אזובים, מזוזות, משקופים וצניעות כהשקפת חיים

 

"הָאֵזוֹב אֲשֶׁר יֹצֵא בַּקִּיר" (מלכים א' ה', י"ג)

 

ערב יציאת מצרים, מקבלים בני ישראל ממשה הוראות מדויקות: מה לאכול, איך לאכול ומה לקחת לדרך. משהו נוסף, חשוב ביותר שהוא בבחינת עניין של חיים ומוות הוסיף משה: יש לסמן את פתח הבית בדם בכדי שחס וחלילה לא יכה הקב"ה בבכורי העברים ויכה אך ורק בבכורי מצרים: בני אדם ובהמה. עד כאן הכול ברור, מכאן נובע גם מקור השם פסח: "וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת-הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא-יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות י"ב י"ג). כמה פסוקים קדימה אף מכנה משה את קורבן השה בשם "פסח": "וַיִּקְרָא משֶׁה לְכָל-זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח" (שמות י"ב, כ"א).

אך לא בזה עיקר העניין, הדבר התמוה הוא על מה אנחנו מסמנים ובעיקר במה אנחנו מסמנים. בשמות י"ב ז' מצווה אלוהים על משה: "וְלָקְחוּ מִן-הַדָּם וְנָתְנוּ עַל-שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל-הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר-יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם". זו הפעם הראשונה במקרא בה מוזכרים המזוזות והמשקוף. מזוזות, שני העמודים הקורות מעץ או מאבן התוחמות את הדלת מימין ומשמאל (שאנו זזים בתוכם), והמשקוף הוא הנדבך העליון המקשר מלמעלה בין שתי המזוזות (המשקיף מלמעלה). היום אנחנו מתייחסים לבית המזוזה כמזוזה, כלומר לבית בו הקלף עם שתי הפרשיות, ולמשקוף כאשר כדור פוגע במשקוף השער. אך משתי מילים אלו נולדו מילים רבות המשקפות תנועה ותודעה כגון: תזוזה והשקפה. "אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף" (תהילים פ"ה, י"ב). בפעולה מעשית וסמלית זו נדרשים בני ישראל להיות פעילים ובעלי השקפת עולם חדשה של תנועה לחרות ועצמאות.

 

דבר נוסף לא פתור הוא כלי הסימון, החפץ שבעזרתו נסמן את המזוזות והמשקוף בדם. בשמות י"ב ז' מצווה אלוהים על הסימון בדם בלי הוספה על כלי הסימון, האם התכוון אלוהים שנסמן בדם בכפות ידינו? אך כשמשה פונה אל זקני ישראל הוא מבקש: "וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר-בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל-הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל-שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן-הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח-בֵּיתוֹ עַד-בֹּקֶר" (שמות י"ב, כ"ב). על דעת עצמו ואולי בפעם הראשונה נוקט משה יזמה ובלי לשאול את האל מוסיף: "וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב". אגודה מלשון אגד, חבורה, קבוצה, יחד. מעכשיו אנחנו קבוצה ביחד עם רצון ורעיון משותף.

אך מדוע דווקא אזוב? האזוב הינו צמח תבלין ומאכל ובעל תכונות רפואיות של חיטוי וטהרה. על פני שטח העלה ישנן שערות זעירות בהן שוכן השמן האתרי של הצמח, שערות אלו יעילות גם כ"מברשת", אך מדוע משה בוחר דווקא בצמח זה? אנו מכירים מיני צמחים רבים הגדלים באזור הנילוס היכולים לשמש לסימון ולצביעה כגון גומא וסיבי תמר.

האזוב משמש במקורותינו כסמל לצניעות וענווה, רבים מהמקורות מתייחסים לתכונה זו בהקשר למחלת הצרעת הנגרמת מגבהות לב ומדיבור רכיל, כשהאזוב הוא חלק מהתמהיל בו משתמשים הכוהנים לריפוי המצורע בטקס הטיהור. "וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֶל-משֶׁה לֵּאמֹר: זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל-הַכֹּהֵן. וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע-הַצָּרַעַת מִן-הַצָּרוּעַ. וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי-צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב." או בהקשר של האזוב הצנוע והפשוט מול הארז המסמל גאווה הוד והדר. "אם בארזים נפלה שלהבת - מה יעשו איזובי קיר" (תלמוד בבלי מסכת מועד קטן כ"ה, ב') כל זה מסביר לנו בצורה מפורשת גם על אזור מחייתו של האזוב, קיר סלע, ועל המעמד שלו מול הארזים, דבר שאינו מוריד מערכו אלא גם מחזק אותו. כך גם משה, שעליו נאמר:" וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במדבר י"ב, ג'). לכן משה בוחר צמח בדמותו ובאופיו בכדי להעביר את המסר החשוב ביותר ערב יציאת מצרים, אלוהים לא זקוק שיסמנו למענו את פתחי הבתים שם שוכנים העברים, האל רואה פנימה אל ביתנו, אל ליבבותינו. הסימן על המזוזות והמשקוף נועד לנו, לעצמנו, בכדי שנפנים שאל המסע הגדול והמשמעותי שאנו עומדים בפתחו אנו יוצאים צנועים, מתחילים מלמטה בכדי שיהיה לאן לצמוח, לא זוקפים לזכותנו את התבוסה של המצרים ולא שמחים בנפול אויבנו. רק מתוך ההכרה שבהתחלה צנועה יכול אדם לקבל ולתת באופן נקי וטהור, ללמוד וללמד בלי התנשאות ושיפוטיות ולהרגיש את טעמו האמתי של החופש.
חג חרות אביבי ושמח.

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד