על פריחה צהובה ועל גורלו של רשע

צמח חודש שְׁבָט - קִדָּה שְׂעִירָה, Calicotome villosa

משפחת הפרפרניים - Papilionaceae

ערבית: קָנְדוּל, קוּנְדֵל   قندول

 

על פריחה צהובה ועל גורלו של רשע

ד"ר שרה'לה אורן וד"ר חן שרמן - יועצת בוטנית

 

בהמשך לשאלתו של משה את האל: "הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ" (שמות ל"ג י"ג)  מספר המדרש כיצד הִקְשה משה: "אמר לפניו רבונו של עולם, מפני מה... יש רשע וטוב לו?" (בבלי ברכות ז ע"א) שאלה פילוסופית עמוקה המוכרת לנו בגרסה "צדיק ורע לו רשע וטוב לו". ניסיון מעניין להתמודד עם קושיה זו מביא לנו משורר תהילים בפרק ל"ז, פרק שעניינו גורלם של רשעים; את מסקנתו העקרונית מביא הכותב מיד בתחילת הפרק:

"אַל תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים; אַל תְּקַנֵּא בְּעֹשֵׂי עַוְלָה

     כִּי כֶחָצִיר מְהֵרָה יִמָּלוּ; וּכְיֶרֶק דֶּשֶׁא יִבּוֹלוּ" (א-ב)

 

אכן, הצלחתם של הרשעים גדולה ועל כך גאוותם! אולם, מסביר המשורר, ההצלחה והגאווה דומים להופעת הירק העשיר בעונת הגשמים בארץ על שפעתו וגווניו, אך כפי שכולנו יודעים אין לו, לירק, עתיד מבטיח בארצנו ועד מהרה, עם בוא השרבים הראשונים בחודש ניסן, הם נקצרים, קמלים, מתייבשים ונעלמים. כלומר, אל לנו להתרשם מהצלחתם הבולטת של הרשעים כי אין זאת כי היא זמנית בלבד ועתידה להעלם כלא הייתה. 

 

בהמשך אותו פרק חינוכי מצוי הפסוק:

"רָאִיתִי רָשָׁע עָרִיץ; וּמִתְעָרֶה כְּאֶזְרָח רַעֲנָן
              
וַיַּעֲבֹר וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ; וָאֲבַקְשֵׁהוּ וְלֹא נִמְצָא" (ל"ה-ל"ו)

 

רוב המפרשים פרשו "מִתְעָרֶה כְּאֶזְרָח רַעֲנָן" כמציאות לפיה הרשע מתערה בארץ/בחברה כאזרח שכולו רעננות=חִיּוּת. אלא, כפי שציינו, לא לזמן רב כי הנה הוא עבר ונעלם וגם אם נבקש אותו, יהיה זה לשוא. לדוגמא הסביר רש"י: "מִתְעָרֶה - משריש.... כְּאֶזְרָח רַעֲנָן - כאחד מאזרחי הארץ הנשרשים וממולאים בנכסים..." (רש" לפסוק) .

 

משפחת הראובני, מייסדי נאות קדומים, ראו ב-אֶזְרָח בבואה לצמח המוכר במגדיר הצמחים כ-קִדָּה שְׂעִירָה, אחד מצמחי הארץ הריחניים, האהובים והמוכרים. הם הסתמכו על הצרוף -אֶזְרָח רַעֲנָן וטענו כי בכל מקום בו נזכר התואר רַעֲנָן מדובר בצמח.[1] בנוסף, ניתן לזהות בכינוי אֶזְרָח את מוטיב הזריחה והאור המאפיינים את שפע הפרחים הצהובים שעוטה השיח בבת אחת בעונה זו, וכל הנוסע בדרכים ומביט במדרונות מגלה מעין 'מדורות' עוטות צהוב בולט ש'זריחתו' מלֻווה גם בריח משכּר.  

  

kida2

שיח "זורח" של קידה שעיר (אזרח). צילום נגה הראובני

 

 kida3

מדרון ובו "נרות רבים" של שיחי קידה שעירה (אזרח)

 

מוטיב האור במראה השיח מתחזק נוכח שמו בערבית - קָנְדוּל או קוּנְדֵל, הנגזרים, כנראה, מן ה-candle (נר;מנורה). הראובנים הסבירו "מִתְעָרֶה" כמתגלה ולא נטמע או משתרש, מתוך השורש ער"ה שענינו חשיפה, כמו ערווה או "עֵירֹם וְעֶרְיָה" (יחזקאל ט"ז ל"ט). את ה"אֶזְרָח" פרשו כ- א+זרח, כפי שנהוג במונחים  כמו אפרוח (א+פר"ח) או אתרוג (א+תר"ג). האזרח (קידה שעירה) אכן יוצא בפריחה בוערת ובולטת אך לזמן קצר של כ-10-7 ימים ומיד, לאחר הבשלת התרמילים חוזר לאפרוריות שאינה בולטת, ממש כגורלם של הרשעים בפרק ל"ז בתהילים, שהצלחתם וגאוותם עומדת להם אך לזמן קצר. כך תאר זאת נגה: "הוא היחידי, אשר לפתע מופיע בזוהר וזורח על פני כולם. וכעבור עת קצרה עובר זהרו, והוא שב ואובד ברקע הכללי".[2]

 

kida4

'האזרח' חדל מזריחתו בסיום הפריחה.

