צָלָף - על שום מה?

קצת על הצלף:

"וְחָנוּן בֶּן צָלָף" (נחמיה ג' 30)

הצלף אינו מוזכר בשמו בתנ"ך, אלא בשם אחד משבי ציון: "וְחָנוּן בֶּן צָלָף" (נחמיה ג' 30)
הכינוי 'צלף' ניתן לצמח בשל התפצלות הפרי עם הבשלת זרעיו ותפוצתם.
במשנה, מכונה גם 'נִצְפָּה', משום יכולתו לנפץ סלעים וקירות.
בערבית 'לצף' או 'אל-אצף', בחילוף אותיות. בכפרים אחרים 'כְּבָּר' או 'קֻבָּר', שיבוש השם הלטיני קַפָּר Capparis, שמקורו ביוונית, ועל כן בפי חז"ל מכונים פירות הצלף "קפריסין". "הצלף מתעשר תמרות ואביונות וקפריסין" (משנה, מעשרות ד' ו')
השם ביוונית נקבע על שום הדמיון של פקעי (ניצני) הצלף לגללי עיזים – Capra
בכפר דבורה (דַּבּוּרִיָה) שבמרכז הגולן נמצא משקוף בזלת ועליו כתובת: "זה בית מדרשו שהלרבי (של רבי) אליעזר הקפר". רבי אלעזר התפרנס מאיסוף פקעים, תִּימוֹרוֹת ופירות (אביונות), חלקים אכילים של הצלף.

הצלף נבחר להיות סמל נאות קדומים מהסיבות הבאות:

בשל התגברות על הקשיים שעברה השמורה בדרך להגשמתה.
בשל הקשר של הצלף לטבע הארץ ומקורות ישראל.
בשל האפשרות לעצב את האבקנים של הפרח התבנית סמל המדינה.

את הסמל עיצב האומן צבי נרקיס.

פרטים בוטניים על הצלף הקוצני:

Capparis spinosa משפחת הצלפיים Capparaceae

שיח קוצני גדול (200-50 ס"מ) מסתעף וסבוך, בבסיס כל עלה יוצא זוג קוצים מאונקלים. העלים וקצות-הענפים – תִּימוֹרוֹת נושרים בחורף. העלים בשרניים ועגולים מכוסים קרום-שעווה (קוטיקולה).

צלף קוצני פורח כחצי שנה (אפריל – ספטמבר), הפרחים בודדים, ריחניים בקוטר 6-4 ס"מ ובעלי צוּפָן (צוף) בבסיסם, מקומטים במקצת.
המאביקים הם דבורים שונות, רפרפים ועָשִׁים, הפעילים בלילה.
האבקנים רבים (70–120).
השחלה נישאת על עוקץ ארוך (גינופור), ממנו יתפתח הפרי- אֶבְיוֹנָה.
הניצנים – הַפְּקָעִים נפתחים בשעות אחרי הצהריים המאוחרות ובמידה ולא הופרו, הם נשארים פתוחים עד למחרת בצהריים.
הפרי – הָאֶבְיוֹנָה נישא על עוקץ ארוך ומתפצל עם ההבשלה (מכאן שמו), זרעיו שחורים, מופצים על-ידי ציפורים ונמלים.

צלף קוצני גדל בסביבה סלעית, בקירות אבן (למשל, בכותל המערבי), גדרות אבן, ובקרקעות דלות, נפוץ באזורי החבל הים-תיכוני ועד למדבר יהודה ולצפון הנגב. תפוצתו העולמית משתרעת בארצות סביב ים התיכון.

הצלף כסמל:

צמח הצלף משמש סמל להתחדשות ועקשנות, סמל להתגברות והישרדות, ביכולתו לשגשג בקשים שבתנאים וגם קשה לחסל אותו. שפע פרחיו ופירותיו וכן אורך זמן הפריחה מהווה סמל לשפע: הצלף פורח ונותן פרי במשך כ-5 חודשים בשנה, כאשר בכל יום יוצא ניצן פֶּקַע ולאחריו מתפתחים פרח ופרי.

רבן גמליאל (רב ומנהיג רוחני לאחר חורבן בית שני) השתמש בפסוק "וְנָשָׂא עָנָף וְעָשָׂה פֶרִי" (יחזקאל י"ז כ"ג). כדי להמחיש עתיד טוב: "מה ענף בכל יום אף פרי בכל יום". אולם לגלג עליו תלמיד ואמר: "אין כל חדש תחת השמש", כלומר זה לא יתכן… ענה לו רבן גמליאל: "בֹּא ואראך דוגמתם בעולם הזה נפק אחוי ליה צלף (יצא והראה לתלמיד צלף)" (בבלי שבת ל ב).

חז"ל הוסיפו מילים בזכות עזותו הבולטת של הצלף בהשוואה לעם ישראל: "שלשה עזין הן: ישראל באומות כלב בחיות תרנגול בעופות ויש אומרים אף עז בבהמה דקה ויש אומרים אף צלף באילנות" (בבלי, ביצה כ"ה ע"ב).

חנה ואפרים הראובני כתבו כך: "והאדם רואה ומשתומם מנין לו (לצלף) הכוח הזה והעוז הזה לינוק מתוך הקירות את כל המון המים והמזון הדרושים לו…, ואין כמוהו באילנות אשר מתאים לו התואר 'עז'… כך גם ישראל באומות… פריחה שלמה פריחת הגוף והנפש… יציץ ופרח ישראל בארץ ישראל".

שימושי הצלף:

מפקעיו מכינים 'יין קפריסין', הנחשב יין משובח, וגם 'מי צלפים' המשמשים משקה ותרופה.
שורשיו משמשים כתרופה לאיחוי פצעים ולטיפול בבעיות מערכת העיכול.
קוציו המאונקלים משמשים להוצאת עלוקות מן הגרון.
צמח לגידור חלקות

הצלף, צמח המלווה את תולדות עם ישראל:

מפגש ראשון וְעָלוּם מְסַפֵּר על חילול שבת ראשון במדבר ועל התגובה שגרר:

"וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת… וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה מוֹת יוּמַת הָאִיש … וַיֹּצִיאוּ אֹתוֹ … אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ בָּאֲבָנִים וַיָּמֹת" (במדבר ט"ו ל"ב), בהמשך הנדודים מעוררות חמש בנות צלופחד בעיה הקשורה בירושת הנחלה בארץ המובטחת: "וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד… מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה … לֵאמֹר: אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר… כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ: לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ" (במדבר כ"ז א). פסיקת הקב"ה הופכת תקדים משפטי: "כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם … לֵאמֹר אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ" (במדבר כ"ז א-ה)

על הקשר בין בנות צלופחד לאותו מקושש שחילל השבת עונה רבי עקיבא: "מקושש זה צלפחד" (בבלי שבת צ"ו, ע"ב), ומסביר החיד"א: "ואילן צלף רמוז בשמו – צלף חד והמבין יבין". את סדר האירועים חותם מדרש אודות חקלאי חסיד בארץ ישראל שיצא מביתו בשבת וגילה כי נפרצה גדר שדהו, דבר העלול להביא נזק כלכלי. בעודו נמלך בדעתו כיצד לתקן, נזכר כי שבת היא ואל לו להרהר במלאכה. יכולתו להתאפק הביאה לו תגמול של פרנסה מצלף: "מעשה בחסיד אחד שנפרצה לו פרץ בתוך שדהו, ונמלך עליה לגודרה, ונזכר ששבת הוא, ונמנע אותו חסיד ולא גדרה. ונעשה לו נס, ועלתה בו צלף וממנה היתה פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו" (בבלי שבת ק"נ ע"ב).

חסיד זה הביא לידי תיקון את מחלל השבת במדבר: "והחסיד הזה היה צלפחד שחילל שבת והוא היה המקושש. וְנִתָּקֵן… שבא לידי ניסיון ונתגבר על יצרו ושמר את השבת" (החיד"א).

מוסר השכל וקצת על מגדר:

נטיית הגברים במדבר להרבות בתלונות על תנאים קשים ולבקש לחזור ל'סיר הבשר' במצרים, בהשוואה לבנות צלופחד הצעירות המתעקשות על העתיד, עולה על נס בפי רבי נתן: "יפה כוח נשים מכוח אנשים.

אנשים אומרים: "נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה" ונשים אומרות "תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ" (ספרי פנחס קל"ג).