפרחים, מסמן לעלים הסרגליים הארוכים כי הגיעה עת הייבוש. תוך ימים נראה החלק העליון בכל עלה נטוי, תשוש ונבול; מראה שנתן בפי הערבים רעיון לכנות אדם חסר אונים: 'חלש מן היבלית'.(6) מכאן ואילך הופכים עלי העירית לבעלי גוון חלוד חום עד לכמישתם הסופית. עמוד הפריחה של הָעִירִית (יבלית) נשאר זקוף גם בשלב היבש, עובדה המקלה על הפצת הזרעים בעזרת הרוח.
רבים מצמחי הָעִירִית (יבלית) אינם מגיעים לשלב פריחה, משום פעילותו הנמרצת של חֶרֶק מזיק בשם – 'פשפש העירית'-רַכְנָף (Capsodes infuscatus), המצוי בחבורות גדולות על גבי המקום בו מתפתח עמוד התפרחת, הפשפש מוצץ את מוהל הצמח בקודקוד הצמיחה ובעלים, ומותיר כתמים קטנים על גבי העלה, עמוד התפרחת הפגוע, כלל אינו עולה, אלא נותר מנוון. לכן באזורים מסוימים נראה שפע של עלים נגועים ואף לא עמוד פורח אחד.

הָעִירִית (יבלית), בדומה לחצב, משמשת לתיחום שדות,(7) ומכונה בערבית, בין השאר, 'בָּצוּל' בדומה לחצב. חוקר צמחי היהודים, עמנואל לעף,(8) זיהה את ה- Asphodelus עם עם ה'עירונא' הארמי, וכך נקבע שמה 'עירית', או כפי שמוזכר בתוספתא 'עידית': "עידית שֶלִּקְטָהּ (ליקט אותה) למאכל בהמה…" (תוספתא שביעית ה', י"א). אפרים הראובני ביקר החלטה זו וטען כי לעף לא הבחין בין שני מושגים שונים; לְקֵיטָה – קיצוץ צמחים טריים בשדה, לבין 'גִבּוּב', שתכליתו איסוף צמחים יבשים שנקצצו זה מכבר. הראובני מצא כי עיזים אינן אוכלות את עלי ה- Asphodelus, מלבד קצות עלים צעירים, או עלים יבשים לחלוטין. מכאן, ש'העידית' (עירית) שבתוספתא, מתאימה לְגִבּוּב, ולא ללקוט במצב טרי.(9) כפי שמסביר הרמב"ם: "אדם מלקט עשבים לחין… ויגבב עשבים יבשים" (הרמב"ם הלכות שמיטה ז', ט"ו).

צמחי הָעִירִית (יבלית) הזקופים הנפוצים בעונה זו בטבע, מרוננים נפש כל טייל ואוהב טבע. אולם אין ספק כי פרט למראה הנאה, אוֹצֵר כל צמח הסבר בוטני על עוד 'פטנט' מדהים להישרדות הצמח. בנוסף, פותח המידע הכתוב צֹהר להכרות הקרובה ולקשר המיוחד שנוצר בין הצמחים לבני האדם, ובתוכם אל הָעִירִית (יבלית), על החומרים המיוחדים שבשורשיה. כמו כן ניתנת לנו הזדמנות להתוודע לפעולות השונות שנהג האדם בשימוש שהשכיל לעשות ב'צמח השדה' ולמושגים הייחודיים הנלמדים מהם, כגון לִקּוּט או גִּבּוּב, על ההבחנה ביניהם.

חודש טוב, פורח ומחדש לכולנו !

__________
(1) תקופת ההתנחלות, מכונה גם התקופה הישראלית, ובלשון הארכיאולוגית – 'תקופת הברזל'. מאות 13-10 לפנה"ס.

(2) טופלין = מדביקים. מקורה של המילה בפועל 'נטפל' שעניינו נדבק. צמח (או חיידק) טַפֶּיל נדבק לפונדקאי שלו. מכאן מובן הביטוי: טופלים עליו את האשם.

(3) "ההוא גברא דהוה מהדר עליה שרא דעניותא… חד כרך ליפתא איבלי אמר השתא ודאי נפל בידאי בתר דאכיל אייתי מרא עקרינהו ליבלי שדינהו לנהרא" (בבלי חולין ק"ה, ב').

(4) הראובני א וח, פרשת החצב והיבלית, עמ' 174-173.

(5) הראובני א וח, פרשת החצב והיבלית, עמ' 133.

(6) בערבית: "חלש מן הַבַּרוֹכָּה"

(7) לפי המדרש תיחם יהושע את נחלות השבטים בעזרת חצבים: "מאי חצובא אמר רב יהודה אמר רב שבו תיחם יהושע לישראל את הארץ"
(בבלי בבא בתרא נ"ו, א')

(8) עמנואל לעף (1944-1854), רב וד"ר, שרת כרב בקהילת סֵגֶד שבהונגריה, חוקר תנ"ך, בוטנאי ובלשן. מחבר הספר "צמחי היהודים".

(9) הראובני א, "Die Flora der Juden. Wien, Lowit 1928. pp 449-807. 16;24 manuel Low, I ", קרית ספר 5, ירושלים (תר"ץ- תרצ"א).
עמ' 371; הראובני א וח, פרשת החצב והיבלית, ירושלים ת"ש, עמ' 180-176