צילום: נגה הראובני

 

 kidakida5

                          פרח קידה מקרוב. צילום נוגן צברי                                    ענף קידה. צילום נגה הראובני

 

הקידה השעירה היא שיח ים-תיכוני קוצני מסועף ממשפחת הפרפרניים שגובהו מגיע עד ל-1.5 מ'. הקידה מקיימת מחזוריות של 'שלכת קיץ'; בחורף היא עטויה בעלים תלתניים קטנים ועם בוא האביב הם נושרים והשיח נותר על ענפיו הירוקים עטויים בשיער מכסיף המקנים לשיח כולו גוון אפרפר שאינו בולט. הפריחה הצהובה הבולטת מתקיימת בחורף (דצמבר-מאי). הפרח הפרפרני מותאם לנחיתה של חרק, כאשר עם נחיתתו מתקיימת 'התפוצצות' אבקה מן האבקנים וגופו מתכסה גרגרי אבקה, אותם יביא לפרח אחר. הפרי תרמיל סרגלי, שעיר ומוארך (כ-4 ס"מ) ובתוכו זרעים כדוריים צהובים. עם ההבשלה נפתחות קשוות התרמיל והזרעים מתפזרים. קידה צהובה נפוצה בחבל הים-תיכוני, ובארץ בצפון ובמרכז ומהווה מרכיב חשוב בחורש הים תיכוני.  הקידה נזכרת במקרא בין מרכיבי שמן-המשחה: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר וְאַתָּה קַח-לְךָ, בְּשָׂמִים רֹאשׁ, מָר-דְּרוֹר... וְקִנְּמָן-בֶּשֶׂם ... וְקִדָּה... וְשֶׁמֶן זַיִת, הִין וְעָשִׂיתָ אֹתוֹ שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ רֹקַח מִרְקַחַת מַעֲשֵׂה רֹקֵחַ" (שמות ל, כ"ד), וכן במשנה ובגמרא כבושם,  בו השתמשו בבית המקדש, אולם לדעת חוקרים אין מקורו בקידה השעירה. ערביי הארץ משתמשים בפרחי קידה ברפואה העממית לטיפול בכאב-בטן, צהבת ועוד. 

 

ט"ו בשבט, אמצעו של החודש, מציין גם את יום הולדתו של נגה הראובני; נגה הקדיש את חייו כמו גם אחותו, אילת השחר, והוריו חנה ואפרים לחקר צמחי ארץ ישראל בראי המקורות. ההנעה למחקר אדיר זה נובעת מן העובדה כי אין דומה לימוד מקורות הארץ בגולה ללימוד המתאפשר בארץ ישראל, ממש כפי שהסביר רבי מנדל מקוצק בעניין ט"ו בשבט: " פעם אחת בסעודת פירות ארץ ישראל בחמישה-עשר בשבט, ביקש ר' מנחם מנדל מקוצק מתלמידו, ר' יצחק, לדרוש מענייני דיומא. פתח ר' יצחק מאיר בפלפול בסוגיית הגמרא על ראש השנה לאילן. שאל ותירץ, הקשה ופירק. אמר לו ר' מנחם מנדל: לו היינו בארץ ישראל, די היה לנו לצאת לשדות ולהתבונן באילנות כדי להבין מהו ראש השנה לאילן, פשוטו כמשמעו" בני משפחת הראובני טענו באופן דומה: "ועם שובנו לחדש את חיינו כאן בכל שטחיהם, עלינו להקדיש תשומת לב רבה לחשוף את אוצרות העבר ולקבל את הירושה הגדולה מאת אבותינו, אשר הורישו לנו על ידי צמחי ארץ, שרבים מהם נשארו כאן וציפו לבואנו. ובדרך זו נוכל להמשיך ולבנות את תרבות הצמחים שלנו, ולקשור פעם בפעם קשרים חדשים עם צמחינו העתיקים".[3]

 

חודש שבט השופע מיפי צמחי הארץ מזמין אותנו לקשור את הטבע למורשת העתיקה של עם ישראל שנגזרה מנופי הארץ.  

 

 

kida7

שלט של קידה שעירה בגן הבוטני בנאות קדומים

חודש טוב, חודש של אהבה לטבע ולמורשת

 


[1] כמו: "תַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן" (דברים י"ב ב); "וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן" (ירמיהו י"ז ח); "כִּבְרוֹשׁ רַעֲנָן" (הושע י"ד ט); "כְּזַיִת רַעֲנָן" (תהילים נ"ב י).

[2] הראובני נ, בסוד אילן ופרח, עמ' 58-57.

[3] נגה הראובני "הצומח ברמת- גן" מתוך: רמת גן בת נ"ה 1946 עמ' 264.

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד