קציר האומר - שבעה המה נפלאו ממני...
על קציר, בציר ארייה ומה שבינהם...

נירית קריימן

חג השבועות חלף הלך לו ושירה הפשוט של הארץ ממשיך להתנגן בין שדות התבואה הזהובים. מהחל חרמש בקמה - בקציר השעורים, מהדהדת שמחת הקוצרים ברינה - בשדות החיטה. יחד איתם - שִבְעה המה לביכורים...
עבודת האדמה החובקת בין רגביה זריעה ונטיעה, אחריות והתמדה, תקווה ותפילה להצלחת היבולים, היא זו המשיבה לאיכר כגמולו ויוצרת את הזיקה לארץ הזו, "אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ" (דברים ח', ח').
עבודת האדמה היא המלמדת מוסר וענווה, מעצבת את סדרי החיים ומהווה קרקע פורייה לצמיחתה של תרבות ישראל. שבעת המינים המתפתחים בארץ אשר "לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם" (שם, י"א, י"א) תלויים בחסדי שמים, ברדת הגשמים בעיתם.

רבות נכתב על שבעת המינים, על סוד כוחם, על ייחודם, על המכנה המשותף אך להם. מאמר זה מבקש להאיר פן נוסף ולגעת בפעלים השונים המיוחסים לליקוטם "...עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ..." (בראשית א', י"א) על פי דרך הבשלתם ואופן איסופם.

"כאסף קציר קמה..." (ישעיהו י"ז, ה')
קציר הקמה הינו כריתת התבואה הבשלה אשר גבהה למלוא קומתה. קציר השיבולים מקצר את אורך גבעולי הדגן בעזרת מגל או חרמש. "כִּי תָבֹאוּ אֶל... וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ " (ויקרא כ"ג,י"ג). הנביא עמוס, מתאר בנבואת הנחמה את שפע היבול אשר יצלח בארץ, עד כי עונה חקלאית אחת תחפוף את העונה החקלאית הבאה אחריה טרם סיומה. עונת הקציר העמוסה עדין בעיצומה והאדמה שוב תחרש לקראת זריעתה מחדש - "וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר וְדֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמֹשֵׁךְ הַזָּרַע..." (ט' י"ג).
משמעות נוספת לפעל קצר באכדית (qasaru) שפירושו לאסוף יחד. ובארמית קְצַר פירושו קשר (מילון בן יהודה).
אכן, את השיבולים הקצורות אוגדים יחד- מאלמים לאלומות, עורמים לעומרים הנישאים אל הגדיש לקראת הדיש בגורן.
קציר משמש במליצה על המוצא כגמולו ומשלם על מעשיו : "חֲרַשְׁתֶּם - רֶשַׁע עַוְלָתָה קְצַרְתֶּם (הושע י' י"ג). לפנינו תקבולת כיאסטית – חריש / התחלה, קציר / סיום, רשע / עוולה), או "רוּחַ יִזְרָעוּ וְסוּפָתָה יִקְצֹרוּ..." (שם, ח',ז'). אדם משלם כמו גם על מכת חרב והרג, טבח וקטל (מילון התנ"ך, שטיינברג). כך בדברי הנביא ירמיהו המנבא את נפילתה של בבל "עוֹד מְעַט וּבָאָה עֵת הַקָּצִיר לָהּ" (נ"א, ל"ג). יואל מתאר את יום הפקודה בחרב ובמלחמה "שִׁלְחוּ מַגָּל כִּי בָשַׁל קָצִיר..." (ד', י"ג) ויונתן תרגם: "כשמחת בקציר..." (ישעיהו ט', ב') הלא היא חדוות נצחי הקרב.
הקציר אם כן מסמל את הכריתה, הקטל, הסיום ובד בבד את השמחה שבתנובת השדה, הלחם, החיוּת, ההמשכיות והצמיחה. הנהנים מעמלם - קוצרים פרי מעשה ידיהם.
בימים אלה, הלך לעולמו הנשיא הרביעי של מדינת ישראל, פרופ' אפרים קציר, אשר זכה בימיו לקצור את יבול עשייתו הלאומית ותרומתו למדע ולחברה בישראל. יהי זכרו ברוך.

"כי תבצור כרמך..." (דברים כ"ד, כ"א)

ככל פעלי איסוף הפרי גם בצר, באכדית basaru = חתך. וצלילו בת'ר שעניינו לבתר- לחתוך.
הבציר הינו כינוי לעת קטיף הענבים הבשלים. עונת הבציר הינה עונה קצרה יחסית ומופיעה לעיתים קרובות בצמידות לתקופת אריית התאנים הלא היא "הקיץ": "...עַל-קֵיצֵךְ וְעַל-בְּצִירֵךְ, שֹׁדֵד נָפָל" (ירמיהו מ"ח, ל"ב).
עונת הבציר מאופיינת בקולות ה"הידד" הנשמעים בגיתות בעת דריכת הענבים. שמחת הבציר מדגישה את החיבה היתרה אשר רכשו הכורמים לפרי הגפן והיין "וַיֵּצְאוּ הַשָּׂדֶה וַיִּבְצְרוּ אֶת-כַּרְמֵיהֶם, וַיִּדְרְכוּ, וַיַּעֲשׂוּ, הִלּוּלִים..." (שופטים ט', כ"ז).
הווי הבציר המיוחד היה ידוע בין יושבי הארץ "...הֵידָד כְּדֹרְכִים יַעֲנֶה אֶל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ" ( ירמיהו כ"ה, ל'), והשמחה שבדריכת הענבים והפקת היין היתה יוצאת דופן, שלא כבאיסוף היבולים האחרים: "שאין מזמרין לא על הקציר ולא על הבציר ולא על המסיק אלא על הגת שנאמר: "למנצח על הגתית" (מדרש תהילים ח', א'). דברי חז"ל מחזקים את אווירת החגיגיות שפשטה מעבר לשורות הכרמים בעונה זו.
בעת הבציר יורד הכורם אל כרמו לבצור את אשכולות הפרי. על פי מילון התנ"ך של שטיינברג,- אֶשכֹּל, ממשפחת אשך, הלא הם גרגרי הפרי.
בן יהודה על אשכול: "בארמית אתכלא, בערבית עת'כאל, והנה הקדמונים שמו אשכל אפעל מן שכל, אעפ"י שלא מצאו טעם לדבר, ואולם החדשים מפקפקים וסוברים כי אולי זה שם רבעי (שורש בעל ארבע אותיות נ.ק.) והאלף אינה מהמשקל אלא מהשרש" (מילון בן יהודה ערך אשכל).
האשכולות הינם צרורות הענבים והחלק החשוב ביותר בגפן. חז"ל ראו באשכולות הפרי דימוי לתלמידי חכמים אשר תרומתם לחברה וגבורתם הלא היא השכלתם: במדרש שיר השירים מצינו: "רבי יוחנן, איזה הוא אדם גדול שבהן שיכול לומר למדת הדין די ואני נוטלו וממשכנו בעדם, שנא' אשכול - איש שהכל בו מקרא ומשנה תלמוד תוספתות ואגדות..." (שיר השירים רבה (וילנא) פרשה א ד"ה ג).
גדולתם של החכמים היא בענוונותם: "מה הגפן הזו יש בה אשכולות גדולות וקטנות, הגדול מחברו נראה כאלו נמוך מחברו" (ויקרא רבה, ל"ו).
אשכולות הפרי מבשילים יחד ונבצרים יחד, בבת אחת: "הָשֵׁב יָדְךָ כְּבוֹצֵר עַל סַלְסִלּוֹת" (ירמיהו ו', ט') ובמדרש שמות רבה: "כלום קוטף אדם את כרמו קודם שיתבשל? אלא מאחר שהוא מבושל קוטפו ונותנו בגת ודורכו ומזמר והם עונים אחריו" (פרשה ל'). ואילו האשכולות הבודדים שאחרו להבשיל, הם העוללות אשר על פי ההלכה יוותרו בכרם לעניים: "וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל... לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם" (ויקרא, י"ט,י').

ולא כן היא אריית התאנים -

"תאנה זו, בתחילה אורים אותה אחת אחת, אחר כך שתיים עד שאורים אותה בסלים ובמגרפות (בראשית רבה,מ"ו).
אֲרַיָּה- עיקר עניינו: חטוף ואגור אל קירבו, ממנו הסתעף קטוף ולקוט (מילון התנ"ך שטיינברג), "אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי" (שה"ש ה', א').
בלשון המצרית- ארי = קטוף, ארר= קצור ובחבשית אֵרֵיֵ פירושו קצור. על משקל זה נראה הקשר בין חטוף ציד לבין אחוז טרף אשר ממנו ארי.
בבבא מציעא מצינו, כי לקטיף התאנים מיוחס הפועל ארה "פועלים שהיו אורין בתאנין". התאנים נארות אחת אחת, ועל מגדל התאנים לצאת בוקר בוקר עם אור ראשון ללקט את תאניו שאם לא כן תזרח החמה והן יתליעו כפי שמופיע במדרש קהלת רבה: "רבי עקיבא ותלמידיו, הוו יתבין פשטין תחות חדא תאנתא (היו יושבים ולומדים תחת עץ תאנה אחד), והיה בעל התאנה משכים ולוקט את תאנתו, אמרו: נשנה את מקומנו שמא הוא חושדנו (שאנו מלקטים מתאנתו),ישבו במקום אחר. למחר השכים בעל התאנה ללקט תאנתו ולא מצאן חזר אחריהם ומצאן אמר להם רבותי מצוה חדא הויתון עבדין עמי (מצווה אחת הייתם עושים לי, מצוות הכנסת אורחים) מנעתין יתה מני, (ועכשיו אתם מונעים אותה ממני?) אמרין ליה(אמרו לו) חס ושלום, אמר לון(אמר להם), ומפני מה הנחתם מקומכם וישבתם במקום אחר, אמרין ליה אנן אמרין שמא הוא חושדנו (אמרו לו:חשבנו שמא אתה חושד בנו שנגזול מתאניך), אמר להם: חס ושלום אלא אומר לכם מפני מה הייתי משכים ולוקט אותה, שכשתנץ עליהם השמש הם מתליעים, ההוא יומא שבקון דלא לקט ומצאו אותם שזרחה השמש עליהם והתליעו, אמרין (אמר רבי עקיבא): יפה (אמר), בעל התאנה יודע עונתה של תאנתו אימתיראויה להלקט והוא לוקטה. (קהלת רבה דף טז פרשה ה)
יתכן כי ניתן לקשור בין הפועל 'ארה' למועד הרצוי לביצועו: קטיף התאנים עם אור השחר. בטרם חם היום בו התאנה תתליע או שינקרו אותה הציפורים והצרעות. הפרי על העץ עצמו אינו מבשיל בבת אחת ויש לצאת במשך כמה שבועות על מנת ללקטו: "...שרוב האילנות הזית הגפן התמרה נלקטים כאחת והתאנה נלקטת מעט מעט..." (במדבר רבה פרשה יב).
באין זמן חד-משמעי מתי יש ללקט את הפרי יש לבדוק זאת לגבי כל עץ ועץ. נהוג היה לחשוב, שההבשלה מתחילה בצד המזרחי של העץ: "אמר רבי יוחנן: פעם אחת אחזני בולמוס, ורצתי למזרחה של תאנה, וקיימתי בעצמי (קהלת ז) החכמה תחיה בעליה. דתני רב יוסף: הרוצה לטעום טעם תאנה - יפנה למזרחה, שנאמר (דברים ל"ג) "וממגד תבואת שמש" (בבלי, יומא פג ע''ב.)
את בדיקת הבשלות, אמור האיכר לבדוק הן במהלך העונה והן במשך היום:
"רבי אבהו אמר התאינה הזו בשעה שהיא נלקטת בעונתה יפה לה ויפה לתאינה, ובשעה שהיא מתלקטת שלא בעונתה רע לה ורע לתאינה..."

כפי שהיטיב לנסח יהודה עמיחי בדברי שירתו, את המפגש היומיומי המתנהל בין האיכר לעץ התאנה, הדורש בשלומה מדי יום ובוחן האם הגיעה זמנה: אני בודק בתאנים אם בשלו, בלחיצת אצבעות כמו באהבה" (סתו, אהבה, פרסומת, פתוח סגור פתוח).
ריח התאנים נישא באויר, משך זמן הבשלתן הוא ארוך ואין ספק כי טעמן של התאנים המבכירות, היה משאת נפש של המהלכים בדרך. הגעגוע למתק התאנה ולעונג אשר הסבה לטועמיה תואר באופן ציורי בדברי ישעיהו הנביא: "כְּבִכּוּרָהּ בְּטֶרֶם קַיִץ אֲשֶׁר יִרְאֶה הָרֹאֶה אוֹתָהּ בְּעוֹדָהּ בְּכַפּוֹ יִבְלָעֶנָּה" (כ"ח,ד'). הקיץ, הוא שמה של עונת אריית התאנים אך בכורה בטרם קיץ היא האהובה ביותר.

איש תחת גפנו ותחת תאנתו

לאור ההבנה כי הבציר והארייה הינן שיטות שונות לאיסוף היבולים אני מבקשת לקרוא בקריאה מחודשת את התפילה הנישאת בלב כל לאורך הדורות והמשתבחת כמו יין טוב עם השנים. זו המייחלת לשנת שלום ושלווה כזו המאפשרת עשייה וצמיחה. ברכה זו מופיעה הן במלכים והן בדברי מיכה: "וְיָשְׁבוּ אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ וְאֵין מַחֲרִיד" בהמשך ל "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת". (בזכריה ג' מצינו "בַּיּוֹם הַהוּא... תִּקְרְאוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ אֶל תַּחַת גֶּפֶן וְאֶל תַּחַת תְּאֵנָה...")
כפי שלמדתי בבית מדרשו של נגה הראובני, אני קוראת ברכה זו בקריאה יחפה המתבוננת בעץ ובתכונותיו. באורח חייהם של הגפן והתאנה, דרך הבשלתם ואופן לקיטתם. מעניין להבין מדוע דווקא שני העצים האלה נבחרו לייצג תקופה של שלווה וצמיחה. יחד עם זאת מנסה להבין שוב את דברי הפתיחה של מיכה: וישבו איש... לכאורה קיימת טעות תחבירית: יש לאמר וישבו אנשים או וישב איש... ואולי החיבור בין היחיד לרבים או בין הפרט לכלל אינו מקרי אלא מכוון? למי שמכיר את דרך הבשלתם של פירות הגפן והתאנה הדברים ברורים. הגפן - הנבצרת בבת אחת, כקולקטיב, צרורות האשכולות מדגישים את יסוד הכלל- היחד. לבוצר אין מגע אישי עם כל ענב וענב אלא עם האשכול- עם הכלל. בניגוד לתאנה, כפי שציינתי, אשר פירותיה מבשילים אט אט, כל פרי באופן פרטי, אישי, כל תאנה לגופה. אריית התאנים דורשת סבלנות, התבוננות, יחס אישי לכל פרי ופרי, מישוש הפירות והכרות אינטימית משהו עד שיבשילו. השילוב בין השניים, קבלת הכלל והתייחסות לפרט מעניק את השלווה והביטחון לבציר וארייה של יבול פורה.
נראה כי המתכון לחברה בריאה הוא היכולת למזג באופן מאוזן בין הכלל לפרט. הכלל צריך לפרט והפרט יונק מהכלל.
גישה זו מייצגת בעיני אף את תפיסתה החינוכית של נאות קדומים ותרומתה לבניית חברה ישראלית ערכית לכלל ולפרט. זה ייחודה של נאות קדומים, התאנתיות שיש ברעיון, בשמורה ובאנשיה.