עוּרִי שְׂפַת עֵבֶר *

על מונחים עבריים מעולם הצומח

בשנת 1911 כתב הסופר חיים יוסף ברנר: "... עדיין אין אנו עושים כלום בשביל העברית, בזה אנחנו רק נותנים לעצמנו תעודת עניות עוד יותר גדולה, בזה אנחנו מראים רק כי העיקר אצלנו המלה הריקה, הצלצול הריק, הדקורציה [הקישוט], במחילה..." (מתוך: צָרַת הַלְּשׁוֹנוֹת/ח.י. ברנר).

אפרים וחנה הראובני, אנשי העלייה השנייה (1914-1904) והוריו של נגה מייסד נאות קדומים, מיקדו את חייהם בקריאה מחודשת של מקורות ישראל ברקע נופי הארץ וצמחיה לאחר שנות ניתוק וגלות ארוכות; הם עסקו בגילוי וזיהוי צמחי המקורות, בד בבד גם בקביעת מונחים בוטניים שרבים מהם היו חסרים אותה עת בשפה העברית השגורה. פועלם בתחום זה נשען על שימוש רחב ככל שניתן בשפת אבותינו המופיעה במקורות ישראל, מתוך הערכה עצומה לאיכותם המקצועית בתחום החקלאות, שהיוותה בסיס לפרנסתם. הראובנים טענו כי בשל התרחקות מאדמת הארץ ומאופיה החקלאי נשכחו מושגים ומילים: "… כי אנו בדורות שנותקנו בזרוע מארצנו ומהצמח ומהשדה, חדלנו להבין את הוראותיהן של כל המילים הללו… ". הם זיהו הזנחה בחקר המונחים ואף כינוה 'עזובה'.

שמעון דוד יפה (1957-1908), איש העלייה השנייה, חקלאי וסופר מעיד אף הוא על עושר המילים הקשורות בצומח והחקלאות שבמקורות: "על מידת האינטנסיביות המרובה בחקלאות העברית הקדומה מעיד גם העושר הרב המצוי בשפה העברית למונחים חקלאיים שונים… שמות חלקי העץ שמעל פני הקרקע… מרובים בעברית מאשר בשפות העשירות ביותר… עושר לשוני כזה, תאור כל תג וכל קו מיוחד בעץ, יכול להיווצר רק על ידי אנשים שמומחיותם במקצוע הגיעה לידי רמה גבוהה מאוד שהתפתחה מתוך חבה נפשית רבה".

אילת-השחר הראובני הסבירה את עושר המגוון והרמה הלשונית של מונחי צמחים מהמקורות היהודיים בעזרת הדגמה של ארבעה מונחים: "הניצן, הציץ, הכפתור הפקע. ארבע אלה, בשורשיהם העתיקים, כל אחד לתוכנו המיוחד, הינם מן הדוגמאות המאלפות מעידות על גובה תרבות ידיעת טבע הארץ של אבותינו הרועים והחקלאים. כוח הסתכלותם החודרת ומנתחת בו יצרו וחצבו בהדר לשון שמות ומונחים ונכנסו לתוך ספרותינו העתיקה בעושר מהותי וכמותי, כאשר לא מצאנו גם חלק מכל אלה בשפות רבות אחרות".
עם צאתו לאור של מגדיר הצמחים בשנת 1931 קובלת אילת-השחר על אימוץ מונחים צמחיים משפות נוכריות: "האמנם כה דלנו? הן בושנו מכל עם, באשר הלכו מחברי המגדיר לנכרים לבקש מהם הבו לנו מלבושכם לכסות מערומינו ואיה לבוש הפאר שלנו? למה נזנח את המונחים העבריים העתיקים… המונחים העבריים משוועים לגאולה!".

בני משפחת הראובני השתמשו במונחים עבריים מעולם הצומח, אותם הם זיהו מן המקורות. במקומות בהם חשו בחסר במונח מתאים, יצרו מונחים בהשראת המקורות, ידע נרחב בשפה העברית ובשפות שמיות אחרות, וכמובן, בקיאות בבוטניקה. עושר המונחים הבוטני בהם עסקו ונחישותם ללמד ולהפיץ אותם מייצגים את גישתם הבסיסית כלפי טבע הארץ והחקלאות, בהם זיהו מרכיב מרכזי ומכונן בהוויה הלאומית ובעיצובה.

להלן נביא מבחר מונחים בוטניים הקשורים בפרח בהם השתמשו הראובנים, מונחים אלה יבואו בהשוואה ל'המגדיר לצמחי ארץ ישראל', המגדיר הראשון שפורסם על ידי אלכסנדר איג ב-1931. מגדיר זה מכיל מונחים פרי עבודת 'ועד הלשון' אשר קובצו מ'זכרונות ועד הלשון' שפורסמו החל משנת תרע"ב. בהקדמה למגדיר ציין איג כי ערבוביה ומבוכה שררה בתחום המונחים הבוטניים, כמו כן ניכר מחסור במונחים. הוא תאר שיתוף פעולה בין בוטנאים מהמחלקה לבוטניקה של האוניברסיטה העברית ו'ועד הלשון'. בין השאר מנה איג את מאמריו של הראובני, עליהם נשענה הועדה המשותפת:

פֶּרַח:

(flower) על פי הראובנים – המקום אליו מופנים 'מיצים מיוחדים' [כלל ההורמונים וחומרים אחרים, המפתחים ברקמות המריסטמיות] רקמות בהן מתבצעת חלוקה מואצת של תאים את הפרח המיועדים להתפתחות פרחים. מושג המציין את אבר הרבייה שמטרתו יצירת פרי. לשיטתם הפרח כולל שני חלקים: 'גביע' ו'נִצָּה'. הראובנים הבינו מן הפסוק "וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ" (במדבר י"ז כ"ג). כי 'הפרח' ו'הציץ' אינם אותו דבר. הראובני חלק על אונקלוס ותרגום יונתן, אשר פרשו 'פרח' בפסוק זה במובן ענף צעיר (לולב). מונח זה תואם את הגדרת איג.

גָּבִיעַ:

(calyx) על פי הראובנים – החלק בפרח המכיל איברים פנימיים המיועדים ליצירת זרעים (אברי המין). במגדיר איג נקבע המונח 'עטיף' כמונח הכולל: עלי גביע, עלים ירוקים (בדרך כלל) המסודרים בדור חיצוני [ב'זכרונות ועד הלשון'- תרע"ב מכונה חלק זה בשם 'תקיפים', כנראה משום היותו מגן על הפקע בשלב ההתפתחות. ראה: בן ציון, צמחים, עמ' 95.] ועלי כותרת צבעוניים ובולטים.

נִצָּה:

(petals, corolla) על פי הראובנים – דוּר פנימי של עלים צבעוניים, החלק הצבעוני והבולט בפרח. ההסבר מתבסס על איוב: "וְיַשְׁלֵךְ כַּזַּיִת נִצָּתוֹ" (איוב ט"ו ל"ג), הזית משליך רק את הנצּה, ולא את חלקי הגביע המפתחים לפרי. במגדיר איג כונה 'כותרת' (Corolla), [ב'זכרונות ועד הלשון'- תרע"ב מכונה חלק זה בשם  'עלי הכותרת' או 'נִצִּים'. במגדיר הראשון יש שימוש ב'כותרת", בדומה למגדירים מאוחרים] מונח שנשלל על ידי הראובנים. לדעת אילת השחר 'כותרת', מקורו בכתר (כיתור- הקפה), ואינו מדגיש זיקה בולטת לצבע, אלא מושג הנקשר לכותרות העמודים שבהיכל ה'. עיון בפסוקים המתאימים מצביע על מבנה מורכב העשוי פיתוחים: "וְכֹתָרֹת אֲשֶׁר עַל רֹאשׁ הָעַמּוּדִים מַעֲשֵׂה שׁוּשַׁן" (מלכים א י"ז י"ט). (ראה עוד: מלכים א ז, מלכים ב כ"ה י"ז, ירמיהו נ"ב כ"ב, דברי הימים ד י"ב. ) לדעתה, כינוי זה, מסיח את דעתם של המורה והתלמיד מתיאור נכון של כותרות העמודים שבתנ"ך. [בתגובה למונח 'כותרת' כותבת אילת השחר הראובני: "הרי לא ניתן לשפתנו העברית להתפתח בשיטה כה פרועה, אשר לא יהיה שם קשר וגשר הגיוני בין המושג הקדום והחשוב לבין המושג המחודש כיום ועל יסוד מונח כזה, שאינו יצירה לשונית בריאה, אלא מעין נפל לשון המשיכו מחברי המגדיר ליצור ולברא מיני בריות לשון נלעגות …כותרתי, כותרת פרפרנית…. נכונה, האמנם כדי לחדש מונח די לנו להסתמך על המונח הלועזי Corolla הנובע מהוראת המלה כתר, ושאינו הולם את תפקידו? הרי סמך זה כמשענת הקנה הרצוץ ובא בלשוננו ונקבה…"]

