"וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי" - מה בדיוק הוא צבט לה?

בחג השבועות נהוג לקרוא את מגילת רות.
בתוך המגילה מסתתר מאכל שקרב בין לבבותיהם של רות ובועז ולימים, היה חביב במיוחד על דוד המלך.
חג הפסח עבר וקציר השעורים באזור בית לחם היה בעיצומו.
בועז, "גיבור חיל" איש צבא ואיכר אמיד הגיע מן העיר לראות איך מתנהל הקציר בשדהו.
בעודו עומד משוחח עם מנהל העבודה, הבחין לפתע בנערה דקה משתרכת מאחורי שורת הקוצרים ומלקטת את השיבולים שנשרו מן האלומות.
"לְמִי הַנַּעֲרָה הַזֹּאת"? שאל את הנער שעמד לצדו והוא ענה: "נַעֲרָה מוֹאֲבִיָּה הִיא הַשָּׁבָה עִם נָעֳמִי מִשְּׂדֵה מוֹאָב..
וַתָּבוֹא וַתַּעֲמוֹד מֵאָז הַבֹּקֶר וְעַד עַתָּה".
בועז התבונן בה זמן מה ואז חצה את השדה ונעמד מולה. 
"אל תלכי לשדה אחר", ביקש ממנה, "הישארי בשדותי, תדבקי אל  נערותי ותשתי מן המים ששואבים הנערים".

 
רות השפילה את עיניה, מבטו מבהיר לה כי לא רק נאמנותה לנעמי או דבקותה באלוהי ישראל מצאו חן בעיניו.
"(מדוע) אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנִי כִּי נִחַמְתָּנִיוְכִי דִבַּרְתָּ עַל לֵב שִׁפְחָתֶךָ...וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה כְּאַחַת שִׁפְחֹתֶיךָ?"
שאלה ביראת כבוד, ספק שואלת, ספק קובעת עובדה ומציבה בפניו אתגר.
זמן ארוחת הבוקר הגיע ובועז חצה שוב את השדה והזמין אותה להצטרף אל קוצריו לארוחה.
רות נענתה בשמחה אך התרחקה ממנו בצניעות "וַתֵּשֶׁב מִצַּד הַקּוֹצְרִים".

 
הנוף שנשקף מן הגורן היה מרהיב, משבצות הזהב של שדות השעורה, הירוקות כאזמרגד של שדות החיטה ומחרוזות הכסף של כרמי זיתים גלשו במורד גבעותיה של בית לחם.
הארוחה הייתה מרהיבה פחות, לחם שעורים טבול בחומץ, ארוחת בוקר צנועה של פועלים. אבל האוכל  לא היה חשוב כי בתום הארוחה קם בועז ממקומו, ניגש אל רות ולעיני כולם "וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי". בראשי אצבעותיו צבט לה גרעיני שעורה קלויים מתוך הקערה המשותפת, אומרים חז"ל. 
ואולי קלה למענה באש את אחד הַצְבָתִים. רות הנבוכה החזיקה את הגרעינים החמים בכף ידה, אכלה מהם מעט "וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר". 
את השאר לקחה הביתה אל נעמי.
 
הקלי עשה את שלו, את השאר עשתה נעמי. רות, 'סינדרלה' של התנ"ך, מואבייה, אלמנה וענייה ועם זאת טובת לב, נאמנה וחכמה, התחתנה עם הנסיך המקומי וזכתה להיות, כך מספרת המגילה, הסבתא רבה של דוד המלך.

לקלי, הפופקורן התנכ"י, היה מעמד חשוב בעת העתיקה.
חטיף בשדה, כיבוד לאורחים בבית ומוצר הכרחי במסעות ונדודים.
הקלייה משמרת אותו מפני חרקים ואפשר לטחון אותו לקמח ולהכין ממנו גם לחם ודייסות.
מסיבה זו מלווה הקלי גם את חייו של דוד, רצופי ההרפתקאות והנדודים.
הוא הביא אֵיפַת קלי לאחיו בשדה-הקרב בו הרג את גולית.
הוא קיבל קלי גם מאביגיל כשברח למדבר מפחד שאול וקלי הביאו לו גם חבריו מעבר הירדן כשברח מאבשלום. 
 
בתקופת חז"ל נקרא  הקלי "קַלְיָה", ברבים קליות.
הוא הוגש ככיבוד ומקמח קלי אפו מצות ועוגות. חילקו אותו בחתונות של נישואים ראשוניים ואם הבעל טען שנשא גרושה או אלמנה, היו הקליות עדות לכך.
חנוונים שהבינו את כוח הקניה של ילדים חלקו אותו בחנויותיהם ואפילו רבי עקיבא עצמו נתן אותן לילדים בליל הסדר כדי שלא יירדמו.
הקלי לא חמץ כי הקלייה הורסת את השמרים. גם בני ישראל שנכנסו לארץ בחג הפסח אכלו מ"עבור הארץ מצות וקלוי".
אפשר למצוא את הקלי סביבנו עד היום.בני העדה התימנית אוכלים את הגָלִי, שיבוש של המלה קלי, או הג'לֵה באותן הזדמנויות בהן עשו זאת בארץ ישראל בעבר.
ערביי ישראל מכבדים את אורחיהם ב"קַלְיָיה מסלוקה", קלי שלוק  והאתיופים ב"סִינְדָה קוֹלוֹ"  - קלי של חיטה ו"גִבּס קוֹלוֹ" – קלי של שעורה.
כל העדות מכינות אותו בבית באותה שיטה וסביר להניח כי כך הכינו אותן גם בעבר.

 

מתכון:

·          2 כוסות גרעיני חיטה נקיים (אפשר לקנות בסופר)

·          1 כפית מלח

·          4 כוסות מים רותחים

·          1 כף שמן זית

 

אופן הכנה:

שוטפים את הגרגרים במים ומכניסים לסיר.

מרתיחים את המים ומוסיפים לסיר את החיטה והמלח.

מבשלים יחד כ-3 דקות.

מכבים את האש, מסננים את הגרגרים מן המים ומפזרים אותם על מגש.

מייבשים אותם כשעה .

יוצקים שמן למחבת, מכניסים את הגרעינים וקולים אותם על אש גבוהה. מערבבים ללא הפסקה עד שהם משחימים. אפשר להוסיף מלח.

מכבים את האש. מגישים חם או קר.

 

בתאבון.

 

כתבה: ד"ר טובה דיקשטיין - חוקרת האוכל המקראי.

מתוך ספרה: "מסע שורשים" (טרם יצא לאור).

 

קלי

 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד