מה בין 'מרורים' של פסח לצדק ?

שאלה פילוסופית עתיקה עוסקת בגורלו של הרשע; מדוע אדם שהתנהגותו סוטה מערכים חברתיים או דתיים מקובלים, דווקא הוא מצליח? נוכחותו מפגינה ביטחון ועוצמה, עובדה המעוררת התמרמרות ואף תסכול.

תשובה אחת, מניחה את הדעת, מספר לנו המקרא, תוך שהוא נשען על טבע הארץ בחליפותיו; הרשע, טוען הכתוב, אמנם זוהר ובולט בחוסנו ובנוכחותו, אולם אין כל ערובה כי מצב זה ימשך לנצח. זהו מצב זמני בלבד, שבקרוב יתהפך. משורר תהילים משווה בין הצלחת הרשע לבין שפע הירוק והפריחה המקיפים אותנו, אלא שהוא מדגיש כי ימיו של הירוק זה קצרים בלבד; הנה יגיעו משבי רוח שרבית, שתשדוף ותייבש את הצמחים, לכדי חוסר כל תואר והדר: "אַל תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים אַל תְּקַנֵּא בְּעֹשֵׂי עַוְלָה: כִּי כֶחָצִיר מְהֵרָה יִמָּלוּ וּכְיֶרֶק דֶּשֶׁא יִבּוֹלוּן" (תהלים לז א-ב).

דימוי דומה, עוסק בהשוואה בין מנת ימיו הקצובה של האדם בחייו, לעומת חיי הנצח של הקדוש ברוך הוא: "יָמַי כְּצֵל נָטוּי וַאֲנִי כָּעֵשֶׂב אִיבָשׁ: וְאַתָּה ה' לְעוֹלָם תֵּשֵׁב וְזִכְרְךָ לְדֹר וָדֹר" (תהלים קב י"א-י"ג). חלק חשוב ממכלול הצמחים בהם הטבע משופע, שימש כמרעה לצאן ולבקר או עלה על שולחנו של האדם, כחלק מתפריט מזונו בעיקר בתקופה שבקרב 'שבעת המינים', סל המזונות הבסיסי של יושב הארץ, אין כל פרי.

במכלול זה של 'הירוקים' המכסים את הארץ, נמצא את הָעֹלֶשׁ הַמָּצוּי. העולש נכלל בקבוצת צמחים הקשורה בצוויי פסח: כזכור לנו התכונה העמלנית לקראת היציאה ממצרים כללה הכנת "זבח פסח", המבוסס על צליית שה שנלקח מן העדר: "דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל… וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה…לַבָּיִת" ובהמשך, מגיע הסבר על אופן האכילה: "וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה: צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ" (שמות י"ב ג-ח). כלומר, את הבשר יש לאכול צלוי, בצרוף מצות ומרורים.

חז"ל ופרשנים ניסו לתהות על מהותם וזיהויים של המרורים, וקבעו רשימת צמחים, שאכילתם מקיימת את הצו של אכילת מרור: "ואלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח בחזרת בתמכא ובחרחבינא ובעולשין ובמרור" (בבלי פסחים ל"ט ע"א). בין הצמחים מצוי גם העולש או 'עולשין', אשר יחד עם חבריו לרשימה, מייצגים את שפע הירק שעתיד להתייבש מהר ולהעלם. בעודו ירוק ורך, משמש העולש למאכל כמרכיב בסלט ובבישול. הנימוק לצרוף המיוחד של בשר צלוי עם 'מרורים' הוא כפול; האחד, מוסבר בתהליכי תזונה בריאה הידועים כיום, בהם אכילת ירקות המכילים אנטיאוקסידנטים, מוסיפים חומרים החשובים לעיכול נכון של הבשר. והשני, קושר את הופעת הירק לתולדות סיפור פסח כסמל. השינוי הבוטני שחל בקבוצת המרורים, כולל מעבר מצמח רך וטעים בתחילתו, לצמח בוגר, סיבי ומר. תהליך זה מקביל ומייצג את המהפך שחל ביחסה של מצרים אל עם ישראל; בתחילה, עם בואו למצרים, נתקבל בכבוד מלכים, לעומת עַבְדּוּת וגזרות שהיו מנת חלקו של העם בהמשך: "למה נמשלו מצרים כמרור, לומר לך: מה מרור זה שתחילתו רך וסופו קשה, אף מצרים תחילתן רכה וסופן קשה" (בבלי, פסחים ל"ט ע"א). מסר זהה נאמר בקריאת ההגדה של פסח בערב החג, עם טעימת המרור: "מרור זה שאנחנו אוכלים על שום מה? על שום שמררו המצרים את חיי אבותינו במצרים. שנאמר: "וימררו את חייהם בעבודה קשה… אשר עבדו בהם בפרך".

עולש צעיר – מרור

העולש, מוכר בין צמחי הבר כצמח חד שנתי ממשפחת המורכבים. תפוצתו ים-תיכונית ומערב אירנו-טורנית. הוא נפוץ באדמות כבדות, בצידי דרכים ובשטחים פתוחים מן הגולן ועד לצפון הנגב. תחילתו של העולש בשושנת עלים רכים ובהירים, הצמודה לאדמה. בהמשך מזדקרים עליו וממרכזם יוצא עמוד פריחה, המגיע עד לגובה של 1 מ' ואף יותר, התפרחות בצבע תכלת בולט, וכל פרחיו לשוניים, כך שהפרח נראה עשיר ויפה. הזרעונים המתפתחים בהמשך מוארכים ושחורים. לאחר קלייה וטחינה, משמשת האבקה כתוספת או כתחליף קפה המכונה 'ציקוריה', בדומה לשמו הלטיני. בשלב השושנת הראשוני, 'מתוקים' עליו ומשמשים למאכל: "כל שהוא מאוכל אדם… ואינו מתקיים בארץ (חד-שנתי),יש לו שביעית… ואיזה זה? עלי הלוף… העולשין והכרישין והרגילה…" (משנה, שביעית ז א). שאר חלקיו משמשים לרפואה לאחר מִרְתָּח שלהם, לצורך ניקוי דם, זירוז הפרשת שתן, תרופה כנגד עצירות ובעיות בטן אחרות.

עולש בפריחה (צילום נגה הראובני)

תאופרסטוס הבין את תרגום השבעים (מאה 3 לפנה"ס) בעניין המרורים, כעלים דמויי עולש. פליניוס, בן המאה הראשונה, ציין כי עולש הבר נאכל במצרים, עניין הנקשר לאכילת 'המרורים' עם זבח הפסח. בימי המשנה ידועים מיני עולשים, האחד בר endivia Cichorium, המכונה במסכת 'כלאיים' במשנה 'עולש שדה', ואלו האחר תרבותי – עולשין: "עולשין ועולשי שדה … אינם כלאים זה בזה" (משנה, כלאיים א ב). דיוסקורידס, רופא ובוטנאי יווני בן המאה הראשונה, כתב אנציקלופדיה על צמחי רפואה וביניהם על צמחי מאכל ותבלין. בין השאר, תאר את ההבדל שבין עולש הבר והזן התרבותי, והעיד כי לעולש התרבותי עלים גדולים ורחבים, בהשוואה למין הבר. בתלמוד הבבלי מופיע העולש גם בשמו 'הינדיבי' (בבלי, פסחים ל"ט ע"א), ובירושלמי בכינוי – 'טרוקסימון' לעולש הבר, ו'עולתין' לסוג התרבותי. אזכור שלו בתוספתא, מעיד כי זמן השתמרותו של 'הטרכסמין', הוא יום אחד בלבד (תוספתא, תרומות ד ה). בערבית מכונה העולש הינדבה או עילת' علت, בדומה לעברית (חילופי ת' וש'). העולש משמש גם למאכל בהמה, ונזכר בתלמוד הבבלי כמספוא שנזרע למטרה זו (בבלי, נידה נ ע"א). משורשיו של העולש התרבותי, לאחר קלייתו, מכינים תחליף קפה המוכר בשם 'ציקוריה', קפה הזכור מימי הצנע. בשנות רעב ובשנת שמיטה קבל העולש מקום חשוב בכלכלה. רבי (רבי יהודה הנשיא), פגש פעם את רבי פנחס בן יאיר ושאלו "מה עושות התבואות"? ולשאלה זו ענה רבי פנחס: "עולשין יפות", שכן בשנים של מיעוט גשמים, בהם החיטה אינה מתפתחת כראוי, בולט העולש על פרחיו התכולים, כעדות למחסור. (ירושלמי, תענית י"ד ע"א) העולש (אנדיב) עולה על שולחן האוכל הערבי עד היום.(1)

כך התוודענו אל העולש, אחד מצמחי השדה המעטרים את הטבע בעונה זו. נסיים בסוגיה ערכית מן התלמוד הבבלי, העוסקת בתזונת הבהמה מעשב השדה ובסדרי עדיפויות בחיי האדם; רבי יהודה ורב גוזרים מפרשת "והיה אם שמוע", שבתפילין ובמזוזה, כי על האדם ראשית לדאוג לבהמתו וּלהאכילה, ורק אז להנות בעצמו מסעודה: "אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו, שנאמר: וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָָּ" (בבלי, ברכות מ ע"א). הם מסיקים זאת מציון "עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ", קודם ל- "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָָּ". בין אם מדובר בעולש או בצמח בר אחר, אנו למדים על זכותנו להשתמש בשפע המצוי בעונה, אך בד בבד לזכור את מקומנו, בעיקר בהשוואה לבהמה, החסרה עצמאות לשרת את עצמה. מעט לפני שהשרב ישדוף ויצהיב את הנוף, נשתמש במילותיו של משה אבן-עזרא שהיטיב לתאר את יפי העונה:

כָּתְנוֹת פַּסַּים לָבַשׁ הַגָּן
וּכְסוּת רִקְמָה מַדֵּי דִשְׁאוֹ
וּמְעִיל תַּשְׁבֵּץ עָטָה כָל-עֵץ
וּלְכָל-עַיִן הֶרְאָה פִלְאוֹ.

(מתוך: כָּתְנוֹת פַּסַּים /משה אבן עזרא, פייטן בן המאה ה-11, ספרד)

חודש חגיגי ופורח!

__________
(1) מתוך מחקרה של ד"ר טובה דיקשטיין, על שולחן האוכל הישראלי, עמ' 203-202.