פֶּקַע:

(bud) על פי הראובנים – פרח טרם פקיעתו, בקיעתו כלפי חוץ. הם הביאו לדוגמא תיאור של 'חלמוני החולות' (נר הלילה Oenothera drummondii): "הננו פוקדים כפעם בפעם על שפת הים את חלמוני החולות, מתיישבים על ידם לראות ולהתענג על המחזה הנחמד בהבקע פקעיהם ובהפרחת פרחיהם, בכל פעם נמצא בהם פרט אחר ועניין אחר לעין וללב". הראובנים טענו כי אין מקום בספרות העתיקה למונח 'כפתור' במובן פקע. במגדיר איג כונה שלב זה בשם – 'ניצן'. זהרי השתמש במונח 'ניצן' לשלב מוקדם של התפתחות עלים או פרחים. שלב התפתחות הפרחים מכונה בלשונו אף 'כפתור'.

 

בֵּית הַזֶּרַע:

(ovary) על פי הראובנים – החלק הנקבי שבעֱלִי, בו מצויות הביציות מכונה 'בית הזרע'. איג הגדיר חלק זה כ'שחלה'. הראובני ביקר את המושג 'שחלה', הלקוח מעולם בעלי החיים. לשיטתו, יש להשאיר כל מושג לעניינו.

חַדְרֵי הַזֶּרַע:

(cell) על פי הראובנים – בית הזרע מחולק ל'חדרים' הקרויים 'חדרי הזרע'. ועד הלשון בחר במונח 'לשכה', והחליפו ב'מגורה'. הראובני טען כי יש להשתמש במונחים מן במקורות, ומביא כדוגמא מדברי בעלי התוספות לעניין אתרוג פסול בבבלי: "אם ניקב עד חדרי הזרע שהגרעינין לתוכן פסול" (תוספות, לבבלי סוכה ל"ו א).

נוֹשֵׂא הָעֱלִי / קֶרֶן הָעֱלִי:

(style) על פי הראובנים – העמוד המחבר בין 'חדרי הזרע' ו'פטמת העלי' (הצלקת). במגדיר מכונה 'עמוד עלי'. הראובני חלק על פירוש הר"ש [ר' שמשון משנץ (שאנץ), התיישב בעכו, נפטר ב-1214 כתב תוספות למסכתות הש"ס, מ'בעלי התוספות'.] למשנה: "הפטמה של רימון מצטרפת והנץ שלו אינו מצטרף" (משנה עוקצין ב ג), הסובר כי העמוד הוא הפיטמה (ראה בהמשך). לדעת הראובני לא הבין הר"ש כי הכוונה היא לקצה עמוד העלי, הנראה כפיטם שבאתרוג.

פִּטְמַת הָעֱלִי / פִּי הָעֱלִי:

(stigma) על פי הראובנים – ההתעבות שבראש העלי, הקולטת את גרגרי האבקית. במגדיר איג מכונה 'צלקת'. על כך מגיב הראובני: "יש קוראים לו בשם 'צלקת', שם זר ומוזר שאין לו כל קשר לעלי ולפטמתו". לדעתו, מתאים המושג 'צלקת' לסימן הנותר לאחר פציעה.

מַבְכִּיר עֱלִי:

צמח פרוטוגיני (proterogynous): על פי הראובנים – מצב בו הביציות מבשילות בפרח לפני האבקנים. בדומה, קיים מבכיר אבקנים – פרוטנדרי ((protandrous.

נִימַת הָאַבְקָן:

(filament) על פי הראובנים – החוט שבאבקן, הנושא את 'בית האבקית', במגדיר איג מכונה 'זיר'. [במלון המונחים, מציין איג את המונח- נימי: דק כחוט וארוך עלפי רוב.] לדעת הראובני שם זה מוזר ואין לו אחיזה במקורות. [נימה מופיעה במקורות במשמעות חוט דק. לדוגמא:" המוציא שני נימין מזנב הסוס ומזנב הפרה" (בבלי שבת צ ב)]

בֵּית אַבְקִית:

(anther) על פי הראובני – החלק המכיל את האבקה בראש 'נימת האבקן' (החלק הזכרי). במגדיר איג כונה חלק זה בשם 'מַאֲבָק'.

אֲבָקִית:

((pollen על פי הראובנים – גרגרי האבקה. לדעתם חשוב להבדיל מונח זה מ'אבקה', כגון: "אַבְקַת רוֹכֵל" (שיה"ש ג ו) או אבקת רפואה. ב'זכרונות ועד הלשון'- תרע"ב מכונה חלק זה בשם 'סיג' או 'אבק מפרה'. איג מכנה חלקים זכריים אלו בשם 'אבקה' [במגדיר החדיש קיים מושג לכלל גרגרי האבקה, המכונה – אבקית (pollinium).]

תַּפְרִית:

על פי הראובנים – תפרחת שהגיעה לשלב פירות. במונח זה קיים שילוב בין שתי מילים: תפרחת ופרי. לדוגמא מביא נגה את הרֶפַח (לענה חד- זרעית Artemisia monosperma), המתאפיינת בתפרחת, ממנה תיווצר תִַּפְרִית מרובת פירות שצבעה חום עמוק.

נֹפֶת:

(nectar) על פי הראובנים – מוהל מתוק למשיכת חרקים מאביקים, החבוי בתוך הפרח ומכונה במגדיר איג ואחרים- 'צוף'. לדוגמא, ביבלית(Asphodelus) חבויה הנופת בבית הזרע. בפרחי החצב קיימות בלוטות המפרישות 'אגלי נופת', הנראות לעין בבית הזרע, אותן ניתן ללקק.

נִצָּנִים:

על פי הראובנים – שמם של פרחי Ranunculus asiaticus (נורית אסיה), המבשרים בהופעתם את תחילת תקופת החום בארץ ישראל. [לדעת הראובנים, ארבעה פרחים מבשרים הופעת עונה חדשה; 'בר יורה' Colchicum steveni את הגשמים, והשקד את יציאת רוב גשמי השנה. ה- Ranunculus asiaticus את תחילת ימות החום והחצב את עלית הלחות.] רבים סוברים כי המונח 'ניצן' נרדף ל'פקע'. [מונח זה שאינו מוזכר אצל איג או דנין ופיינברון. במלונים אחרים, מוגדר כקודקוד צמיחה לענף או פרח או כהתחלה בדומה לנץ.] פרשנים קשרו את המונח ל: "הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ" (שיה"ש ב י"ב) ולשפע הפריחה באביב. הראובנים סוברים כי אין לייחס פסוק זה להופעת 'פקעים' בטבע. לדעתם, בארץ ישראל מופיעים פקעי פרחים בכל עונות השנה, שלא בדומה לאירופה בה אין נראים פקעים כלל בחורף. עם תחילת האביב נראים פקעים רבים כתופעה בולטת ומרשימה. לכן, אין לשאול את המושג לעניינים כגון: 'ניצני תחייה'. [יש הסוברים מתוך השוואה לשונית כי 'נצּנים' הם העוף – נץ ( Accipiter), אולם הנץ אינו מגיע לארץ אחרי הגשמים, כמו כן קשה לשער כי קשרו ציפור דורסת, בעלת קול צורמני לסיפור אהבה בשיר השירים.] הראובנים בקשו להגדיר 'נצּנים' כפרחים נפוצים ומוכרים, הפורחים עם הופעת הזמיר והתור בארצנו ותואמים את אווירת להט הרגשות בשיר השירים. לדעתם, השם 'נורית' לקוח מסורית (נוּרתא) ומבטא צבע אדום כאש- נוּר. הכינוי נִּצָּנִים (נ.צ.צ), מבליט את הברק הייחודי בעלים, כפי שמתארת אילת השחר: "הם הלוהטים באודם משולהב הקורן בברק מתכתי ורוך משי לאור השמש ונענועי הרוח… ויודגש שהברק החלק הוא הזורק את קרני השמש חזרה כפעולת המראה הממורטת" [לדעתה, השם בא להדגיש את הברק המתכתי הייחודי, בהשוואה לכלניות האדומות החסרות ברק זה. קיים ממשק בזמן הפריחה, בין אחרוני הכלניות לראשוני הנוריות] בשמם יש רמז לצליל חודש פריחתם – ניסן. בעל הערוך (מילונאי מו המאה ה-11) מדגיש קשר בין ניצן ונִיצָנְיָא ואת מקור המלה בשורש נ.צ.צ. [הערוך קשר נ.צ.צ, לחודש זיו (אייר), לפי רש"י: "הוא אייר, דאית ביה זיוא לאילנא, וכן תרגם יונתן, זיו נצניא"]

אין ספק כי במרחק של עשרות שנים יקשה לשנות מונח המושרש בשפה המדוברת והמקצועית, אך בהתקרב 'יום השפה העברית' בתאריך כ"א בטבת, יום הולדתו של אליעזר בן-יהודה, נכון 'לנבור' בניסיונות המוקדמים לעצב את השפה בתחום הבוטני לעמוד על הלך מחשבתם של 'ציונים' שהקדישו את חייהם גם למטרות אלו כחלק מתקומת העם בארץ אבותיו ואולי… אף לעשות חשבון נפש לגבי מושגים שכל כך שגורים בלשוננו, מבלי שאי פעם נתנו עליהם את הדעת.

מקורות עליהם נשען המאמר:

יפה ש.ד, החקלאות העברית הקדומה בארץ ישראל, תל-אביב ת"ש
הראובני א, "הפרח והפקע, "שמותיהם הנרדפים" וביאורי פסוקיהם", בתוך: ספר הזכרון לאשר גולק ושמואל קליין ז"ל‫, ירושלים תש"ב,
הראובני א.ה, "עצמאות הלשון העברית ותחיתה בשמות ומונחים לצמחי הארץ", אוסף מאמרי הראובנים – נאות קדומים, עמ' 429 -438.  (טיוטת מאמר שלא פורסם)
איג א, זהרי מ ופינברון נ, מגדיר לצמחי ארץ ישראל, ירושלים תרצ"א.
הראובני א וח, אוצר צמחי ארץ ישראל, פרשת החצב והיבלית, ירושלים ת"ש.
הראובני ח ונ, "היבלית פורחת", במחנה-גדנ"ע 3, תוספת מיוחדת (אדר-תשט"ז). ללא עמודים, מספור פנימי: 4-1.
הראובני ח, "להכרת פרחי החלוף בארץ ישראל", גליונות ללימוד הטבע 7 (תרצא), עמ' ח-י"ג.
זהרי מ, בוטניקה, תל-אביב, תרצ"ה.
בן ציון ש, ילין ד, צפרוני א, קלוזנר י, "מונחי צמחים", בתוך: זכרונות ועד הלשון א, ב, ג, (תרפ"ט), עמ' 94.
הראובני א.ה, "ארבעה ראשי שנים",  סיני ל"ג (תשי"ג), עמ' פ"ג-צ"ב.
נתן ב. י.מ, הערוך השלם, (מהדורת קאהוט) ניויורק תשט"ו.
הראובני נ, "העז באילנות – צלף", במחנה גדנ"ע (תמוז-תשט"ז). תוספת מיוחדת, מספור פנימי 4-1.
שטיינברג י, מלון התנ"ך, תל-אביב 1960.

---